מחשבות על סרטי הגמר של בצלאל

פרולוג: מצאתי טיימינג דפוק לכתוב ביקורת על סרטי בצלאל כשאני בקרוב נכנס לנעליים של שרה חתוכה כראש מחלקת האנימציה במינשר (הוראיי!!!). אז איפה היושרה? מה זה אומר על הבלוג? האם הוא יוכל להמשיך במתכונת שלו? האם אצטרך גילוי נאות מדי פעם? האם אתמסחר? האם אשבר?
בואו נרגע.
במשך ארבע שנים ראיתם מי אני ואיך אני כותב. אני פתוח לביקורת ולהערות ומקווה שאוכל לשמור על האופי הכן של הבלוג גם אם יש לי עכשיו זיקה מיוחדת למוסד לימודים ספציפי. 
אז למה שאני ארצה בעצם לכתוב ביקורת כללית על סרטי הגמר של בצלאל?
פשוט כי זה חשוב לכולנו. ו"כולנו" זה קודם כל מי שרואה באנימציה כלי ביטוי אמנותי ובייחוד למי שעומד עכשיו בפני סרט הגמר שלו. אני בטוח שבצלאל עם המסורת וההשגים מספיק חזקים כדי לשמוע ביקורת עניינית מבלי לשבת בצד ולבכות.
לכל אומה יש מסורת של אנימציה משלה. יש אנימציה קנדית, יש אנימציה צרפתית, יש אנימציה בריטית. אין אנימציה ישראלית.
השנה אמרו לי: "וואו! איזה סרטי גמר יש בבצלאל! איזה ביקורות!" והייתי דרוך מציפייה. ואז צפיתי ברוב הסרטים ובאמת הדבר הכי בולט הוא איכות ההפקה הגבוהה עד כדי שאתה שואל את עצמך למה בבתי ספר בחו"ל צריך 10 אנשים ונערת מים כדי להגיע לרמה כזו. ואיכשהו לאחר הצפייה בסרטים נשארתי עם תחושה של "ומה עכשיו?".
אין לי כוונה להעלות סרט ספציפי על המוקד. זה לא הוגן ולא נכון ויפספס את המטרה. מצד שני, איך אצליח להסביר את התופעה שאני מרגיש שקורית כבר מספר שנים והופכת את בצלאל לסוג של בועה כשזה מגיע לגישה התמתית (הנושאית) של סרטי הגמר?
אז יש לי רעיון! אני אראה סרטים שבהם מה שאני אומר לא קורה. ומתוך לאו תבינו את ההן. כן? יופי.

עניין ראשון ועיקרי: המטאפורות.

סטודנט בצלאלי ממוצע מרגיש צורך להגיד משהו רציני מאוד על הקיום. זה לא קורה בקרמיקה, זה לא קורה באמנות אפילו! אבל זה כן קורה באנימציה.
עכשיו, ישנם כמה ביטויים אמנותיים שלכאורה מתאימים לעולם האנימציה כמו סוריאליזם למשל, מציאות חלומית. שלא תמצאו כמעט כזו בישראל. נטיה שניה: פנטזיה. אין פנטזיה בסרט אנימציה ישראלי כמעט. לא נראה פיות ולא נראה דרקונים ולא נראה מלאכים. נטיה שלישית היא סימבוליזם שהוא עצמו מתחלק לכמה אפיקים דומים שאני מכנה "המשל" (שבו יש דמויות ספציפיות אבל הן מייצגות ומשרתות מסר) והמטאפורה (שבה הדמויות אינן ספציפיות אלא גנריות, ניצבות בעלילה סימבולית).

ספין הוא סרט מבצלאל שלכאורה כולו מטאפורות. הוא מתאר עולם שכולו גלגלי שיניים ולולאות מחזוריות אבל אני חושב שבו זה עובד טוב בגלל שהדמויות לא מנסות עורר הזדהות. אין להן אישיות, הן מתפקדות כברגים במכונה. המודעות בסרט הזה למבנה של העולם שבו מצילה אותו מיומרנות רגשית לדעתי.



מה שאני טוען הוא שהמטאפורה השתלטה על סרטים רבים. מדובר בסרטים בהם ה"רעיון", הקונספט, יכול להאמר במילים ואינו מסתמך על בימוי, או משחק כאמצעי משמעותי בבניית הנרטיב או התוצר הרגשי של הסרט. אבל כן! יהיה בו ארט מהמם אבל לא כזה שמהווה "בימוי דרך עיצוב", כפי שקוראים לזה ב"בית הספר לתאטרון חזותי" אלא פשוט שוטים יפים ומרשימים.
בסרטים הללו אנחנו נקבל לרוב מציאות נתונה. אפלה ומנוכרת, שבה דמות ממלאת את תפקידה כדמות המונעת על ידי עלילה ידועה מראש. זהו עולם דטרמיניסטי שבו שינוי הוא אך מראית עין שכן "אלוהי-האנימציה" כבר יודע איך הכל יסתיים.

הקופסה הוא סרט מויצו שבו יש קונספט שמזמין דמויות גנריות: האדם האינסטניסט המסוגר (קלישאה אנימטיבית) והתינוק שהוא כל תינוק, סימבול.

מבחינתי זה אחד הסרטים הטובים של 2013 כי הוא מצליח בכמה ניואנסים להתעלות על הקלישאה. אמצעי א. בימוי דרך עיצוב החלל. ב. נגיעות של הומור ג. ניואנסים באפיון דמות ומשחק דמות. שלושת האלמנטים האלה הופכים סיפור שכבר ראינו המון כמותו למשהו חד פעמי. הדמויות יוצאות מהגנריות שלהן והופכות להיות חד פעמיות. אפילו התינוק הופך לתינוק מסויים.



המלנכוליה השורה על הדמויות בסרטי גמר רבים נובעת מכך שלא יכולה להיות להן תקווה בעולם שהוא סגור הרמטית. אם היוצר, האנימטור, לא יכול לצפות להפתעה, אז גם על הדמויות נגזר גורל ידוע מראש. בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע. אהבה? לא נמצא אהבה. לא כקלישאה ולא כאמת. מוות נמצא גם וגם. גם כקלישאה וגם באמת.

עניין שני: ההומור

אין הומור ואין ילדים. מעטים הם הסרטים שמנסים להצחיק אפילו כאלמנט ממשנה. שלא לדבר על סרטים שפונים לילדים או.. בידוריים חס וחלילה. זה לא היה מפריע לי אילולא היה פה משהו שהוא נגד 'אמת החומר' של האנימציה. בעולם כולו האנימציה התפתחה כשהפן הבידורי הוא מרכזי וגם הפניה לילדים. ואני מרגיש שהחוסר נובע לא רק מכבדות היוצרים אלא גם כי ילדים הם קהל שקשה לרמות. כדי להצחיק ילד אתה צריך טיימינג ואקטינג, כדי להעביר מסר למבוגרים אתה יכול פשוט להיות מילולי וקונספטואלי.


GLUED הוא סרט שנה ג' מבצלאל שמראה יכולות של סיפור ומשחק של דמות שפחות רואים בשנה ד'.

עניין שלישי: מקומו של העיצוב

מה תפקידו של העיצוב בסרט? האם הוא שמגדיר סרט כאיכותי או לא? זו שאלה פתוחה כי אין לי ממש תשובה עליה. בימים בהם המחלקה לתקשורת חזותית ייצרה סרטים הייתה לה עדיפות על מחלקת אנימציה כי היא גם לא פחדה לבדר ולתקשר וגם יצרה חויה ויזואלית מרשימה. מחלקת אנימציה סגרה את הפער הזה והיום הערך הויזואלי הוא גבוה מאוד. עם זאת כשעיצוב חובר לקונספט אז זה בא על חשבון המרכיבים האחרים של הסרט. השניים הם כל כך חזקים שהם כביכול נותנים מוצר שלם ומספק. לפעמים זה נכון, הרבה פעמים אני מרגיש שזו אשליה של איכות שפונה לרציונל ולמבקר שבנו ופחות לצופה הקולנוע שבנו.


