}

7:25

כנס העתידנים חלק ב': הפרשנות

בחלק א' ניתחתי והצגתי עיצובים וקטעי אנימציה מהסרט. ועכשיו צריך לגשת למנה העיקרית ובה ננסה להבין למה רובוטים נעשו באנימציה קלאסית ואיך להיות הומניסט בארץ המצויירים.


הקדמה:
יש אנשים שסבלו בסרט ויש שראו בו יצירת מופת. מי שמעוניין בביקורת אז שיחפש אותה במקום אחר. אני אעסוק כאן בשאלה מה הסרט אומר לנו? לפי ראות עיניי, כמובן.
טענה שעלתה שוב ושוב לרעת הסרט הייתה כמה שהוא מבלבל את מי  שמנסה לעקוב אחרי העלילה. עכשיו, זה די נכון. החלק השני באמת מאוד מבלבל... אבל (וזה מה שהפתיע אותי) רוב הבילבול היה די מוכר. כלומר, הבילבול היה עשוי מהחומרים מהם עשויים רוב סרטי המדע-בדיוני\חלום-מציאות ודומיהם. אפילו הייתי אומר שהוא נאמן לשבלונה. נכון שהבימוי ומעברי הזמן הופכים את העלילה לעיתים לחסרת פשר אבל זהו חוסר פשר מהסוג שמאפיין המון סרטים דומים כמו "מדעי החלום", "חיים בהקיץ", "INCEPTION", "זיכרון גורלי", "מלהונד דרייב", "A.I.", "המטריקס" ועוד. ולכן מאוד הופתעתי מהביקורת הספציפית הזו. אני הרגשתי שאני די מצליח לעקוב אחרי העלילה.
עוד משהו: הניתוח הוא על סמך זיכרון מצפיה אחת בלבד.
עד כאן ההקדמה.

גניבת זהות

"כנס העתידנים" מציג עולם שבו אנשים מוותרים מרצונם על החירות שלהם על ידי ויתור על הזהות שלהם. רובין הייתה הראשונה. היא הפקירה את גופה ואת דמותה לתאגיד ענק שמאוד יקל עליה: הוא יקבל הכרעות מקצועיות במקומה. והוא גם ישתמש בדמותה לסרטים בעזרת אנימציה תלת מימדית שמבוססת על גופה ומנעד הבעותיה.
אבל מה שמתחיל ברובין ממשיך לכל שאר האנושות. כמו מגפה אנשים מוותרים על דמותם. זה מתחיל בהסנפה רגעית של דמויות קולנוע אבל הופך תוך 20 שנה לפריצת דרך בה אתה לא חייב להיות אתה! את פריצת הדרך הזו רובין אמורה לחנוך בנוכחותה ולכן היא מוזמנת לכנס העתידנים. אבל התוכניות משתבשות.
הכנס מתקיים במחוז "אברהמה" שכולו מצוייר. טונטאון על סמים. אבל המקום הזה הוא גם "על-מקום" כלומר, הוא לא מקום פיזי וכנראה שגם לא ממש כפוף לזמן כפי שאנו תופסים אותו.
למה אנשים מגיעים לאברהמה? הסיבה הרשמית היא סוג של סם אסקפיסטי אבל הסיבה הלא רשמית היא שבמקום הזה בעצם נוצר העתיד. המפלט המדברי הזה, המלון ההזייתי הזה, מכיל בתוכו כמה גורמים נורא משמעותיים: את "ההנהלה", את הכנס (שנועד להציג את החזון של חברת ההפקה הגדולה) ואת זירת המאבק, המרד.
במרכז הכנס עומד בן דמותו של סטיב ג'ובס (גם עם שם דומה, האם זה קשור לכך שסטיב הקים את "פיקסאר", חלוצת סרטי התלת מימד?) שמכריז על השלב האבולוציוני הבא של הבידור הטוטאלי. לאחר שנעלמו להם כל השחקנים והוחלפו על ידי דמויות תלת מימד השלב הבא הוא לא לצרוך סרטים בכלל. אלא להיות הדמות ממש. לקנות הזיה מלאה שבה הזהות שלך תוחלף בשל דמות.



השחקן נהיה הקורבן: מי שמהווה מפלט לזהות לאנשים אחרים סובל עכשיו מאובדן הבעלות על זהותו שלו. ורובין היא הקורבן הראשון. לא ברור למה היא הגיעה לכנס. בין השאר נרמז שם שהיא באה כדי להופיע. כשחקנית, הצורך שלה להופיע הוא חיוני. היא התאפקה 20 שנה וברגע האחרון עלתה על הבמה. ממש כמו ש"היפהפיה הנרדמת" שהפיות הגנו עליה במשך 16 שנה נתפסה על ידי המכשפה בדקות האחרונות. רובין הפרה את ההסכם.
בזמן הכנס פורץ המרד. עכשיו, הסרט לא מבהיר מה עניין המרד אבל נרמז על ידי אחת הדמויות: "בקרוב נהיה אמיתיים!". כלומר, אברהמה היא גטו תודעתי שאליו יש כניסה אך אין יציאה. לא כל עוד הסם מוזרם.

אנימטור מחפש דמות

אז מי נמצא עם רובין כשקורה המרד? האנימטור! אותו אחד שאחראי על דמותה התלת מימדית המזויפת. וכאן שוב הסרט מדבר "על אנימציה" ולא "בעזרת אנימציה". האנימטור מרגיש קירבה לרובין כפי שב"המופע של טרומן" כריסטוף מרגיש קרבה לטרומן: יש לו רגשות אבהיים כלפיה (הוא היוצר של דמותה הקולנועית במשך שנים) שמתחלפים ברגשות רומנטיים. אלא שבעוד כריסטוף מביים את חייו האמיתיים של טרומן ומרגיש רגשות אבהיים כלפיו דווקא כי הוא אדם אמיתי, האנימטור ב"כנס העתידנים" הגיע ממצוקה מקצועית. הוא כבר לא יודע מי זו רובין האמיתית. אחרי שנים שהיה עסוק בלתרגם את מי שהיא הייתה לדמות פיקטיבית הוא מגיע למצב שכבר אין לו מאיפה לשאוב אמת למלא בעזרתה את הקליפה הריקה. הוא נשאר עם ריג, שלד, אבל בלי דמות.
אז איפה הוא מוצא אמת? באברהמה, "ארץ המצויירים", שאין בה תלת-מימד אלא וריאציה על סרטי פליישר של שנות ה-30 מהמאה הקודמת. אפילו הרובוטים הם באנימציה קלאסית! הוא חוזר לשורשים (של האנימציה) אבל השורשים האלו גם הם כבר פרשנות. את רובין ה"אמיתית" הוא פוגש בגרסתה המצוירת. הוא גם מפחד לפגוש אותה בעולם האמיתי (ראו  גם הסרט "אדפטיישן" של צ'ארלי קאופמן שם התסריטאי מתחמק מלפגוש באישה עליה הוא כותב).

ההגעה של האנימטור לעולם המצויר יש בה הכרה שבלב העולם האנימטיבי נמצאת הדמות. כך היה מראשית האנימציה וקצת שכחנו את זה עם כל האפקטים והמושן-גרפיקס. אנימציה זה קודם כל אנימציית דמות, נתינת חיים לדמות. וכמו אורפאוס המיתולוגי, האמן יורד לשאול כדי להעלות משם את אהובתו. אלא שהפעם הוא נשאר בשאול ונותן לה את המפתח אל העולם האמיתי.

האם הרובין שהוא פגש זו אכן רובין או רק "רובין"?
זו שאלה מעניינת. קחו לדוגמה את המטריקס: ניאו יכול לעשות בעולם הממוחשב המון דברים בלתי אפשריים אבל הוא תמיד נשאר הוא. בדמותו. הסוכנים לעומתו מסוגלים לשנות צורה לאדם אחר אבל גם אז: כוירוס, כטפיל על זהות אחרת.
אז האם זו רובין? היא נראית כמו רובין. האנימטור מעיד על עצמו כי בעולם האמיתי הוא נראה שונה. גם באברהמה רובין שומרת על דמותה.
אני מאמין שזו רובין.

הסרט לא בא לבטל את דינמיקת הזהויות הנזילה שאנו חווים כרגע בעידן המקוון-פוסט-איכשלאקוראיםלזה. הוא בא לנסות לברר איך, בתוך כל השקר הזה והצפת הדימויים והמסמנים, אפשר עדיין לחפש אמת.
כמו כן, האנימטור כמו רובין אינו חלק מהמרד אבל נדמה שהוא גם נופל בין הכיסאות. הוא עובד עבור התאגיד הענק אבל מנסה לשנות "מבפנים": ליצור דמויות אותנטיות שיש בהן אמת.


