דלג לתוכן הראשי

זה אני! קלישאות סרטי אנימציה קצרים שקצת נמאס לי מהם

התחלתי להנחות סרטי גמר וזה זמן טוב לסמן קלישאות של סרטי אנימציה קצרים.
הקלישאות נאספו בעזרת חבריי השוליה.


1. דמות מהורהרת מקופלת רגליים
2. דמות צוללת במים
3. מעבר לאנימציה מופשטת באמצע הסרט
4. לויתנים
5. מטאפורות על המצב האנושי-קיומי שבדרך כלל אומרות: האדם הוא מכור, תלותי, בורגני ועול הקיום הוא פונקציה של חוסר היכולת להרפות.
6. מטאפורות שחוקות על פוליטיקה: המצב סתמי, בנאלי, מעגלי, בלתי פתיר, כולם דומים לכולם והכל חוזר על עצמו לנצח ללא תועלת.
7. דמויות מהורהרות, לא זזות, קו רועד
8. כלום לא באמת קורה
9. שימוש בדג זהב כמטאפורה
10. ניגוב של מראה עם אדים.

10.5 כתוביות שמשולבות בסרט (למשל במראה שמנגבים ממנה אדים....)
11. סרט שמתחיל בצלצול של שעון מעורר (מודה באשמה - ככה גם הסרט שלי התחיל...)
12. זאב כסמל להיבט הפראי שבנפש האדם
13. סרטים שמתחילים עם נגינת עוד

אוי! כמעט שכחתי: 14. זקנים. משום מה הם דמויות נפוצות מאוד בסרטי גמר.
הבהרה (כי אנשים לא הבינו אותי): אני לא באמת מתייחס לקלישאות האלו כבעיה. העניין הוא שמשום מה עולם היצירה האנימטיבי פעמים רבות שותה ויורק אל אותה באר. כמו שעד לא מזמן לא היו סרטי אימה ישראלי, כך אנימציה קצרה יצרה יותר מדי מאותו דבר. זה לא שלא מדובר ביצירה אישית כמו שפעמים רבות נמצאים דרכי קיצור לפיתרון עלילתי או בבחירת דימויים והתוצאה היא יותר מדי סרטים שמחפשים פתרונות מתחת לפנס. אז תראו את הפוסט הזה כפוסט הומוריסטי שבא לרענן את מאגר הדימויים שלנו כיוצרים. טוב?

מוזמנים לקחת חלק בדיון:
‎‎פרסום‎ by Yoni Salmon.‎



ומסרטים ארוכים: הפתיח בו הגיבור מציג את עצמו בוייס אובר.

קלישאה


לסיום, לא ממש קשור אבל חמוד: קלישאות צרפתיות. יש לכם עוד?

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …