דלג לתוכן הראשי

מיומנו של שופט בתחרות סרטי סטודנטים, אסיף 2013

"אחד אוהב כרוב, אחד אוהב צנונית, מי צודק?"
מתוך הסיפור "מי צודק" של עפרה ריזנפלד
שאלו אותי אם אני מעוניין להיות שופט בתחרות סרטי הסטודנטים של אסיף (במסגרת פסטיבל אנימיקס). בודאי שרציתי. הזכות לראות פעם אחת חתך רוחבי עמוק של ביכורי בתי הספר השונים לאנימציה היא לא דבר שאפשר לוותר עליו. יחד איתי שפטו יונתן צור, אבי עופר, ענת קוסטי ואולגה גולצר. רק שתדעו: השיח היה רציני, היה שקוף, היה מקצועי והיה מנומק (שזה אולי הכי חשוב).

אני רוצה לחלוק אתכם מה זה להיות שופט. כי זה העסיק אותי מאז תהליך הבחירה ואני חושב שיש לי כמה תובנות בנושא.

בעבר לא הבנתי למה סרט מסויים זכה בפרס "הסרט הטוב ביותר". וכשישבתי בועדה הבנתי איך דברים כאלה קורים.
התהליך מורכב משני חלקים: מתן "ציונים" לסרטים השונים (כדי לקבוע מי יוקרן) ובחירת הזוכים.
השלב הראשון התגלה בדרך כלל כפשוט. 1- סרט לא ראוי או שהוא לא סרט (תרגיל לדוגמה) 2- סרט די בעייתי, אבל יש בו משהו. 3- ראוי\שווה צפיה. 4- טוב עד טוב מאוד בהבטים שונים. 5- משובח בכללותו. ראוי לפרס.
להפתעתי, לא היה קשה לדרג, מה גם שברוב המקרים הייתה פחות או יותר הסכמה (ומקרים מעניינים של חוסר הסכמה מפתיעה ומנומקת). השאלה הקשה הייתה איך אפשר לבחון כל סרט כשלעצמו כשצופים ב60 סרטים?! מצאתי דרך שמתאימה לי: חשבתי על כל סרט מה היה קורה אם הייתי שם אותו בבלוג. האם הייתי מתנצל. האם הייתי מקווה שאנשים יהנו ממנו כמו שאני נהניתי. האם יש בו משהו מעניין אבל בסך הכל הוא לא משהו וכן הלאה. הגישה הזאת עזרה לי לנתק כל סרט מהרצף האנסופי שבו הוא הוצג לי.

אבל! שלב בחירת זוכי הפרסים הוא משהו אחר לגמרי. הוא שונה מהותית משלב הסינון. ואפילו סותר אותו!
חנוך לוין אמר פעם שתפקיד המבקר דומה לזה של כרטיסן. הוא צריך לדאוג שעל האוטובוס לא יהיו גנבים ומתחזים. אני לא טוען שסרט רע הוא התחזות אבל הרגשתי שתפקידנו לברור מבין המבחר העצום את מה שראוי לצפייה ולתשומת לב.
זו שליחות, לדעתי.

לכאורה, הסרטים המתמודדים לפרס היו צריכים להיות אלו שקיבלו את הציון המשוקלל הגבוה ביותר. אבל זה לא עובד ככה וזה לא צריך לעבוד ככה.

פרס הוא הצהרה. סרט שמקבל ציון גבוה יכול להעביר אותך חויה. הוא יכול להיות ראוי לתואר "מצוין" או "מרגש" או "עשוי נהדר" אבל זה לא בהכרח אומר שהוא ראוי לפרס. באופן אירוני תהליך הסינון הוא אוביקטיבי (עד כמה שניתן, כמובן) ודווקא הפרס הוא סוביקטיבי מאוד. כי הפרס הוא באמת שיפוטי! הוא באמת חותך מה לשים בחלון הראווה. וזה תלוי בחנות לא פחות מבמוצר. יש פה הצהרה אמנותית.
למה קומדיות לא זוכות באוסקר לסרט הטוב ביותר אפעם? מהסיבה הזו בדיוק.

בשלב הזה קרה משהו די מדהים שבדיעבד היה חייב לקרות: סרט שקיבל ציון גבוה מאוד פינה את מקומו לסרט אחר בשלב הפרסים. וזו הייתה החלטה נכונה כי פרס הוא הצהרת איכות. פרס הוא קודם כל הצהרה על הפרס עצמו.

התובנה הקשה שלי הגיעה אחר כך: הרגשתי שבעוד שסינון הסרטים יוצר רף איכות הכרחי של רמה אמנותית\מקצועית, חלוקת פרסים אינה בהכרח תורמת למצוינות באנימציה. כשסרט נבחר לפסטיבל זה אומר לדעתי יותר מאשר השאלה אם הוא זכה בפסטיבל הזה. אמנם... זה עושה טוב לאגו אבל בסופו של דבר זה לא בשליטתך בגלל שזה בדיוק המקום שבו האוביקטיביות אינה משחקת תפקיד. סרט "טוב" לא ראוי בהכרח לפרס. גם סרט "מצוין" אפילו לא ראוי בהכרח לפרס. בחירת הזוכה מלווה בחיפוש אחר משהו שהוא מעבר, הצהרה, כמו שאמרתי. ולכן אי אפשר אלא להיות סוביקטיבי לגבי ההחלטה!
ודווקא בגלל זה הסתייגתי מכך שבשנים האחרונות נבחרו שני זוכים למקום הראשון. אם אכן מדובר בהחלטה שלנו, אנחנו לא יכולים להיות פחדנים. "הצהרה" אינה יכולה להיות חסרת אחריות. ואחריות משמעה לבחור סרט אחד ולא שניים. ולהסתכן בבקורת חוזרת (כמו שאומר אנטון אגו).

מה השורה התחתונה שלי? סטודנטים: מעבר לכיף שבדבר, אל תתרגשו מהפרסים, תתרגשו מעצם ההשתתפות. הפרס לא יהפוך אתכם ליוצרים טובים יותר והפרס לא יגרום לסטודנטים בעתיד לשפר את היצירה שלהם או לשאוף למצוינות. את זה תעשה רק ההשתתפות עצמה והחשיפה הגדולה לקהל בהקשר כזה.
תשאלו את ראלף ההורס.

נתראה בפסטיבל! אני גם מרצה שם על אנימציה ואינטרנט. פרטים בהמשך.

הערה חשובה: בעקבות התלונה של אלירן רציתי להבהיר: סרטים בנויים מהמון פרמטרים וכשאני אומר : "גרוע" או "לא ראוי" אני מתכוון בצורה גסה למכלול. אנימטור נפלא יכול לעשות סרט בעייתי. גם פסקול יכול להחריב סרט והיו כמה כאלה. בנוסף, סרט שלא נכנס יכול לנבוע גם מזה שהרשימה הסופית היא יחסית. יש זמן הקרנה מוגבל ויכול להיות ססרטים ראויים לצפיה ואפילו מהנים ישארו בחוץ. ובכלל, יש כמה סרטים "לא מוצלחים" (בגלל בימוי, פסקול, אנימציה עיצוב... לא משנה) שאני ממש שמח שיצא לי לראות.

הערונת: חולון לא שלחו אף סרט לתחרות. ממש מוזר.
לסיום, הנה סרט אחד מני רבים שצפינו בהם: GOING של אלה גריסרו. מנשר 2013.




פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):