}

11:37

מאסטרים וקלאסיקות: מיכאל דודוק דה-וויט



באופן לא מדעי יש לי תחושה שהסרט זוכה האוסקר "אב ובתו", של מיכאל דודוק דה-וויט, הוא מהסרטים המשפיעים ביותר על האנימציה הקצרה. הסרט הסימבולי הזה, יצירת מופת כפשוטה, מספר על געגועים של בת לאביה שירד לים ולא חזר. בסרט אין עלילה כמעט מלבד לדרמה שבשנים שעוברות להן בציפיה. גם אין פה הבעות פנים או "דמויות" בלתי נשכחות. הכל מאופיין בצורה מינימליסטית כדי לתאר גיל וכמיהה ולא הרבה יותר מזה.
העיצוב והאנימציה לעומת זאת, למרות היותם מינימליסטים, מצליחים להעביר בדיוק רב רגש, מקום, דרמה וגם את משב הרוח שהוא שחקן פעיל בסרט.
אני חושש שחלק מהשפעת הסרט הייתה גם שלילית. לא כל יוצר יכול ליצור דמויות סימבוליות שהן עדיין אמינות במידה כזו ולא כל סיפור סימבולי יכול לייצר אמינות ולרגש. למעשה, רבים ניסו כמותו ולא עלה בידם, רבים שחשבו שניתן להשתמש בסימבוליזם כקיצור דרך קונספטואלי.



"הנזיר והדג" הוא סרט שמכיל מרכיבים דומים ל"אב וביתו" מבחינת עיצוב, מבנה סימבוליסטי וסיום מטאפורי. ועם זאת הוא שונה כיוון שהרגש שהוא מעביר אינו קונקרטי ובהיר כמו אב וביתו אלא לקוח מעולם הרוח והדעת. מזכיר מעט את "החתיכה החסרה" של של סילברסטיין מבחינת גישה סיפורית.


לסיום, מספר פרסומות שעשה דודוק דה-וויט. ניכר שמישהו ראה את סרטיו וניסה לנצל את היכולת הדרמטית שמופיעה בהם:




"אב ובנו". פרסומת לAT&T


על הסגנון שלו