המרד

המרד. המחאה. כל כך אקטואלי לישראל 2013. למעשה לרוב העולם כיום. מראה שחורה.
נסיון למרוד במערכות טוטליטריות הוא מאפיין מדע-בדיוני קדום ועדיין נראה שדווקא לאחרונה הגענו לאיזה מימוש של תחושת המציאות המדומה הזו שבלתי אפשרי להשתחרר ממנה ללא מרד של מודעות. הטלויזיה, הקפיטליזם, הפלסטיק השיווקי שעוטף הכל ("הקניון" הגדול של דניאל שליט) הם אויב דמיוני שצריך להאבק בו בעולם האמיתי.
אך באילו אמצעים?
כאן מגיעה הפוליטיקה ולדעתי גם הביטוי לישראליותו של הסרט למרות מראהו הקוסמופוליטי.
הסרט הישראלי "השוטר" עסק בקבוצת בני עשירים (או לפחות מעמד גבוה) שהופכים למחתרת אלימה נגד הריקבון הקפיטליסטי בישראל. אחד המורדים האלו נמצא בעימות עם אביו שמצד אחד מזדהה עם המטרות אבל לא עם הדרך של בנו. הוא מכיר בזה שמלחמה ישירה אין בה טעם. בהקשר של "כנס העתידנים" אפשר להסביר זאת כך: בעולם של דימויים אי אפשר פשוט להתעורר! (למרות שב"שמש נצחית" זה היה אפשרי לרגע קטן). העבודה שצריך לעשות היא בתוך עולם השקר ובכלים שלו. או במילים של ג'ון לנון בדמותו המצויירת בצוללת צהובה: "הכל בראש". להבין שאתה במילכוד פסיכולוגי הזייתי, זו הדרך היחידה.
כי אמת אי אפשר להנחית מלמעלה אלא להפך: לצלול אל התת מודע, אל ההזייתי, השרירותי,  אל חוסר הפשר ולחפש שם. אמת מארץ תצמח. העבודה המוטלת על כולנו לביטוי האמת לא יכולה להעשות על ידי שבירת הכלים אלא מתוך הכלים השבורים. מתוך רסיסי דמיון ליצור משהו שהוא אמיתי.

המרד נפתח בהתנקשות. שמזכירה את רצח רבין לא רק מעצם קיומה אלא כי מדובר בעצרת שבאה להכריז על משהו חדש ונהדר. משהו שכמו חלום השלום מתגלה כאוטופיה שהיא דיסטופית באותו זמן. חרות שמוחלפת בכלא של התודעה ועוד מתוך בחירה.
כשרובין בורחת מהמתקפה של המורדים היא רואה בדרך את ביתה, שרה, חולפת על פניה. שרה היא מורדת. והמורדים עצמם, שבאו להלחם בכלא הזה, נראים לא פחות דמויות מצוירות מכולם. הם נראים, כפי שתראו בעיצוב הדמויות, הדבר הכי קרטוני שיש. הם לא לובשים דמות של שחקנים, הם עצמם דמויות מצויירות. הם האנדרדוג.


ונגד מי הם מורדים? הצרכנים של ההזיה:

הקרע הזה בין רובין לביתה מעלה שאלה פוליטית: כיצד לשנות במדינה דמוקרטית מבלי לשבור את הכלים. וזו אולי שאלה גדולה שמאפיינת את הדילמה של השמאל בארץ אבל גם של זרמים שונים בימין.

היציאה

סצנת היציאה מאברהמה דומה מאוד לסצנת הסיום של "ואלס עם באשיר". רובין צועדת כשמולה הולכים שורה של אנשים מיואשים ואבודים. בשני הסרטים אנחנו מתעוררים למציאות ה"אמיתית" שהיא עדיין קולנועית בהויתה ובדמותה, אבל משהו שם "אמיתי" יותר. כמו שמסבירים ב"ואלס": האמת המציאותית מתגלה בקולנוע דווקא כשהמצלמה נשברת. הסדק במצלמה הוא שמזכיר לנו שמדובר בסרט. זהו מעין סימון השיגעון המודע לעצמו שמסומן על מצחנו.

אבל ארי לא מסתפק בזה. הוא רומז לשואה. מבחינתו כל כלא תודעתי הוא שואה. כל אדישות וקהות חושים לסבל אנושי היא וריאציה על נושא השואה. לא פלא אם כן שסרטו הבא יעסוק באנה פרנק. או שמא עליי לומר "אנה פרנק".

על סצינת היציאה:

האחר, האלכימאי וסגירת מעגל

סוף הסרט.
אני מודה שלא הבנתי בדיוק על מה מדובר בסצנת הסיום ושמעתי לכך כמה פרשנויות אבל הנה שלי.
רובין עשתה ויתורי קריירה כואבים בגלל הדאגה לבנה. החרות נלקחה ממנה כי היא לא הייתה מסוגלת לדאוג לקריירה שלה. במילים אחרות: בגלל שרובין לא ידעה לדאוג לעצמה אז "עצמה" נלקחה ממנה כדי שמישהו אחר ידאג לה.
לאורך כל הסרט רובין שומרת על דמותה עד לסצנת הסיום. אז היא הופכת להיות בנה. מבחינתי, זהו לא אמצעי למצוא אותו. אלא זהו גילוי פנימי. שהויתור שלה על עצמה למען בנה לא היה ויתור על עצמה. כי היא בנה. לא ממש אבל בשורש העצמי ושלה ושל בנה הם אחד.

היסוד האלכימאי שיכול להפוך קש לזהב אומר שמאחורי הכל קיים חומר אחד, אחדותי. ודרך האחדות ניתן להמיר כל דבר לכל דבר אחר. והיסוד האלכימאי הוא שמאפשר לרובין באמת להיות עצמה ואחר באותו הזמן.
כי במרכזו של עולם הדמיון לא נמצא הדימוי אלא הדמות. ובלב ליבה של הדמות נמצאת הזהות. ובלב ליבה של הזהות נמצא האחר.

זוהי סגירת המעגל של רובין:
בהתחלה היא ויתרה על חירותה והחלטותיה והפקירה אותן בידי תאגיד כדי שיעשה את החלטות הקריירה "הנכונות" בשבילה ללא "שיקולים זרים" כמו ילדיה, ובסוף היא מוותרת על דמותה דווקא כדי למצוא את דמותה מתאחדת בזו של ילדיה. זהו הגילוי הפנימי העמוק ביותר שלה.

ומהו המסר ההומניסטי של ארי?
אני מרגיש שארי מזהה מחאה אמיתית. היא קיימת בכלכלה, בחברה ובאמנות אבל היא קודם כל מאבק על התודעה ועל הזהות.
ארי מזמין אותנו לעשות מחאה אישית. לעבור תהליך כל איש במקומו ובבחירותיו כדי ליצור דמות שהוא שלם איתה. לא מתוך מרידה בדימוי ובאשליה אלא מתוך הרכבת האווטר האישי שאיתו אתה הכי מזדהה. האמת אינה בהכרח בעולם האמיתי, אלא בעולם מצוייר שבו דמות ממלאת יעודה. האמת תבוא אחר כך.

אווטאר כנס העתידנים שלי: הרכבת זהות מחלקים מצויירים.
סצנה אחת: רובין צועדת בדרך למכור את דמותה וחולפת על פני כרזה של "הנסיכה הקסומה" בו היא מופיעה. המצלמה לא מראה לנו את כל הפוסטר אלא בעיקר את פניה. למה? ההערכה שלי היא שפשוט אסור. כי הפוסטר שייך לחברה שלה הזכויות על הסרט. אז למה אפשר להראות את הפנים של רובין? כי אין בעלות על פנים. אבל היא כרגע בדרך בדיוק בגלל זה: למכור את הפנים שלה. עדכון: בגרסה שהתגלגלה לידי הסצנה נחתכה: לא רואים שום רמז לכרזה יותר ואפילו לא לפנים.

שימושים שונים לאנימציה כדי לתאר עולמות של סף התודעה:



הפתיח המרהיב לסרט "פפריקה" המציג את הגיבורה ככזו שיכולה לעבור במהירות בין עולם של דימויים לעולם האמיתי.


"הכל בראש". צוללת צהובה.


מדעי החלום של גונדרי


גם ככה נכנסים לטונטאון:


הנסיכה הקסומה רובין בצעירותה (איירה שרה הארקי):

וגם פה (אייר אבנר גלר)