על טכניקה, סגנון וחזון, מחשבות כראש מחלקה לאנימציה

לא כתבתי פה הרבה על מנשר. בעיקר כי התפקיד שלי שם הוא גם ייצוגי ולכן אני נזהר שלא לערבב יותר מדי את "יוני שכותב מה שבא לו" עם "יוני ראש המחלקה"; אך הפעם אחרוג ממנהגי.
כשנכנסתי לתפקיד של ראש מחלקת אנימציה במנשר הייתי צריך, בשביל עצמי קודם כל, לגבש "אני מאמין", לתמצת את האמונה שלי לגבי הכלים שבית ספר לאנימציה צריך לתת לבוגריו.

אני אתחיל מהסוף.
לאחרונה השתתפתי במפגש של אנשי חינוך ושניים מהם אמרו שצריך להפסיק עם "דמות הבוגר". אין לנו שליטה אמיתית על דמות הבוגר ואין מודל כזה. יש כלים שמקנים לבוגר אבל אף אחד מהם לא יכול להבטיח הצלחה וצריך להמנע מלחפש מודל כזה.
אני חושב שהדבר נכון גם בלימודי אנימציה. אנחנו קודם כל מקנים כלים, רבים ומגוונים, ומכוונים סטודנט לפי דרכו. עולם האנימציה היום עשיר מאי פעם. גם בסוגי התכנים, הטכניקות והמדיומים בהם האמנות הזו יכולה לבוא לידי ביטוי: ממשחקים דרך אמנות, מסרטים קצרים ועד מופעים אור קוליים ואפליקציות. הכל הולך.

אז מהם הכלים אותם אנחנו נותנים?
מה שחשבתי עליו הוא שילוש של טכניקה, סגנון וחזון.

טכניקה היא היכולת האישית לבצע. לביים, לרשום, לעצב, להנפיש, לערוך,לייצא: לספר סיפור.
טכניקה כוללת גם את היכולת לנתח בריף ולהגיב לו ברעיון, בסיפור. לתת פתרונות.

סגנון: סגנון זה אומר לעודד סטודנט להיות נאמן לעצמו. לא לחקות אלא להתפתח כיוצר עצמאי. הסגנון יכול לבוא לידי ביטוי בכל אחד מהתחומים, סוג הומור, סוג אנימציה, עיצוב ועוד.

חזון: אחחח מה זה חזון? חזון זה אומר שמעבר לביצוע וסגנון יש לך מה לומר. זה לא אומר "מסר" ולפעמים מדובר במשהו חמקמק שלא ניתן באמת לתפוס אבל "חזון" הוא תרומה אמנותית תרבותית אמיתית. לפעמים חזון זה כל מה שצריך ולפעמים הוא מיותר.

חזון, יש לציין, מכיל מימד חזותי מובנה. היכולת להתוות חזון הוא נקודת המוצא למימוש בפן החזותי.

נתקלתם פעם בסרטים שמבוצעים נהדר ויש להם סגנון ייחודי ונראה לכם שאין ליוצר שום דבר משמעותי להגיד? שהוא בעצם מייחל שמישהו אחר יתן לו משימה לבצע כי הוא כשלעצמו לא באמת רוצה להגיד משהו? נראה לי שיש רבים כאלו והם מוציאים תוצרים מלהיבים ומיוחדים ולי אישית קשה עם יצירות כאלו. וככל שהן "עשויות טוב" כך קשה לי איתן יותר.

טכניקה יוצרת סגנון

באחת ההגשות במנשר, קורס רישום עם זיו לנצנר, עלה עניין הסגנון. אני ניסיתי לברר האם יש דגש על סגנון אישי. זיו ענה לי תשובה מפתיעה: הוא לא מאמין בסגנון. "סגנון הוא תוצר של טכניקה", הוא אמר. כשהיד יודעת את עבודתה היא הופכת כלי קיבול למי שאתה. וזה מה שמוליד את הסגנון.

זה הפתיע אותי. אולי כי בעולם המעוצב כל כך סביבנו אנחנו עסוקים נורא בסגנון ובייחוד ב"סגנון אישי". אם מה שאתה עושה דומה למשהו אחר אתה בצרות. ואם הוא לא נורא מובחן אז אתה חושש שאולי אין לך אישיות עצמאית. ההבנה שאתה לא צריך "לגבש סגנון" מביאה איתה הקלה. וצריך להוסיף, בסופו של דבר הרי חלק מהתהליך האמנותי באנימציה הוא כן לגבש סגנון לסרט. אבל זה כבר בא בהקשר ספציפי של סרט מסויים והצרכים הספציפים שלו. גדולי המעצבים לסרטים מדברים על הקשבה לצרכים הספציפים של כל סרט מחדש.

אז אפשר להרפות. להרשות לעצמינו להיות אנחנו ובינתיים לעבוד טוב טוב על הטכניקה. כדי שמה שבא מאיתנו ייצא החוצה בצורה הנאמנה והטובה ביותר.

"ומה עם כישרון?!"

דבר ראש העיר:

"כישרון" היא מילה נפלאה.
מאיפה היא באה? מה זה להיות "מוכשר"?
ננסה להקשיב למילה הזאת בלי המטען המוכר שלה. מוכשר זה אומר שהכשירו אותו, שהוא כשר. כשר למה? לדעתי מדובר במוכנות להכלה. כלי כשר הוא כלי שאפשר לאכול בו. מוכשרות היא מוכנות לקראת פעולה. כישרון אם כן הוא לא משהו פנימי שמתפרץ כפי שאנו תופסים אותו אלא להפך, נסיגה מהאגו כדי להיות מסוגל להכיל שפע מלמעלה. להיות צינור לתיעול של יצירה שרוצה להיוולד. זה מחזיר אותנו לעניין הטכניקה והסגנון. אדם מוכשר באמת זה לא אדם שמסוגל לבצע דברים טוב אלא כזה שבמקביל מסוגל לפנות את עצמו כדי להכיל את היצירה שרוצה לצאת מתוכו. השילוב הזה בין יכולת והקשבה עצמית יכול להוליד יצירות מדהימות.

במילים אחרות, "כישרון" מתאר בדרך כלל דבר שאי אפשר ללמד, אבל ניתן לראות בו דווקא פעולה מתמשכת של הכשרה: של הכנה עצמית והקשבה ליצירה האמנותית שמחכה להוולד.

*לסיום, וולט דיסני על סגנון וחינוך לאמנות. צפיית חובה: