}

13:31

פרנקי שולטט!!!!!

פרנקי, החייזר הסחי הראשון. סרטו של סאן צ'רונצ'איהרבה מהומה צבעונית (עם דמות מקסימה) על לא-דבר. ועדיין יפה ומקורי (גם טוב לדעת שלא רק אצלנו יש ערסים).



תיקון:
עברו כמה ימים מאז שצפיתי בסרט לראשונה והוא נראה לי אחרת עכשיו. יש בו כמה בחירות מעוררות מחשבה: למה החייזר מציג שלט דיגיטלי? למה הוא כל כך אלים? ומה בסופו?
הסרט מעלה בי הרבה מחשבות בנושאים שגם ככה מטרידים אותי לאחרונה: היפסטרים וסחים, מחאה חברתית, עולם דיגיטלי, מדינה יהודית ועוד.

"פרנקי שולטט!!!!" (שגיאה דומה גם במקור באנגלית) הוא לא סתם ביטוי. הוא מכניס אותנו להקשר, וההקשר הוא עולם הרשת החברתית בו יש סובייקט שחשוב לו להראות שהוא שולטטטט. כך שהקונטקסט הופך את "פרנקי" מחייזר שטס בגלקסיה לאווטר.

מהו אווטר?
אווטר הוא ייצוג וירטואלי של ה"אני". לכולנו יש ייצוגים כאלה. זה מתחיל בדמויות שמייצגות אותנו במשחקים, דרך דמות הטוקבק שלנו ומגיע עד לדמות הכי קרובה (לכאורה!) לדמותנו הממשית: הפרופיל שלנו בפייסבוק. הם כולם דמויות מיתוג, ייצוגים בחלל וירטואלי.
האדם כבר לא בגוף שלו. אלא בדימוי שאול שבאופן אירוני נתפס כ"טיבעי" ואותנטי יותר מהמקור. מהסרט "אווטר"
קוסמופוליטן חסר שורשיםאני אשתדל לא לעשות ניתוח יתר לסרטון הבאמת קטן הזה, אבל אם פרנקי הוא אווטר אז הכוכבים הם בעצם טריטוריות זרות לו. הוא לא שייך לאף כוכב: הוא רק בא לעשות לייק, להראות נוכחות, להשאיר סמן וירטואלי, לגרום נזק תרבותי ולהסתלק לכוכב הבא. דמות שלא  שייכת לשומקום רואה במרחב כולו, גם אם הוא אינסופי, כחסר משמעות, נטול הקשר. פרנקי הוא דמות של קוסמופוליט חסרת שורשים (במובן הרע של המילה) ולכן הוא מזלזל בכל קיום תרבותי.
האווטר, כמו בסרטו של קמרון, מאפשר לאדם המערבי לכפר על שנים של קולוניאליזם, צריכה והתנשאות תרבותית על ידי ויתור על העולם הממשי והחלפתו בעולם של ייצוגים.
הקוסמופוליטיות החדשה הזו מהווה קונפליקט עכשווי גדול. מצד אחד, זהו חזונו של ג'ון לנון, עולם בלי גבולות ובלי הבדלים אתניים, מגדריים וכו', כולם "אחד" או לפחות שווים. מצד שני, זהו עולם דיסטופי, בו אין זהות, אלא רק ייצוג סחיר וניתן להחלפה של זהות. מה שעלול לשמוט את הקרקע תחת כל יכולת להכלה תרבותית ודיאלוג בין תרבותי.

סחים, הפסטרים ומדינת כל אזרחיה
כדי לנסות להבין מה זה היפסטר וסחי אני ממליץ על המאמר הזה של טל מסינג: אוצרים את עצמנו: אוטופיית הטעם ההיפסטרי או סרטון שמסביר מהו היפסטר (אנגלית).
נראה ש"פרנקי" הוא סחי, כלומר ערס, המוני, נטול מודעות עצמית, מעין דמות של כוכב תוכנית ראליטי, אבל עם זאת הוא תוצר מובהק של הקוסמופוליטיות ההיפסטרית: אין לו כוכב משל עצמו, הוא נודד מכוכב לכוכב כשכל מה שמניע אותו זה האגו שלו ותחושת העליונות היצירתית שלו. הוא עדרי ואינדבידואליסט ביחד. פרנקי חי בעולם שבו רק הוא קיים. שום צורת חיים לא זוכה לכבוד. הוא נודד בעולם לא כדי לחקור תרבויות אלא בעיקר כדי להרגיש עליונות ובוז לכל מה שקיים ביקום.
עכשיו אני נזכר שהיסוד הוא, כמובן, "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" שם היה חייזר שנהג לנדוד בחלל, רק כדי ללעוג ללכל יצור החי ביקום על פי סדר האלף-בית. שמו הוא "נפוח בראוו האורך אין קץ" (תחילת הספר השלישי). הוא ממלא את המשימה המוזרה הזו, של הטחת עלבון בכל יצור ביקום כדי להעביר את הזמן, שכן, בעקבות תאונה עם מכונת זמן ועוד כמה דברים הוא הפך לבן אלמוות, ולא הצליח לסבול את מצב הרוח הנורא של שבת אחר הצהרים.