בין דובים של ערן היללי הוא דוגמה לכוח שבעיצוב. יש פה אמנם גם סוג של סיפור (שאני פספסתי והייתי צריך הסבר) ויופי של אנימציה (גם אם לא אנימציית אופי) אבל בעיקר בריאת עולם מסוגנן ומרהיב שבא לך לשקוע בו ולמסגר כל פריים בו.

עניין אחרון: אנימציית דמות

שיטת הלימוד בישראל מבוססת על יסודות הקרקטר אנימיישן. לימודי אנימציית אופי. שנה א' וב' וחלק מג' בזמני התמקדו בלהזיז דמות, שתלך, שתדבר, שתשחק, שתהיה מאופיינת. מה נשאר מזה בסרטי הגמר? לא הרבה. כמה דמויות הן דמויות ממש שהייתם קונים בובה שלהן או רוצים לראות עוד סרט שלהן? מעטות מאוד. כמה פעמים סרט שם את כל הערך האמנותי שלו על בניית דמות והסיפור האישי שלה? מעט מאוד. הרבה פעמים הדמויות בקושי זזות וגם כשהן זזות באופן שנכון להן פיסית, זה לא בהכרח מעיד על ניואנס נפשי או רגשי. חישבו על הבעות הפינם של הדמויות או אפילו על העיצוב של הפנים אם הוא יכול להכיל מנעד הבעתי.

הנה סרט שונה:

השתקפות הוא גם סרט שיכול היה להיות גנרי וסימבולי. הוא מדבר על מישהו שהוא קצת כל-אחד והעמידה שלו מול החברה שהיא כל-חברה בורגנית. בפועל הוא מראה דמות עם מנעד רגשי ועיצוב, שעל אף שהוא די גנרי, הוא חד פעמי. הדמות הזו מסוגלת לשמוח, להיות מאויימת, משועשעת, ילדותית ומתוסכלת וכל זה בא לידי ביטוי בסרט.
בסרט יש קרקטר אנימיישן במיטבו וזה גם סרט מבדר מאוד.



אני לא מקדש קרקטר אנימיישן בכל מחיר. ויש מצב לשאול האם זו השיטה הלימודית הנכונה בימינו אבל הדמות עצמה, כמרכיב מהותי ביצירה אנימטיבית ולא כאלמנט שיש בו צורך עלילתי הוא דבר שלא בא לידי ביטוי כמעט בכלל.

סיכום:

המחלקה לאנימציה בבצלאל מגדלת יוצרים שעושים גם אנימציה, גם תסריט, עיצוב וגם בימוי ועומדת במשימה הזו בהצלחה רבה. עם זאת, כשאנו באים לתהות על קנקנם של סרטי הגמר אנחנו רואים שהעשייה הקולנועית והנרטיבית מייצרת פעמים רבות חוויה חלקית שבה הסיפור הקולנועי והדמויות מפנים את מקומם לעיצוב ואמירות עם מסרים המכילים סתירה פנימית: גם להעז להגיד דברים מאוד "גדולים וחשובים" וגם לא להיות ברורים לגביהם. אז שניה לפני שמחזור בוגרים חדש מתחיל לעבוד על סרטי גמר קחו בחשבון: מה אם יהיה קצת הומור, מה אם הדמויות שינעו את הסרט? ובעיקר, מה יקרה אם תגידו משהו קצת פחות "חשוב" אבל מספיק חשוב לכם כדי שתעמדו מאחוריו.

* נספח: "הפרוייקט הצליח. הסטודנט לא." מאמר ביקורתי על תפקידו של פרויקט הגמר.

תגובות