רשמים מכנס "Frame By Frame" לאנימציה

אלה הם מעט רשמים ופרשנות אישית שלי לכנס של בית הספר האינטרנטי הישראלי לאנימציה "frame by frame".

בוקר יום שישי, שלוש הרצאות בנושאי אנימציה. האחת: משחק (לירון טופז). השניה: עיצוב (אבנר גלר). השלישית: סטוריבורדינג (גיא ברעלי). אם אני זוכר נכון לירון ואבנר עובדים בדרימוורקס וגיא ביוניברסל. אבל אני לא בטוח. שלושתם אנשים מוכשרים ביותר.

אז ממש בקצרה (על פי זכרוני ופרשנותי בלבד):
גם האנימטור וגם הסטוריבורדר טענו, איש איש בהרצאתו, כי הם עיקר הסרט והשאר זה תוספת. אבל ללירון הייתה דרך מעט מוזרה להוכיח את זה: על ידי הצגת סרט שאין בו משחק ואין בו תנועה אלא כולו בימוי:

(עוד בפנים...)
ההרצאה של גיא הייתה מעניינת אמנם, הוא סטוריבורדר מהיר ומבריק, אבל עם זאת היא הייתה בעיקר טכנית על תהליך הציור המהיר (מאוד) של סטוריבורד וקבלת החלטות הבימוי תוך כדי עבודה. אבל ההרצאה גם האירה את הפנים הפחות יפות של הסטודיואים הגדולים בארצות הברית: לחץ העבודה הגבוה שנמצא ביחס הפוך לחופש היצירתי שלך.

לא שאי פעם רציתי להיות סטוריבורדר ב"דרימוורקס", אבל אחרי ההרצאה של גיא שמחתי שאני לא. איש סטוריבורד צריך לייצר בין 200 ל-500 איורים בשבוע. זה המון. וגם גיא וגם לירון דיברו על ההשפעה המעטה שיש להם על התהליך ההוליוודי בכללותו. אנימטור מקבל לידיו שוטים מסויימים וכך גם הסטוריבורדר מקבל סצינות מסוימות. כלומר, הם חלק ממכונה מאוד גדולה של מאות אנשים שרק הבמאי מסוגל באמת לראות את מכלול העבודה. לא היה ברור לי מההרצאה עד כמה יש יכולת לאמן במערכת לראות ולהשפיע על התהליך המלא. כנראה שלא ממש הרבה. לירון אמר שאפילו אם הבאת הברקה בנוגע לפן בסרט אז הקרדיט הזה יזקף לזכותך רק בסרט הבא אם מישהו יזכור שהיו לך רעיונות טובים. כך שלמעשה תוך כדי התהליך אתה תשאר במשבצת שלך גם אם תרמת מעבר למקומך הנתון.

עוד בנושא:
ריל של בית הספר לאנימציה. כדאי גם לעקוב אחרי הבלוג שלהם, לפעמים יש שם סרטונים מחכימים מאוד על אנימציה.


לירון טופז:
לירון עבד כרגע על "הקרודס", שזה הסרט הבא של דרימוורקס.
ראיון עם לירון בחינוכית על בית הספר:


THIS SIDE UP הסרט של לירון שפתח לו את הדלתות לקריירה בינלאומית:


עיצובים של אבנר גלר מהבלוג שלו:




והקטע הכי טוב: המוכרים ב"סטארבאקס" לא יודעים לאיית "אבנר":
 "Say that again..."

"With a V ?" 

 "with an...F ?"

 "you got it!"

 ...

 "one more time..."

"ahhh..." 

 "wow, that's a cool name!"

"can you spell that?"


וזה השווריל שלו:

תגובות

  1. אני חושב שזה היתרון היחסי הגדול בלעשות סרטי אינדי באנימציה (מה שבצורה מפתיעה לא קורה פה), לכל אדם בתהליך יש המון השפעה, מאחר שאתה חייב לעשות את הסרט בלחימת גרילה כלשהי, רעיונות ואנשים לא מתבזבזים. כמו שבראד בירד אומר "השתמשו בכל חלקי הבאפלו". בפיקסאר אגב, דיי שווה לדחוף את עצמך קדימה ולעשות פיצ'ינג ולתת רעיונות, לזה נועדו הסרטים הקצרים שלפני הפיצ'רים, בשביל לגלות את במאי העתיד.

    השבמחק
    תשובות
    1. מענין. כשאני חושב על זה פיקסאר באמת דחפו אנשים מהשורה קדימה פעם אחר פעם ונתנו להם לביים פיצ'ר ששווה מליונים בלי נסיון אמיתי. ממה שהם תיארו הגישה בדרימוורקס היא שונה מאור.

      מחק
  2. תמיד טענתי את זה. לעבוד בסטודיו גדול, זה לעבוד בסטודיו גדול. עם שם ובלי שם. לדעתי, אם אני לא טועה, לאבנר גלר יש ניסיון במשרד פרסום גדול בארץ. צריך להיות בנוי לזה, זה לא מתאים לכל אחד.
    ולא לכולם מתאים להיות אמן ולהחליט על כל חלק ביצירה. יש אנשים ששמחים שהם מתמקצעים במשהו ספיציפי אחד, קמים כל בוקר לעבודה ופשוט מציירים. אגב, 500 סקיצות מהירות בשבוע זה נשמע לי סביר מאוד. ברוב הסטורי בורדס שאני ראיתי, לא מדובר ביצירות פאר גדולות. קשקוש בשביל להעביר את הסיפור.

    השבמחק
    תשובות
    1. אמת. בעיקר ניסיתי לעודד את אלו שמפנטזים על סטודיו גדול כסוג של חלומו של כל אנימטור. אז זהו, שלא כל אנימטור.

      מחק

הוסף רשומת תגובה