המחאה החברתית
המחאה החברתית גם היא, לדעתי, נעה על הגבול שבין היפסטריות וסחיות. היא עוסקת בשאלה בשם איזה ערכים ניתן לגייס את "העדר" למטרות אנטי-עדריות. התשובה הפשוטה: כסף. התשובה המורכבת היא שגם ההיפסטר הוא סחי. כלומר, מתחת לשכבות כולנו חלק מחברה, מזהות ואתוס משותפים. ללא זה, כמו שאמרתי על פרנקי, אין יכולת אמיתית לדיאלוג בין-תרבותי. מזה הבנתי משהו שמבחינתי הוא רדיקלי. שמבלי משים הגישה של "מדינת כל אזרחיה": כלומר מדינה שבה כתחליף לאתוס משותף ישנה רק "אזרחות" פורמלית, לא תווצר סולידריות אמיתית לעולם. שבמדינה שבה האזרחות היא המרכז אז הפטריוטיות תהיה שטחית ולכן וולגרית, עדרית. מדינה שבה האח הגדול ועיסוק בכסף יאלצו להיות המכנה המשותף המרכזי. ככה מייצרים ערסים. ככה מרדדים שיח. ככה ההיפסטר, בשם סלידתו מהדת, מייצר את הגרסה הבזויה של המסורתי השמרן. וזוהי סכנה תרבותית גדולה יותר משמרנות (בעקבות הערות שקיבלתי אני אבהיר: אני לא מדבר על ערכים חילונים, הומניסטים כריקים. אני מדבר על כך שביעור העולם הערכי ה"ישן" בלי הצבת אלטרנטיבה ובלי כבוד להמונים, הבורגנים, השמרנים, בעצם גורמת לכך שאותם המונים יפלו לצדדים היותר חומרניים ויותר שטחיים של המציאות הרוחנית והפוליטית).
טל מסינג שכתב את המאמר הנ"ל גם צייץ בטוויטר על המחאה את הטוויט הבא (שעשיתי לו גיף מחווה):





המחאה החברתית 2: נקמתו של נוער הנרות ‎
אני חושב שבמשפט אחד זוהי אבחנה מרתקת. כי היא מקלפת שכבה שחשוב לקלף. בפתיח לספרו "המרד השפוף" מביא גדי טאוב ציטוט של שיחה בין שרון קנטור לאביה אחרי רצח רבין. אבא קנטור אומר לבתו שהיא (ובני דורה) חייבים לפעול עכשיו "בשביל הילדים" וקנטור הצעירה נבהלת ועונה "אבל אנחנו הילדים". האם שמתם לב שהתקשורת לאחרונה משתמשת יותר ויותר בביטוי "המבוגר האחראי"? נראה לי שזה לא רק נגד הימין וממשלת ביבי אלא הרגשה גורפת. אין פה מבוגרים יותר. הם אכזבו. ויש רק ילדים בכל מיני גילאים אבל ילדים. כמו שיהלי סובול שר: "הילדים לא גדלו הם רק גבהו ומצאו עבודה." רבין ייצג עם כך את המבוגר האחראי האולטימטיבי. זה שאמור היה "לסדר הכל". אבל הוא גם נעשה לסמל, כמו ישו (להבדיל) לפספוס, לאותו "אל שעזב את הארץ". הרצח הוא ייצוג של דור שלם (אשכנזי, נוטה לשמאל, אליטה ישנה) שאיבד אמון בהבטחה הגדולה. ומאז רואה את המציאות בעיניים של "גנבו לי את המדינה".

אז היו לנו הילדים של חורף 73'
ואז הילדים של חורף 95'
ודרך אגב... מי שעושה את פעילות "תג מחיר" זה הילדים של קיץ 05'. וגם הם איבדו את האמון בדמות האב.
מקווה שנתבגר, כולנו.

ודבר אחרון, לגבי אנרכיזם וניפוץ שמשות הבנקים: זה מזכיר לי שני מודלים קולנועיים של אנרכיזם. האחד הוא סצינת הסיום של "מועדון קרב" שם פיצוץ המחשבים של הבנקים נועד להביא למצב של איפוס המאזן הכספי של כולם. מעין גרסה קיצונית של שנת היובל היהודית, בה היו נמחקים כל החובות והספירה הכלכלית מתחילה מחדש.

הסצינה השניה היא שיעור הספרות של(יצירת המופת) דוני דרקו , זהו מודל מורכב יותר ולדעתי רלוונטי למחאה הנוכחית. הוא עוסק בתיאור סיפור בו ילדים מצאו כסף במרתף בית ושרפו אותו. המורה שואלת: "למה הם שרפו את הכסף?" ודוני עונה: "הם אמרו בעצמם כשהם הציפו את הבית והרסו אותו. שהרס הוא סוג של יצירה. כך שהעובדה שהם שרפו את הבית היא אירונית. הם רצו לראות מה קורה כשאתה מפרק את העולם. הם רצו לשנות דברים."

2 comments: