דלג לתוכן הראשי

פרנקי שולטט!!!!!

פרנקי, החייזר הסחי הראשון. סרטו של סאן צ'רונצ'איהרבה מהומה צבעונית (עם דמות מקסימה) על לא-דבר. ועדיין יפה ומקורי (גם טוב לדעת שלא רק אצלנו יש ערסים).



תיקון:
עברו כמה ימים מאז שצפיתי בסרט לראשונה והוא נראה לי אחרת עכשיו. יש בו כמה בחירות מעוררות מחשבה: למה החייזר מציג שלט דיגיטלי? למה הוא כל כך אלים? ומה בסופו?
הסרט מעלה בי הרבה מחשבות בנושאים שגם ככה מטרידים אותי לאחרונה: היפסטרים וסחים, מחאה חברתית, עולם דיגיטלי, מדינה יהודית ועוד.

"פרנקי שולטט!!!!" (שגיאה דומה גם במקור באנגלית) הוא לא סתם ביטוי. הוא מכניס אותנו להקשר, וההקשר הוא עולם הרשת החברתית בו יש סובייקט שחשוב לו להראות שהוא שולטטטט. כך שהקונטקסט הופך את "פרנקי" מחייזר שטס בגלקסיה לאווטר.

מהו אווטר?
אווטר הוא ייצוג וירטואלי של ה"אני". לכולנו יש ייצוגים כאלה. זה מתחיל בדמויות שמייצגות אותנו במשחקים, דרך דמות הטוקבק שלנו ומגיע עד לדמות הכי קרובה (לכאורה!) לדמותנו הממשית: הפרופיל שלנו בפייסבוק. הם כולם דמויות מיתוג, ייצוגים בחלל וירטואלי.
האדם כבר לא בגוף שלו. אלא בדימוי שאול שבאופן אירוני נתפס כ"טיבעי" ואותנטי יותר מהמקור. מהסרט "אווטר"
קוסמופוליטן חסר שורשיםאני אשתדל לא לעשות ניתוח יתר לסרטון הבאמת קטן הזה, אבל אם פרנקי הוא אווטר אז הכוכבים הם בעצם טריטוריות זרות לו. הוא לא שייך לאף כוכב: הוא רק בא לעשות לייק, להראות נוכחות, להשאיר סמן וירטואלי, לגרום נזק תרבותי ולהסתלק לכוכב הבא. דמות שלא  שייכת לשומקום רואה במרחב כולו, גם אם הוא אינסופי, כחסר משמעות, נטול הקשר. פרנקי הוא דמות של קוסמופוליט חסרת שורשים (במובן הרע של המילה) ולכן הוא מזלזל בכל קיום תרבותי.
האווטר, כמו בסרטו של קמרון, מאפשר לאדם המערבי לכפר על שנים של קולוניאליזם, צריכה והתנשאות תרבותית על ידי ויתור על העולם הממשי והחלפתו בעולם של ייצוגים.
הקוסמופוליטיות החדשה הזו מהווה קונפליקט עכשווי גדול. מצד אחד, זהו חזונו של ג'ון לנון, עולם בלי גבולות ובלי הבדלים אתניים, מגדריים וכו', כולם "אחד" או לפחות שווים. מצד שני, זהו עולם דיסטופי, בו אין זהות, אלא רק ייצוג סחיר וניתן להחלפה של זהות. מה שעלול לשמוט את הקרקע תחת כל יכולת להכלה תרבותית ודיאלוג בין תרבותי.

סחים, הפסטרים ומדינת כל אזרחיה
כדי לנסות להבין מה זה היפסטר וסחי אני ממליץ על המאמר הזה של טל מסינג: אוצרים את עצמנו: אוטופיית הטעם ההיפסטרי או סרטון שמסביר מהו היפסטר (אנגלית).
נראה ש"פרנקי" הוא סחי, כלומר ערס, המוני, נטול מודעות עצמית, מעין דמות של כוכב תוכנית ראליטי, אבל עם זאת הוא תוצר מובהק של הקוסמופוליטיות ההיפסטרית: אין לו כוכב משל עצמו, הוא נודד מכוכב לכוכב כשכל מה שמניע אותו זה האגו שלו ותחושת העליונות היצירתית שלו. הוא עדרי ואינדבידואליסט ביחד. פרנקי חי בעולם שבו רק הוא קיים. שום צורת חיים לא זוכה לכבוד. הוא נודד בעולם לא כדי לחקור תרבויות אלא בעיקר כדי להרגיש עליונות ובוז לכל מה שקיים ביקום.
עכשיו אני נזכר שהיסוד הוא, כמובן, "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" שם היה חייזר שנהג לנדוד בחלל, רק כדי ללעוג ללכל יצור החי ביקום על פי סדר האלף-בית. שמו הוא "נפוח בראוו האורך אין קץ" (תחילת הספר השלישי). הוא ממלא את המשימה המוזרה הזו, של הטחת עלבון בכל יצור ביקום כדי להעביר את הזמן, שכן, בעקבות תאונה עם מכונת זמן ועוד כמה דברים הוא הפך לבן אלמוות, ולא הצליח לסבול את מצב הרוח הנורא של שבת אחר הצהרים.


המחאה החברתית
המחאה החברתית גם היא, לדעתי, נעה על הגבול שבין היפסטריות וסחיות. היא עוסקת בשאלה בשם איזה ערכים ניתן לגייס את "העדר" למטרות אנטי-עדריות. התשובה הפשוטה: כסף. התשובה המורכבת היא שגם ההיפסטר הוא סחי. כלומר, מתחת לשכבות כולנו חלק מחברה, מזהות ואתוס משותפים. ללא זה, כמו שאמרתי על פרנקי, אין יכולת אמיתית לדיאלוג בין-תרבותי. מזה הבנתי משהו שמבחינתי הוא רדיקלי. שמבלי משים הגישה של "מדינת כל אזרחיה": כלומר מדינה שבה כתחליף לאתוס משותף ישנה רק "אזרחות" פורמלית, לא תווצר סולידריות אמיתית לעולם. שבמדינה שבה האזרחות היא המרכז אז הפטריוטיות תהיה שטחית ולכן וולגרית, עדרית. מדינה שבה האח הגדול ועיסוק בכסף יאלצו להיות המכנה המשותף המרכזי. ככה מייצרים ערסים. ככה מרדדים שיח. ככה ההיפסטר, בשם סלידתו מהדת, מייצר את הגרסה הבזויה של המסורתי השמרן. וזוהי סכנה תרבותית גדולה יותר משמרנות (בעקבות הערות שקיבלתי אני אבהיר: אני לא מדבר על ערכים חילונים, הומניסטים כריקים. אני מדבר על כך שביעור העולם הערכי ה"ישן" בלי הצבת אלטרנטיבה ובלי כבוד להמונים, הבורגנים, השמרנים, בעצם גורמת לכך שאותם המונים יפלו לצדדים היותר חומרניים ויותר שטחיים של המציאות הרוחנית והפוליטית).
טל מסינג שכתב את המאמר הנ"ל גם צייץ בטוויטר על המחאה את הטוויט הבא (שעשיתי לו גיף מחווה):





המחאה החברתית 2: נקמתו של נוער הנרות ‎
אני חושב שבמשפט אחד זוהי אבחנה מרתקת. כי היא מקלפת שכבה שחשוב לקלף. בפתיח לספרו "המרד השפוף" מביא גדי טאוב ציטוט של שיחה בין שרון קנטור לאביה אחרי רצח רבין. אבא קנטור אומר לבתו שהיא (ובני דורה) חייבים לפעול עכשיו "בשביל הילדים" וקנטור הצעירה נבהלת ועונה "אבל אנחנו הילדים". האם שמתם לב שהתקשורת לאחרונה משתמשת יותר ויותר בביטוי "המבוגר האחראי"? נראה לי שזה לא רק נגד הימין וממשלת ביבי אלא הרגשה גורפת. אין פה מבוגרים יותר. הם אכזבו. ויש רק ילדים בכל מיני גילאים אבל ילדים. כמו שיהלי סובול שר: "הילדים לא גדלו הם רק גבהו ומצאו עבודה." רבין ייצג עם כך את המבוגר האחראי האולטימטיבי. זה שאמור היה "לסדר הכל". אבל הוא גם נעשה לסמל, כמו ישו (להבדיל) לפספוס, לאותו "אל שעזב את הארץ". הרצח הוא ייצוג של דור שלם (אשכנזי, נוטה לשמאל, אליטה ישנה) שאיבד אמון בהבטחה הגדולה. ומאז רואה את המציאות בעיניים של "גנבו לי את המדינה".

אז היו לנו הילדים של חורף 73'
ואז הילדים של חורף 95'
ודרך אגב... מי שעושה את פעילות "תג מחיר" זה הילדים של קיץ 05'. וגם הם איבדו את האמון בדמות האב.
מקווה שנתבגר, כולנו.

ודבר אחרון, לגבי אנרכיזם וניפוץ שמשות הבנקים: זה מזכיר לי שני מודלים קולנועיים של אנרכיזם. האחד הוא סצינת הסיום של "מועדון קרב" שם פיצוץ המחשבים של הבנקים נועד להביא למצב של איפוס המאזן הכספי של כולם. מעין גרסה קיצונית של שנת היובל היהודית, בה היו נמחקים כל החובות והספירה הכלכלית מתחילה מחדש.

הסצינה השניה היא שיעור הספרות של(יצירת המופת) דוני דרקו , זהו מודל מורכב יותר ולדעתי רלוונטי למחאה הנוכחית. הוא עוסק בתיאור סיפור בו ילדים מצאו כסף במרתף בית ושרפו אותו. המורה שואלת: "למה הם שרפו את הכסף?" ודוני עונה: "הם אמרו בעצמם כשהם הציפו את הבית והרסו אותו. שהרס הוא סוג של יצירה. כך שהעובדה שהם שרפו את הבית היא אירונית. הם רצו לראות מה קורה כשאתה מפרק את העולם. הם רצו לשנות דברים."

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

- SCORPION DAGGER - קליפ חדש וגיפים פארודיים על אמנות הרנסנס

"אנשים מצלמים זה את זה כדי להוכיח שהם באמת קיימים."

זה זמן מה ש SCORPION DAGGER (ג'יימס קאר) מוציא ממים וגיפים הזויים המבוססים על ציורים קלאסיים.
עכשיו גם בקליפ חדש ומוצלח מאוד של THE DIG:


אתר היוצר עם כמויות של גיפים: http://www.scorpiondagger.com/
פייסבוק: https://www.facebook.com/jameskerrscorpiondagger







סצנות שלא תראו: חדי קרן.





למה באמת אין חדי קרן?

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

מאמרי וידאו מומלצים 2017

מאמרי הוידאו של 2017! איזה כיף זה מאמרי וידאו. למה לכתוב על קולנוע אם אפשר להסביר ולהדגים באותו הזמן? אמנם השנה נסגר אחד הערוצים הבולטים שעסקו במאמרי וידאו קולנועיים "Every frame a painting" אך הוא השאיר אחריו ערוצים מקבילים טובים לא פחות. הנה כמה מאמרי שעשו לי את השנה. אני לא מצפה שתוכלו לראות את כולם ולכן תמצתתי את נושאי הסרטונים כדי שתוכלו לבחור בעצמכם.
נתחיל בדן הרמון, אולי אישיות השנה. אמנם ריק ומורטי איתנו כבר זמן מה אבל התסריטאי והיוצר הזה מהווה מופת לאדם שגם כותב קומדיות מצוינות ופרועות וגם לא מטריד מינית! מעבר לזה יש לו הבנה מעמיקה בסטוריטלינג, אפיון דמויות ומסע הגיבור, הבנה שבאה לידי ביטוי בסרטונים אלו. למעמיקים כדאי לשוטט גם כאן: http://channel101.wikia.com/wiki/Dan_Harmon כמות גדולה של הרצאות התקיימו בישראל השנה על הסדרה במקומות שונים ובהקשרים שונים מפנטזיה ועד כלכלה עד שלפעמים נדמה שזו אינה סדרה אלא חומר לעבודות סמנריוניות.


אחד המקורות הפוריים בנושאי קולנוע ברשת, אתר NOFILMSCHOOL (כי כשיש רשת מי צריך ללמוד קולנוע? כביכול), סוקר את מאמרי הוידאו שהוא אהב השנה: http…

CUPHEAD משחק בסטייל אנימציה קלאסית

המשחק CUPHEAD (ראש-ספל) מתאר מסע הרפתקאות של שני ראשי ספל בעקבות התערבות כושלת עם השטן.
לא רק שהמשחק מאופיין בסגנון האנימציה של האחים פליישר אלא שהוא גם נעשה באותה הטכניקה! מצוייר על נייר וצבוע ידנית (רק צביעת הדמויות בפוטשופ) והרקעים בצבעי מים. התוצאה באמת מקסימה ונאמנה למקור ההשראה:



לקניה: http://store.steampowered.com/app/268910/Cuphead/
אתר המשחק: http://www.cupheadgame.com/ המשחק נוצר על ידי סטודיו MDHR. 11 דקות מהמשחק:


המשחק מורכב מהתייחסויות ליצירות אנימציה קלאסיות מ"עצים ופרחים" של דיסני, דרך "מיקי בארץ המראה" ועד בטי בופ, פליקס החתול ופופאי.

עדכון: המשחק השיג מליון הורדות בשבועיים. הוא מצליח ואהוב ביותר, גם אם קשה מאוד לנצח אותו.

הרצאה על תהליך האנימציה:

ההשפעות על קאפהד:






מומלץ: הבלוג של האנימטור ג'ייק קלארק.









קרטון קלאסי אחד מיני רבים שמהווים השראה למשחק: ילדי הנעל, של האחים פליישר

יונתן וסרמן: מלא יצירות מנסות להעלות נוסטלגיה למשהו שהקהל עצמו לא חווה. מה שיפה בקאפהד זה שהוא משחק עם הרעיון של נוסטלגיה,. הוא מסתכל על הסרטים הישנים מנקודת מבט של ריחוק. …

דרדסים- הכפר האבוד או: דרדסית בעמק פדלחוש

מחשבה בעקבות "דרדסים- הכפר האבוד" 2017
דרדסית היא אולי החולשה הגדולה ביותר של מותג הדרדסים. היא סמל לתוכן לילדים שבו הגיבורים הם גברים בעלי תכונות עשירות ומגוונות ודמות נשית גנרית. מלבד להיות נקבה, אין לה באמת אישיות אופינת. לכאורה.
הדבר הנכון ביותר הוא כשנותנים לך דרדס לעשות ממנו דרדסלימונדה. ולכן היוצרים של הסרט קפצו למים והציגו את השאלה בגלוי בתחילת הסרט החדש: מה האופי של דרדסית, מעבר להיותה "לא בן"? זוהי נקודת המוצא של הסרט שבעקבותיו דרדסית יוצאת למסע גילוי של הצדדים השונים באישיותה.
זוהי החלטה הגיונית מאוד כי היא עונה על שני צרכים: גם מצילה מותג מהמיזוגניה הסמויה שלו וגם פותחת את עצמה בפני קהל יעד חדש של צרכניות שרוצות בובות וצעצועים עם מיתוג לבנות.

*ההמשך מכיל ספוילר*
בסרט, דרדסית מגלה כפר סודי שבו כולן דרדסים נשים. הן בעלות תכונות מגוונות אך נראות כקהילה שבטית, פראית, כמעט פרימיטיבית בייצוג שלה. הקהילה הזו מנוהלת על ידי ערבה, סוג של דרדס-אמא רק חסרת אישיות. העניין הוא שלא רק שחברת הדרדסיות היא על טהרת הנשים, אלא שהן לא יודעות בכלל מהו דרדס בן. המפגש הזה בין…