}

21:03

מיומנו של שופט בתחרות סרטי סטודנטים, אסיף 2013

"אחד אוהב כרוב, אחד אוהב צנונית, מי צודק?"
מתוך הסיפור "מי צודק" של עפרה ריזנפלד
שאלו אותי אם אני מעוניין להיות שופט בתחרות סרטי הסטודנטים של אסיף (במסגרת פסטיבל אנימיקס). בודאי שרציתי. הזכות לראות פעם אחת חתך רוחבי עמוק של ביכורי בתי הספר השונים לאנימציה היא לא דבר שאפשר לוותר עליו. יחד איתי שפטו יונתן צור, אבי עופר, ענת קוסטי ואולגה גולצר. רק שתדעו: השיח היה רציני, היה שקוף, היה מקצועי והיה מנומק (שזה אולי הכי חשוב).

אני רוצה לחלוק אתכם מה זה להיות שופט. כי זה העסיק אותי מאז תהליך הבחירה ואני חושב שיש לי כמה תובנות בנושא.

בעבר לא הבנתי למה סרט מסויים זכה בפרס "הסרט הטוב ביותר". וכשישבתי בועדה הבנתי איך דברים כאלה קורים.
התהליך מורכב משני חלקים: מתן "ציונים" לסרטים השונים (כדי לקבוע מי יוקרן) ובחירת הזוכים.
השלב הראשון התגלה בדרך כלל כפשוט. 1- סרט לא ראוי או שהוא לא סרט (תרגיל לדוגמה) 2- סרט די בעייתי, אבל יש בו משהו. 3- ראוי\שווה צפיה. 4- טוב עד טוב מאוד בהבטים שונים. 5- משובח בכללותו. ראוי לפרס.
להפתעתי, לא היה קשה לדרג, מה גם שברוב המקרים הייתה פחות או יותר הסכמה (ומקרים מעניינים של חוסר הסכמה מפתיעה ומנומקת). השאלה הקשה הייתה איך אפשר לבחון כל סרט כשלעצמו כשצופים ב60 סרטים?! מצאתי דרך שמתאימה לי: חשבתי על כל סרט מה היה קורה אם הייתי שם אותו בבלוג. האם הייתי מתנצל. האם הייתי מקווה שאנשים יהנו ממנו כמו שאני נהניתי. האם יש בו משהו מעניין אבל בסך הכל הוא לא משהו וכן הלאה. הגישה הזאת עזרה לי לנתק כל סרט מהרצף האנסופי שבו הוא הוצג לי.

אבל! שלב בחירת זוכי הפרסים הוא משהו אחר לגמרי. הוא שונה מהותית משלב הסינון. ואפילו סותר אותו!
חנוך לוין אמר פעם שתפקיד המבקר דומה לזה של כרטיסן. הוא צריך לדאוג שעל האוטובוס לא יהיו גנבים ומתחזים. אני לא טוען שסרט רע הוא התחזות אבל הרגשתי שתפקידנו לברור מבין המבחר העצום את מה שראוי לצפייה ולתשומת לב.
זו שליחות, לדעתי.

לכאורה, הסרטים המתמודדים לפרס היו צריכים להיות אלו שקיבלו את הציון המשוקלל הגבוה ביותר. אבל זה לא עובד ככה וזה לא צריך לעבוד ככה.

פרס הוא הצהרה. סרט שמקבל ציון גבוה יכול להעביר אותך חויה. הוא יכול להיות ראוי לתואר "מצוין" או "מרגש" או "עשוי נהדר" אבל זה לא בהכרח אומר שהוא ראוי לפרס. באופן אירוני תהליך הסינון הוא אוביקטיבי (עד כמה שניתן, כמובן) ודווקא הפרס הוא סוביקטיבי מאוד. כי הפרס הוא באמת שיפוטי! הוא באמת חותך מה לשים בחלון הראווה. וזה תלוי בחנות לא פחות מבמוצר. יש פה הצהרה אמנותית.
למה קומדיות לא זוכות באוסקר לסרט הטוב ביותר אפעם? מהסיבה הזו בדיוק.

בשלב הזה קרה משהו די מדהים שבדיעבד היה חייב לקרות: סרט שקיבל ציון גבוה מאוד פינה את מקומו לסרט אחר בשלב הפרסים. וזו הייתה החלטה נכונה כי פרס הוא הצהרת איכות. פרס הוא קודם כל הצהרה על הפרס עצמו.

התובנה הקשה שלי הגיעה אחר כך: הרגשתי שבעוד שסינון הסרטים יוצר רף איכות הכרחי של רמה אמנותית\מקצועית, חלוקת פרסים אינה בהכרח תורמת למצוינות באנימציה. כשסרט נבחר לפסטיבל זה אומר לדעתי יותר מאשר השאלה אם הוא זכה בפסטיבל הזה. אמנם... זה עושה טוב לאגו אבל בסופו של דבר זה לא בשליטתך בגלל שזה בדיוק המקום שבו האוביקטיביות אינה משחקת תפקיד. סרט "טוב" לא ראוי בהכרח לפרס. גם סרט "מצוין" אפילו לא ראוי בהכרח לפרס. בחירת הזוכה מלווה בחיפוש אחר משהו שהוא מעבר, הצהרה, כמו שאמרתי. ולכן אי אפשר אלא להיות סוביקטיבי לגבי ההחלטה!
ודווקא בגלל זה הסתייגתי מכך שבשנים האחרונות נבחרו שני זוכים למקום הראשון. אם אכן מדובר בהחלטה שלנו, אנחנו לא יכולים להיות פחדנים. "הצהרה" אינה יכולה להיות חסרת אחריות. ואחריות משמעה לבחור סרט אחד ולא שניים. ולהסתכן בבקורת חוזרת (כמו שאומר אנטון אגו).

מה השורה התחתונה שלי? סטודנטים: מעבר לכיף שבדבר, אל תתרגשו מהפרסים, תתרגשו מעצם ההשתתפות. הפרס לא יהפוך אתכם ליוצרים טובים יותר והפרס לא יגרום לסטודנטים בעתיד לשפר את היצירה שלהם או לשאוף למצוינות. את זה תעשה רק ההשתתפות עצמה והחשיפה הגדולה לקהל בהקשר כזה.
תשאלו את ראלף ההורס.

נתראה בפסטיבל! אני גם מרצה שם על אנימציה ואינטרנט. פרטים בהמשך.

הערה חשובה: בעקבות התלונה של אלירן רציתי להבהיר: סרטים בנויים מהמון פרמטרים וכשאני אומר : "גרוע" או "לא ראוי" אני מתכוון בצורה גסה למכלול. אנימטור נפלא יכול לעשות סרט בעייתי. גם פסקול יכול להחריב סרט והיו כמה כאלה. בנוסף, סרט שלא נכנס יכול לנבוע גם מזה שהרשימה הסופית היא יחסית. יש זמן הקרנה מוגבל ויכול להיות ססרטים ראויים לצפיה ואפילו מהנים ישארו בחוץ. ובכלל, יש כמה סרטים "לא מוצלחים" (בגלל בימוי, פסקול, אנימציה עיצוב... לא משנה) שאני ממש שמח שיצא לי לראות.

הערונת: חולון לא שלחו אף סרט לתחרות. ממש מוזר.
לסיום, הנה סרט אחד מני רבים שצפינו בהם: GOING של אלה גריסרו. מנשר 2013.