דלג לתוכן הראשי

'כנס העתידנים' חלק א': העיצוב

*אפילוג: צפיתי בסרט רק פעם אחת. את הספר לא קראתי. הניתוח מבוסס על תחושות ועל ההרצאה של יוני ופולונסקי באנימיקס.

לאחר "ואלס עם באשיר" שיתוף הפעולה בין ארי פולמן, דוד פולונסקי(עיצוב) ויוני גודמן(אנימציה) עבר לשלב חדש. המטרה, בין השאר, הייתה לא לעשות "ואלס עם באשיר 2", הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. הסיפור שמבוסס על "כנס העתידנים" של הסופר סטניסלב לם מתאר עולם עתידני שבו אנשים בוחרים, באמצעות שימוש בסמים, לחיות מציאות מדומה, מציאות מצויירת, כפשוטה.
חצי מהסרט הוא בלייב והשאלה שנשאלה היא כיצד לאפיין את העולם המדומה.

לפניכם אבולוציה עיצובית של סצנה אחת:







המשך בפנים
כמו שאתם רואים, העיצובים נעים בין ראליזם לקרטוניות (מלשון "Cartoon"). הקרטוניות לא באה לידי ביטוי רק בקו אלא גם בהתנהגות ובמחווה המודעת לסרטי פליישר הישנים. גם ב"שלישיית בלוויל" הסגנון שאפיין את העבר היה קרטוני בעוד ההווה, על חוליו ועליבותו, ראליסטי בהרבה.

עבר

הווה
אבל בשונה מ"שלישיית בלוויל", הקרטוניות של "הכנס" היא עידנית דווקא. כלומר, האסקפיזם העתידני הוא אל אנימציה קלאסית, מיושנת, "rubber hose" דמויות גומי. בעוד ההווה ב"הכנס" הוא תלת ואפקטים. הסרטים שאנו רואים כיום בקולנוע. ישנו ביטוי שנקרא "רטרופוטוריזם" שאומר: איך העתיד דומיין בעבר. וזה מקסים.
FaceTime

אבל ארי יוצר משהו הפוך: "פוטורטרו". העתיד מאופיין על ידי כמיהה לעבר, על ידי דימויי רטרו. האם זה נעשה מתוך מאיסה בדברים מסויימים בעתיד כמו סרטי אפקטים שוברי קופות? לא נכחיש. אבל מעבר לכך יש פה גם את הדינמיות הנפשית שמתאימה לעולם הקרטון הישן. אנשים מזדהים עם השינוי הדינמי עצמו. עולם קרטוני מתאים להם ולאישיותם המשתנה תמידית, גם אם הדבר נעשה כתוצאה משימוש בסמים
הבחירה בעולם הקרטון הקלאסי גם מעידה על מימד המטא של הסרט (שעליו אפרט ברשומה אחרת). הסרט לא רק משתמש באנימציה אלא גם מדבר על אנימציה. על מציאות מדומה ועל חיקויי מציאות.

בואו נדבר שניה על המלון ועל המחוז האנימטיבי של הסרט.








כמו שאתם רואים יש פה כמה גלגולים של העיר המצויירת. אישית, אני מעדיף את הגרסה הראשונה, העמוסה והלאס וגאסית על פני הגרסה היותר לונה-פארקית אבל זה לא חשוב. הנקודה היא הספינות. מה אנחנו מבינים מזה? כמה דברים: שפעם היה שם ים. כלומר, יש פה נוסטלגיה מעצם המיקום של הספינות במדבר. כיוון שני הוא פוליטי ומקווה להרחיב עליו ברשומה אחרת. העובדה שהיה שם ים מעידה על צמאון, על תקופת יובש. גם הקיום של וגאס על כל הצעקנות האסקפיסטית שלה נועד "להפריח את השממה". להביא אנשים ותיירות למקום שאין בו כלום. אבל "ים" גם מכיל מטען מיתי. של תת מודע, ומכך גם חשיפה עירומה של מה שאמור לשקוע בתת מודע. העובדה שמרכז פעילות כזה של חברת העל ההוליוודית שוכן שם מעיד על מצב תרבותי. על מלאכותיות קיצונית שמגיע במקום מה שפעם היה עומק.
הלוקיישן מכיל גם שניות: אתה בורח למדבר כדי להגיע למקום הכי מרכזי. מקום בו נמצאת ההנהלה והמורה הרוחני, ויחד עם זאת מקום בו מתחולל הקרב האמיתי על התודעה בעוד ההמונים הסחים נמצאים במקום אחר (לפחות בתחילת החלק השני של הסרט, מה שמשתנה אחר כך). המרכז הוא בפריפריה.
ישנה עוד שניות ויזואלית: שימו לב גם שבסרט יש שתי "הנהלות". האחת, מצולמת לייב, שוכנת במנותק ומחוברת על ידי רכבל לעולם האמיתי או מה שנשאר ממנו. ואילו השניה, נמצאת בביוב. שטה במעמקים על ספק-סירות-הצלה-ספק-ספות יוקרה באוירה ניהיליסטית נובורישית.

בהמשך הסרט העולם האנימטיבי מתרחב ומקבל מאפיינים אפוקליפטיים, מיניים וסוריאליסטים יותר.

שמתכתב כמובן עם ציורי הזוועה של הירונימוס בוש.


עוד עיצובים מהאתר http://thecongress-movie.com/:
















המורדים. נערי הגבעות, ילדי הפרחים, האיסלם הקיצוני, הנאצים, ההפסטרים וכל מי שאינו בורגני.


האנימציה על הסרט אמנם נוהלה מהארץ אבל פוזרה על פני 7 סטודיואים ברחבי העולם, בהתאם להשקעה שהגיעה מאותה מדינה. לפי יוני זו הייתה התנסות קשה ביותר:














לצפיה רק בוימאו, מומלץ:

המשך יבוא.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …