דלג לתוכן הראשי

רשמים מכנס "Frame By Frame" לאנימציה

אלה הם מעט רשמים ופרשנות אישית שלי לכנס של בית הספר האינטרנטי הישראלי לאנימציה "frame by frame".

בוקר יום שישי, שלוש הרצאות בנושאי אנימציה. האחת: משחק (לירון טופז). השניה: עיצוב (אבנר גלר). השלישית: סטוריבורדינג (גיא ברעלי). אם אני זוכר נכון לירון ואבנר עובדים בדרימוורקס וגיא ביוניברסל. אבל אני לא בטוח. שלושתם אנשים מוכשרים ביותר.

אז ממש בקצרה (על פי זכרוני ופרשנותי בלבד):
גם האנימטור וגם הסטוריבורדר טענו, איש איש בהרצאתו, כי הם עיקר הסרט והשאר זה תוספת. אבל ללירון הייתה דרך מעט מוזרה להוכיח את זה: על ידי הצגת סרט שאין בו משחק ואין בו תנועה אלא כולו בימוי:

(עוד בפנים...)
ההרצאה של גיא הייתה מעניינת אמנם, הוא סטוריבורדר מהיר ומבריק, אבל עם זאת היא הייתה בעיקר טכנית על תהליך הציור המהיר (מאוד) של סטוריבורד וקבלת החלטות הבימוי תוך כדי עבודה. אבל ההרצאה גם האירה את הפנים הפחות יפות של הסטודיואים הגדולים בארצות הברית: לחץ העבודה הגבוה שנמצא ביחס הפוך לחופש היצירתי שלך.

לא שאי פעם רציתי להיות סטוריבורדר ב"דרימוורקס", אבל אחרי ההרצאה של גיא שמחתי שאני לא. איש סטוריבורד צריך לייצר בין 200 ל-500 איורים בשבוע. זה המון. וגם גיא וגם לירון דיברו על ההשפעה המעטה שיש להם על התהליך ההוליוודי בכללותו. אנימטור מקבל לידיו שוטים מסויימים וכך גם הסטוריבורדר מקבל סצינות מסוימות. כלומר, הם חלק ממכונה מאוד גדולה של מאות אנשים שרק הבמאי מסוגל באמת לראות את מכלול העבודה. לא היה ברור לי מההרצאה עד כמה יש יכולת לאמן במערכת לראות ולהשפיע על התהליך המלא. כנראה שלא ממש הרבה. לירון אמר שאפילו אם הבאת הברקה בנוגע לפן בסרט אז הקרדיט הזה יזקף לזכותך רק בסרט הבא אם מישהו יזכור שהיו לך רעיונות טובים. כך שלמעשה תוך כדי התהליך אתה תשאר במשבצת שלך גם אם תרמת מעבר למקומך הנתון.

עוד בנושא:
ריל של בית הספר לאנימציה. כדאי גם לעקוב אחרי הבלוג שלהם, לפעמים יש שם סרטונים מחכימים מאוד על אנימציה.


לירון טופז:
לירון עבד כרגע על "הקרודס", שזה הסרט הבא של דרימוורקס.
ראיון עם לירון בחינוכית על בית הספר:


THIS SIDE UP הסרט של לירון שפתח לו את הדלתות לקריירה בינלאומית:


עיצובים של אבנר גלר מהבלוג שלו:




והקטע הכי טוב: המוכרים ב"סטארבאקס" לא יודעים לאיית "אבנר":
 "Say that again..."

"With a V ?" 

 "with an...F ?"

 "you got it!"

 ...

 "one more time..."

"ahhh..." 

 "wow, that's a cool name!"

"can you spell that?"


וזה השווריל שלו:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …