דלג לתוכן הראשי

אנימציה ויראלית: לי להב


מודה, יש עולמות שזרים לי.
אני לא צרכן טלויזיה מי יודע מה ותרבות ה-Fanboys\Fangirls אינה חלק מעולמי התרבותי. אבל מסתבר שיש עולם שלם שם בחוץ שמנהל מערכת יחסים עם עולם התוכן אותו הוא צורך בהקפים שלא היו אפשריים עד כניסת הרשתות החברתיות ויוטיוב. היכולת להגיב במלל אוהד או ביקורתי, בתמונה ובכל צורה של אחרת של מחווה יצרה עולמות תוכן של חובבים שכפי שתראו אינם בהכרח חובבניים.
בנישה הזו נמצאת לי להב. אנימטורית ישראלית בוגרת בצלאל שיוצרת סרטונים שמנהלים דיאלוג עם תרבות פופולרית. הסרטים שלה גם הם מאוד פופולרים וזוכים למאות אלפי צפיות ברחבי העולם.
אז אני חב תודה אישית ללי, שפתחה לי צוהר לעולם הזה, שחייבים להודות שהוא מאוד חמוד.
***

הנה אחד החביבים שבהם, שגם יש לי מושג על מה הוא מדבר: "כוח המשיכה" ב-60 שניות.


וזה סרטון נהדר שעשתה לי לבעלה, בו היא עושה מחווה לכל הסדרות האהובות עליו:


מועדון המעריצות:


למה אסור לראות סדרות עם שרלוק (זהירות! ספוילרים!)


ועוד:

הנה כמה שאלות\תשובות עם לי:

Q: מאיפה זה בא לך? את עושה הכל בעצמך?
A: אני עושה הכל פרט לרקעים עליהם בדרך כלל אחראי תום טרגר, ומדי פעם ענבל אוחיון, ומדי פעם הוא וגם אורן מנדזיצקי עוזרים לי בכתיבה
הרבה זמן רציתי ליצור מערכונים קצרים שעוסקים בתרבות פופ או בתרבות מעריצים, והראשון שעשיתי נתן לי את המוטיבציה להמשיך ולעשות. הרעיונות הם לפעמים דברים שחשבתי עליהם זמן רב ורציתי לעשות, התייחסות לסדרה/סרט חדשים, או שילובים שמצחיק אותי לחשוב שעלולים לעבוד. אני משתדלת לעשות דברים שאני בעצמי כמעריצה הייתי רוצה לראות.

Q: מה היצירה ה"אישית" שלך ואיך את מתייחסת לעבודות הפופולריות ?
A: תמיד התעניינתי בתרבות פופ עכשווית ותרבות מעריצים וגיקים, והיצירה החביבה עליי תמיד הייתה באיזור תחום הזה. אם אלה קומיקסים הומוריסטים על הנושא או פאנארט (fanart)- אמנות שמבוססת על יצירות קיימות. יש הנחה מסוימת שיצירה כזו היא פחות אישית, מלאכותית או מתפשרת ובעיניי זה מאוד לא מדויק. זאת תמיד הייתה צורת הביטוי שלי ואני מרגישה הכי שמחה ופועלת בסביבתה.
במידה מסוימת אני רואה את סרטוני fangirl שלי כקצת יותר אישיים כי אני מנסה דרכם להעביר רעיונות מסוימים ולשבור סטיגמות לגבי קהל היעד שצורך את התרבות. התגובות גם מרגשות יותר, באחד הסרטונים האחרונים עירבתי דמות נשית עם חיג'אב וקיבלתי עשרות תגובות מצעירות מוסלמיות גיקיות שהודו לי כי הן צמאות לייצוג
כך או כך מדי פעם אני מאיירת דברים מהחיים, בעיקר בטון הומוריסטי כמובן. למשל ההתמכרות האחרונה שלי לדוריטוס או קומיקסים עליי ועל בעלי - http://www.facebook.com/LeighAndOren
Q: מה הולך למגירה, לסקיצות? מה פחות מעובד?
A: אין לי ממש מגירה, אני משתדלת לפרסם את רוב השטויות שאני עושה גם אם אלה סקיצות, או איורים קטנים ומטופשים אם לא ליוטיוב או לפייסבוק אז לטמבלר (doodleigh.tumblr.com). תמיד יהיה מישהו שעלול לחבב או להתרגש וזה אימון של חשיפה. רוב הדברים שלא נחשפים הם רעיונות שלא הצליחו להתפתח או איורים שלא הצלחתי ליצור כמו שרציתי

Q: איך עובדת האינטרקציה עם הקהל?
A: מתגמלת! תמיד כיף לראות כשאוהבים את מה שאתה עושה, ועוד יותר אם זה נוגע בהם באופן אישי ויש הזדהות. כמו שאמרתי מקודם, הרבה אנשים צמאים לייצוג מסוים וכשהם מרגישים שאני מספקת להם את זה, זה בכנות מרגש ולא צפוי. אני משתדלת להיות בקשר תמידי עם הקהל. אם דרך הטמבלר, פייסבוק או הדף של היוטיוב בפייסבוק

Q: מה המשמעות של ההצלחה בעולם ויראלי של תכנים חינמיים?
A: תגמול מיידי של תגובות! ובמקרה הטוב גם חשיפה רבה- בזכות הערוץ קיבלתי הצעות עבודה מעניינות וכיפיות ויצרתי קשרים מגניבים ושיתופי פעולה עם אמנים ויוטיוברים אחרים מסביב לעולם. מגניב!
שכחתי לציין אגב, את הקולות לדמויות הנשיות בכל הסרטונים שלי אני עושה, ותום טרגר עושה את כל קולות הגברים (למעט יוצאי דופן)



ולמתעניינים, סרטון על FANART מבית PBS:


הפייסבוק של לי https://www.facebook.com/LeighLahavStuff

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …