}

10:45

'העובר שחזר מהכפור': יומן הפקה ראשוני של פיצ'ר ישראלי

עוברים קפואים, זהו הנושא של סרט אנימציה באורך מלא שנרקם בימים אלה בקצרין. הסרט עדיין נמצא בחיפוש אחר מימון כשהשלב הבא הוא יצירת סצינה מרכזית אחת לפסטיבלים.

אתר הסרט: http://5embryos.weebly.com/
תסריטאית, יוזמת ומפיקה: גנית אורין
אנימטור ראשי: רודד יצחקי שמנהל סטודיו עצמאי בקצרין. כבוד!
כתבה בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.2136790

Picture



יומן הפקה:

יומן הפקה: העובר שחזר מן הכפור (או מהכפור, The embryo who came in from the cold)
http://5embryos.weebly.com/
יומן הפקה של פיצ'ר אנימצית תלת מימד בקצרין, הפריפריה של הפריפריה. האם אנחנו נהיה פיצ'ר אנימצית התלת הישראלי הראשון?
דרמה עם אלמנטים קומיים אודות 5 עוברים, שנוצרו בטיפולי פוריות ויוצאים למסע בעקבות אימם. הם לא יודעים שבינתיים האמא נישאה וילדה תינוק, כך שלמעשה היא לא זקוקה להם יותר.
בתמונה: עוברים במקרר וצ'יזבורגר של ד"ר אוז.
הכל התחיל ב-2006. הייתי אחרי טיפולי פוריות קדחתניים ויום אחד התחילו לי כאבי בטן חזקים. הסתבר שהיתה לי תגובת יתר להורמונים. אחרי התלבטות קשה החלטתי שאני לא יכולה יותר ואני חייבת לקחת חופש מהטיפולים. טיפולי פוריות הם עבודה לכל דבר, כשהשכר הוא שוטף פלוס תשעה חודשים, אם בכלל. מגיעים כל בוקר לבדיקת דם, אח"כ פגישה עם הרופא, אולטראסאונד, כל יום הזרקת הורמונים, בין זריקה ל-4 זריקות כל פעם, כעבור כמה ימים שאיבת ביציות או החזרת עוברים, שאיבה משמעה הרדמה מלאה, אח"כ המתנה בת שבועיים לתשובה אם יש הריון או לא, בינתיים המשך זריקות או בליעת כדורים, אם התשובה שלילית, חוזרים על הרוטינה. החלטתי לקחת חופשה מההתעללות העצמית הפיזית והנפשית. ואז התחילו רגשות האשם. היו לי 5 עוברים מוקפאים. מה זה אומר שאני מפסיקה את הטיפולים? זה אומר שאני לא באמת רוצה ילד? האם זה שווה את זה? מה לעשות עם העוברים האלה? כתסריטאית התחלתי לכתוב על מה היה קורה לו היינו שואלים את העוברים או הילדים העתידיים מה הם רוצים, מה היה קורה אם הם היו מתעוררים ומנסים לברר למה הפסקתי את הטיפולים. הטיפולים הם הסיכוי היחיד שלהם לחיות או בעצם אם הטיפול נכשל, למות. כל עוד הם מוקפאים יש תקווה שהם יחיו.
בהתחלה זו היתה אמורה להיות סדרת טלויזיה. הייתי בקשר עם יס והיה לי מפיק. אח"כ שלחתי סינופסיס לקרן הקולנוע הישראלי וקיבלתי מענק פיתוח. חשבתי לנסות להפוך את הפרויקט לסרט קולנוע. היה לי סטודיו לאנימציה שהיה מעונין בפרויקט וחיכינו לתשובה מהקרן לגבי מענק הפקה. הלקטורים אהבו את התסריט, אבל היו להם הערות. תמיד יש הערות לגבי הפרויקט הזה. לכל אחד יש דעה: חלק כועסים למה בכלל לעסוק בנושא ועוד מנקודת הראות של העוברים שאין להם בכלל דעה, זה אומר שאת מתנגדת להפלות? ממתי עוברים מדברים? זה סרט לא פמיניסטי כי כל העוברים הם זכרים, עוברים זה מגעיל, זה הדברים האלה בצנצנות בשיעורי מדע, למה בכלל עוברים אולי ילדים, יהיה קל יותר לשווק את זה, מי קהל היעד, הרי אנימציה זה לכל המשפחה, לא? מי רוצה לראות סרט על עוברים, זה בטח לא סרט לכל המשפחה. קיבלנו מענק עריכת תסריט. למרות העצב שכרוך בטיפולים החלטתי שבסרט שלי יהיה הומור. אי אפשר לשרוד את הטיפולים בלי הומור. האמת היא שאפשר, אבל אז מבלים את הטיפולים בדיכאון מתמשך. רוב הנשים שהכרתי והיו בטיפולים, היו בדיכאון כזה או אחר. עוד סיבה לכעוס עליי. איך אני מעזה לצחוק על הטיפולים.
הזמן עבר ולא קיבלנו מענק הפקה. תמיד היו הערות. לא עזר שגם חלק ניכר מהסרט הוא הזיות של העוברים על אימם ועל האבות שלהם (העוברים נוצרו מתרומת זרע של תורמים בעלי יכולות על. מי העובר האולטימטיבי שישרוד? הבן של הגאון הגרמני? האתלט האפרו-אמריקאי? הדוגמן היפני היפה? טוב הלב הליטאי או בנו של הסטודנט האלמוני?). כשיושבים בחדר המתנה במחלקת פוריות ומסתכלים סביב, עוברות מחשבות למה האנשים האלה לא מצליחים להיכנס להריון האם הבעיה בהם, למה האנשים הנורמליים כן מצליחים, אולי זה רמז מהטבע מי לא צריך להוליד ילדים, האם יש עובר שכן ישרוד. היה לי רופא ציני שהתבדח שהיום אפשר להשיג מה שרוצים באינטרנט. אפשר להזמין בדואר בן של חתן פרס נובל, בן של זוכה אולימפי. בתסריט ניסיתי הכול. האם זה יבטיח שהעובר ישרוד ויהפוך לתינוק?
בתמונה: רירית מדממת סוגרת חשבון.
בינתיים אחרי שנה וחצי של חופש מהטיפולים נכנסתי להריון. חשבתי שתמו צרותיי, אבל לידה קשה וסיבוכים לאחריה חייבו אותי לחזור לטיפולים. חלק מהסיבוכים התגלגלו לתסריט ובהתאם עוד עוברים לא שרדו, בחיים ובתסריט.
הגעתי למסקנה שאם לא אתמקד בהפקה, דבר לא יתקדם. השתמשתי  בכסף שקיבלתי מהקרן כדי להפיק טריילר. מצאתי אנימטור מוכשר בארה"ב ובקשר טרנס אטלנטי יצרנו טריילר בן  דקה דובר אנגלית (הרי הנושא אוניברסאלי ויכול להתרחש בכל מקום לא רק בחדרה). שלחתי את הטריילר למפיקים. חלק התלהבו, חלק פחות. בחרתי מפיק ויצאנו לסבב כנסים.
בסדנאות תל אביב-לוס אנג'לס עשיתי פיצ'ינג של הפרויקט והצגתי את הטריילר. מניסיוני כיום אני יודעת שפיצ'ינג הוא שואו. צריך לספר את הסיפור בקצרה, אך בצורה ברורה, עדיף בכמה שפחות אנגלית עילגת, כדאי לבדר ע"י הומור ולהציג חומר ויזואלי נלווה מרשים והכי חשוב: לא להראות כמו אידיוט או קבצן שמתחנן לכסף ולא להתעלף על הבמה. להיות רגועים.
לפני הפיצ'ינג נרמז לי:תעזבי, את כבר מסתובבת מספיק עם הפרוייקט הזה וחבל עליך, את תקועה על פרויקט אחד ולא ייצא מזה כלום.
בקהל של הפיצ'ינג היה ג'ונתן ליטמן, נשיא חברת הטלויזיה של ג'רי ברוקהיימר. התחלתי לומר שמדובר על עוברים שיוצאים לחפש את אימם וחייכתי. ליטמן נקרע מצחוק והמשיך לצחוק גם כשהראיתי את הטריילר ובו עוברים מקפצים עם הבטחה לא ריאלית שז'ה ז'ה גאבור תשחק את האמא של העוברים.
הקודקודים הישראלים שהיו בקהל לא הגיבו. מכיוון שליטמן זוהה בסדנאות כ"Alpha male", אחרי שהוא נתן את האוקיי, התחילו לפנות אליי אנשים והתלהבו מהפרויקט. מנג'ר שהיה בקהל החליט לייצג את הפרויקט ולהציע אותו לרשת FX האמריקאית כסדרת אנימציה. הכל נראה ורוד והאוסקר כבר היה בכיס.
באחד הערבים של הסדנאות התחלתי לדבר עם אחד הנוכחים (מינגלינג זה הכרחי ובפרט בתעשייה שמושתתת על הזדמנויות ומי מכיר את מי). הוא סיפר לי שהקליט שחקנים אמריקאים מהשורה הראשונה לפיצ'ר אנימציה ועלות ההעסקה שלהם יחסית לא היתה גבוהה בכלל. נדלקה לי נורה בראש.
בתמונה: עובר גרמני מרחף מעל רחובות חיפה.
אח"כ המשכנו לכנס הפיצ'ינג בחיפה. ב-FX העדיפו לבחור בפרויקט אחר כסדרת האנימציה שלהם והוליווד לא חיכתה לי. בחיפה, שוב היתה התלהבות גדולה. מפיק בלגי ומשקיע ישראלי הצהירו שהם בפנים. אבל אז שוב התחילו הערות לגבי התסריט. אולי כדאי בלי לפרט על הטיפולים, שיהיה רק סרט אקשן על מסע בתוך הגוף? ומי האנטגוניסט? האמא? ולמה עוד לא קיבלנו מענק הפקה מהקרן?
המפיק הבלגי נעלם, לא לפני שלימד אותי איך לתחמן את הבלגים/לוקסמבורגים לגבי מימון שתלוי בלוקיישן (באנימציה הכל קבצי מחשב-אין לוקיישנים, קבצים יכולים לנוע ממקום למקום) ואיך דיבוב מקומי הופך סרט להפקה מקומית.
התחילו לי ספקות לגבי התסריט. אם לכולם יש טענות והערות, אולי רק אני טועה. על סף יאוש פניתי לנילי המאירי שתערוך לי את התסריט. היא דווקא אהבה את התסריט, כמובן שגם לה היו הערות, אבל היא אהבה.
נזכרתי בשיחה לגבי ליהוק שחקנים מוכרים לסרט אנימציה וניסיתי כיוון חדש: להשיג מימון דרך צירוף שחקן מוכר שיוקלט כאחד העוברים או שחקנית מוכרת כאימא. דרך קשרים אישיים השגתי מפיקה בלוס אנג'לס, שהשיגה מלהק צעיר ומפיק נוסף ופצחנו במסע לליהוק האמא של העוברים. בחרנו קודם כל בליהוק שחקנית כי גם בשרשרת המזון של הוליווד נשים יותר נגישות מגברים. הכנו רשימה-חלק אני בחרתי, חלק הם בחרו לפי מצב השוק של השחקנית ולפי הניסיון שלהם עד כמה ניתן להשיגה. מהותיקות:מג ריאן-אוהבת רק פרוייקטים יוקרתיים ועברה טיפולי פנים שגרמו לה לא לרצות להראות בציבור,  מישל פייפר-כנ"ל רק בלי טיפולי הפנים, שירלי מקליין-מבוגרת מדי, מה עם דמי מור? שרון סטון? קורטני קוקס ארקט (עברה טיפולי פוריות)?
השיטה האמריקאית היא שלשחקן יש סוכן-מקבל מההפקה 10% מגובה השכר של השחקן ולכן האינטרס שלו שהשחקן ירוויח כמה שיותר וישמור על המותג שלו כדי שימשיך לקבל שכר גבוה.
מנג'ר-מקבל משכורת מהשחקן. תפקידו לנהל את הקריירה של השחקן ולדאוג לקידומו. עדיף לפנות למנג'ר כי הוא לא חושב רק דרך החור שבגרוש. למלהקים יותר קל לפנות לסוכנים כי יש מעט סוכנויות ראויות:WME, CAA, Gersh, ICM, UTA ו-Paradigm. אם שכחתי סוכנות, עימה הסליחה. מלהק פונה לסוכן שהוא מכיר ושואל לגבי השחקן. באותה הזדמנות הוא מברר איזה עוד שחקנים פוטנציאליים. לפעמים סוכן מציע שחקן צעיר שמחפש הזדמנויות או שחקנים ותיקים שמזמן לא היה להם להיט ואז מציעים גם אותם. המלהק מכין הצעה רשמית שנשלחת לסוכן של השחקן. ההצעה כוללת הצעה כספית, תיאור תפקיד ותסריט. לשחקן יש שבוע להגיב על ההצעה. ההצעה היא
"pay or play", משמע שאם שחקן התחייב להפקה ומסיבה כזו או אחרת ההפקה תתבטל, השחקן בכל זאת יקבל את התשלום שהובטח לו.
בתמונה: עובר סקרן בתוך גלגל עין.
התחלנו לשלוח הצעות לשחקניות. אסור לשלוח במקביל. שולחים הצעה לסוכן. הסוכן יכול להגיב או לא להגיב. הוא יכול להעביר את ההצעה לשחקן או לפסול בעצמו את ההצעה. תשובות הגיעו כעבור שלושה ימים או שבוע או חודש. הסתבר שאומנם שחקנים מבקשים תשלום לא גבוה יחסית עבור סשן הקלטה או יום הקלטה, אבל הם רוצים תשלום גבוה עבור עצם זה שיצרפו את שמם להפקה, כי ברור להם ששמם הוא חלק חיוני מגיוס התקציב ו/או חלק חיוני ליחסי הציבור של הסרט והפצתו. התחלנו לקבל הרבה "לא" במקרה הטוב וחוסר תגובה במקרה הרע.
בינתיים למדתי לאיזה שחקנים כדאי לפנות (כאלה שמסכימים לעשות סרטי אינדי), למי כדאי לפנות (לעדיף למנג'ר ולכזה שלא נמצא בראש שרשרת המזון, כמו המנג'רית של בראד פיט), כשפונים לסוכן/מנג'ר עדיף להיות אסרטיביים, אך מנומסים ולפנות בקצרה, לא להתרפס ולא לבלבל את המוח. אז הם עונים בדר"כ. גילינו שאם סרט אינו ממומן במלואו, סביר להניח שהסוכן/מנג'ר יעדיף לומר לא, כדי לא לסכן את המותג של השחקן, כי לא בטוח שההפקה בכלל תצא לפועל. פנו אלינו סוכנים של שחקנים צעירים שחיפשו לעבוד בפיצ'ר אנימציה, אבל המפיקים האמריקאים טענו שהשם של השחקנים לא יעזור לנו (אנה-לין מקקורד, מישל טרכטנברג, דרמוט מלרוני, פספסנו כשאמרנו לא?). השאר ביקשו מימון מלא לפני שיעבירו את ההצעה לשחקן (אידי פאלקו...). הבנו שצריך לרדת לליגה יותר נמוכה. ניה ורדלוס שגם היא עברה טיפולי פוריות, אמרה כן, וברגע האחרון אמרה לא כי חשבה שהסרט האחרון שלה יצליח והיא תחזור להפקות הגדולות. היא לא. במחטף של הרגע האחרון הוצעה לנו דריאה דה מטאו, אודריאנה מ"הסופרנוס". אמרנו כן והתכוננו להקלטה בלוס אנג'לס. הסתבר שהיא בניו יורק ואפילו לא שם. היא בהמפטונס. טסתי לניו יורק. בגלל טעות של ההפקה בלוס אנג'לס לא הגיע רכב שיאסוף את דה מטאו להקלטה בניו יורק. נסעתי להמפטונס כדי לפגוש את דה מטאו ולמזער נזקים. לשמחתי, אחי הגדול, עילם, שגר בארה"ב כבר הרבה שנים הצטרף אליי. פגשנו את דה מטאו. אישה נחמדה וחמה, עם פה גדול ומלוכלך, שליכלכה כמעט על כל שחקנית שעבדה איתה בשנים האחרונות. היא בדיוק ילדה תינוק אחרי הרבה קשיים ולכן הזדהתה עם התסריט. סוף סוף שחקן שבאמת קרא את התסריט וגם אהב אותו. סיכמנו על הקלטה בחודש הקרוב, כשאני מפקחת על ההקלטה דרך סקייפ. חזרתי לארץ.
בתמונה: עובר מבוהל אחרי קריאת חוזה ושיחה עם נציג סאג.
אז הגיע החוזה מעו"ד של דה מטאו. היא רוצה יותר כסף וגם הציבה תנאים כמעט בלתי אפשריים. התחיל משא ומתן עם עו"ד. דה מטאו הסכימה לדרישותינו. אבל אחד המפיקים האמריקאים הטיל וטו בטענה שהיא פשוט לא שווה את זה.
במקביל התוודיתי לסטודיו רוביקון, סטודיו לאנימציה שנמצא בקצרין, בראשות רודד יצחקי, ראש מגמת האנימציה במכללת תל חי. הסתבר שעלויות ההפקה בצפון נמוכות בחצי לעומת תל אביב, עם איכות גבוהה פי שניים (יסלחו לי האנימטורים התל אביבים). בעזרת מענק פיתוח נוסף מקרן הקולנוע הישראלי הפקנו סצינה מהסרט באנימצית תלת מימד כדי להמחיש איך ייראה הסרט.
פגשתי משקיע ישראלי שכמובן שאל: "מתי אני אקבל בחזרה את הכסף שלי?", השבתי תוך שנה וחצי או יותר. החליט לא להשקיע, למרות החזר המס המובטח.
המפיק האמריקאי שהטיל וטו על דה מטאו החליט לנסות להשיג שחקניות אחרות בעזרת קשרים אישיים. על הכוונת היו ג'סיקה אלבה, שלטענתו מחפשת שינוי כיוון בקריירה ובלייק לייבלי. הקשרים האישיים לא הועילו וניסיתי בכוחות עצמי להגיע לשחקנים. טילדה סווינטון עסוקה, אחרי שראתה כמה אנחנו מציעים לה. הסוכן הבריטי של אמה תומפסון אמר לא, לא ברור אם בגלל "אהבתה" לישראל או מסיבה אחרת. הסתבר שלהשיג שחקניות צרפתיות מוכרות יותר מסובך מאשר שחקניות אמריקאיות. הסוכנים הצרפתיים לא מגיבים. לעומת זאת הסוכנים האמריקאים של אותן שחקניות כן מגיבים. סופי מרסו אמרה לא. החלטנו לשנות כיוון ולנסות שחקנים, כי יש יותר מגוון של שחקנים, יותר תפקידים ראשיים להציע להם ומעמדם בשוק יותר גבוה משל שחקניות. אדריאן ברודי אמר לא, כנ"ל מייקל פסבינדר, למרות שלפי הסוכנת הבריטית שלו מסר לנו בהצלחה (האמנם? מייקל עצמו? או שזה הנוסח הסטנדרטי?). הסתבר שלפעמים עדיף לפנות לסוכן הקול של השחקן. לשחקנים יש סוכן לכל שימוש:להקלטות קול, להופעות בטלויזיה ולפרסומות, למשחק בקולנוע ובטלויזיה. שוב חזר נושא היעדר התקציב והשכר הנמוך. נאמר לנו שאם היינו מציעים 100 אלף דולר ליום הקלטה, היינו מקבלים הרבה יותר כן בלי קשר לתקציב. ועוד לא דיברנו על ההתעסקות עם איגוד השחקנים, סאג ועבודת הניירת הכרוכה בכך.
בתמונה: עובר ממוצע שעושה סרטי אינדי.
התחלתי לחפש שחקן שעושה הרבה סרטי אינדי ומכיר את קשיי המימון. הגעתי למנג'ר של אלכסנדר סקארסגארד. הוא לא נבהל מזה שלא כל התקציב קיים והיה היחיד שלא שאל על התשלום. כל מה שמעניין את סקארסגארד לטענתו הוא התפקיד והתסריט. לקח זמן עד שהגיעה תשובה וכנראה שסקארסגארד באמת קרא את התסריט, אבל הוא אמר לא. אולי זו היתה טעות להציע לו את העובר היפני, למרות שהוא העובר החביב עליי ביותר. כמה שחקנים יכולים לומר שהציעו להם לשחק עובר ועוד יפני?
אבלה וחפוית ראש, חזרתי להשקיע אנרגיה באנימציה עצמה. יצרנו סרטון, מעין טריילר מורחב בן 4 דקות ושלחנו אותו לפסטיבל הולישורטס בלוס אנג'לס. התקבלנו והתגובות היו טובות. הבעיה היא שאצל האמריקאים אין קפיצה בין תפקידים כמו אצל הישראלים. מי שמפיק טלויזיה בדר"כ לא מפיק קולנוע ולהיפך ומי שמפיק לייב אקשן לא מפיק אנימציה ולהיפך. לא מצאנו מפיק אנימציה עם כיסים עמוקים.
ניסיתי גם לבדוק אפשרות לקופרודוקציה עם סין וברזיל. חייבים בשביל קופרודוקציה מפיק מקומי. בברזיל עימה לישראל יש הסכם קופרודוקציה נדיב, היתה היענות רק של סטודיו אחד. שאר הסטודיואים עסוקים בפרוייקטים משלהם. הסטודיו הברזילאי התמחה באפקטים ולכן חשש בסיכומו של דבר שהפרוייקט גדול עליו. בנוסף הם חיכו לעדכון בהסכם הקופרודוקציה שתלוי בממשלת ברזיל, כדי לאפשר תנאי הפקה יותר טובים.
לגבי סין. פגשתי בישראל את מי שאחראי על איגוד האנימציה האסייתי, או משהו כזה. הוא קישר אותי לסטודיו סיני קטן, אך משובח שמתמחה בדו מימד. הם התלהבו, אבל הצעת המחיר שהציעו היתה דומה להצעת מחיר של מאיירים ישראליים סטנדרטיים. בנוסף הסתבר שממשלת סין מגבילה את האפשרות ליצור קופרודוקציה רק עם סטודיואים סינים בודדים, גדולים, ותיקים ועשירים.
ניסיתי גם להגיע לחממות טכנולוגיות, אבל לא הבינו מה המוצר שיש לנו להציע. ניסינו לפנות לחברות תרופות לצורך product placement, אבל לא היתה היענות. צריך לעשות יותר באזז לסרט.
חזרתי לרדוף אחרי הקרנות הישראליות. כדי לקדם עניינים החלטנו ליצור וידאובורד. וידיאובורד הוא שלב הכרחי ביצירת אנימציה. מכיוון שאנימציה היא כל כך יקרה עדיף לצמצם כמה שיותר ניסיונות לפני ההפקה עצמה של האנימציה. אין השלמות כמו בלייב אקשן ואם יש, אז מהר מאוד ההפקה תקרוס ולא תסתיים (מישהו אמר אנימיישן לאב?). לכן יוצרים סרט שמבוסס על סטוריבורד מלא, פלוס הקלטות קול של שחקנים, אפקטי סאונד ומוסיקה זמנית. בשלב הבא יוצרים סרט שמכיל את סביבות הדו מימד והתלת מימד ורק בשלב האחרון משלבים את האנימציה שהיא בעצם הנעת דמויות תלת המימד. פצחתי במרתון הקלטות של שחקנים בארץ ובחו"ל. לא פעם פונים אליי שחקנים אמריקאים שמחפשים עבודה. כמה מהם שלחו לי הקלטות לתפקידים קצרצרים וכך השלמתי את החסר עם מבטאים אותנטיים. יצא סרט מאוד אקלקטי עם שחקנים מקנדה, ארה"ב, יפן, נורבגיה, גרמניה, דרום אפריקה, ארגנטינה, אנגליה ועוד כמה מתחזים לצרפתיים, ספרדיים ורבי לשעבר מתאבק WWF. הם גילמו עוברים, נשים הזויות, תורמי זרע, גיניקולוג, מזכירה, חולדה, פרעושה ושאר יצורי רחם. כדי לחסוך בעלויות ערכתי בעצמי את הראפקאט.
בתמונה: עובר שלא שואף לריאות.
בשעה טובה סיימנו את הוידיאובורד. יצא סרט בן 77 דקות, שמן הסתם יתארך כי הרבה ניואנסים ותנועות לא נכללו בו. קיבלנו אישור מקרן הקולנוע הישראלי להגיש את הוידיאוברד במקום תסריט. הגשנו את הוידיאובורד לקרנות הגדולות וממתינים לתשובות. בגלל שאין לי חברת הפקה מוכרת אאלץ להמתין שנה (!) לתשובה מקרן הקולנוע הישראלי.
אופציה נוספת להשגת מימון היא להתקבל לפסטיבלי סרטים נחשבים עם סרט קצר, ליצור התלהבות ולנסות להשיג מימון לסרט המלא. השלמנו סצינה נוספת וערכנו מחדש את החומרים הקודמים. כך יצרנו סרט אנימציה קצר בן 6 דקות שעומד בפני עצמו. ההחלטה היתה ליצור רק דמויות וסביבות שאח"כ נשתמש בהן בסרט המלא, כדי לא לבזבז משאבים ולקצץ בתקציב העתידי. כך יצרנו את 6 הדמויות הראשיות:חמשת העוברים והאמא וכן מספר סביבות מרכזיות. את הסרט הקצר שלחנו לפסטיבל סאנדנס ולפסטיבל באוסטין SXSW. תשובות החל מדצמבר.
בזמן שחלף סיימתי פיצ'ר עצמאי לייב אקשן  בשם:"שגר אותי לחלל, סשה!" שנמצא כעת בתלאות של הפצתו לבתי קולנוע.
בתמונה: דלוחין, מנקה גרביים מעל מקלדת. הוא בכלל מסרט אחר.
כחלוצים בגליל, פניתי למט"י גולן בניסיון להשיג עזרה במימון מקרנות לעסקים קטנים או משוחרי הגולן, דוגמת נפתלי בנט או אפי איתם. הופנינו לקרן נתן ומחכים לתשובתם.  בכל פעם שיש לי אינטראקציה כלכלית עם גורם שאינו מתחום הקולנוע, בדרך כלל מביטים בי בזוג עיניים גדולות ועגולות, מגרדים את הפדחת ולא מבינים איך בדיוק כסף קשור לקולנוע ישראלי ומתי בדיוק יגיע הכסף בחזרה. לא עוזר שאני מבהירה שיחסית לסרט אנימצית תלת מימד ובכלל יחסית לסרט ישראלי התקציב שלנו זעום, "מתי הכסף יחזור?". אין ברירה אלא לחזור לדרך הישנה והנושנה: קרנות הקולנוע הישראליות.
באמצע נובמבר אמורה להגיע תשובה ראשונית מקרן רבינוביץ'. עד היום נחמן אינגבר לא הצליח להתחבר לפרויקט. אולי הוידיאובורד שכולל קטעי אנימציה מלאה מהסרט העתידי יעזור. באפריל אמורה להגיע תשובה מקרן הקולנוע. כתרי לא סובל את הפרויקט. בעיה.
בינתיים ממשיכים בעיצוב של סביבות התלת והדו. שלחנו חומר לעתונות בארץ ובארה"ב. בקרוב נרשם רשמית את חברת ההפקה:"שינגה הפקות", ע"ש שי ונגה, שפעם היו עוברים. במקביל דירוג ה-IMDB  של החברה טיפס לאיזור ה-5000. כבוד.
משקיעים פרטיים לא חמדנים, חביבים ונדיבים יתקבלו בברכה.
בינתיים יש לי שני ילדים, תואר מפיקה של פיצ'ר עצמאי, חברת הפקה מצליחה על הנייר, אך פיקטיבית, שלא מזרימה הכנסות ושני עוברים מוקפאים. מתי תהיה הפרמיירה של העוברים? ומתי הכסף יחזור?
המשך יבוא.
בתמונה:עובר כורע ברך ומבקש מימון.