דלג לתוכן הראשי

יין, סלט ושיחה על הלחנת סרטים

"יין וסלט" סרט הגמר של בתאל לויאני, ספיר 2013.
סיפור אהבה מחוייך באיטליז פריזאי.



אני מנצל את הסרט הזה כדי לברר כמה דברים לגבי הלחנת פסקול ולכן פניתי למלחינים של הסרט: אנדרס רפפורט ומיכל גבעון.


דבר ראשון כמה שאלות טכניות. מתי מתחיל שיתוף הפעולה עם המלחין? ומהם השלבים השונים של גרסאות הסאונד?

בגדול זה מאוד משתנה, כל פרויקט הוא עולם אחר. זה תלוי בבמאי ובתהליך ההפקה. כלומר החיבור יכול לקרות עוד משלב התסריט (עדיף) וגם לקראת הסוף, כשנכנסים לפוסט ואין זמן...
בסרט האחרון שעבדנו עליו, יין וסלט, התחלנו את תהליך העבודה עם בת אל לוויאני עוד משלב התסריט, שאחרי זה הפך לסטוריבורד ואחרי זה לאנימטיק.
יש כמה שלבים שעברנו עוד לפני ששלחנו לה גרסאות סאונד. למשל בחירה של סגנון מוזיקלי, תזמור – איזה כלים יתאימו לסרט ומיקום המוזיקה בסרט. ישבנו עם בת אל וניסינו להבין ממנה את המאפיינים של הדמויות השונות ומה המניע שלהם. רק אחרי זה בנינו סקיצות של תמות מוזיקליות ויצאנו לדרך. גרסאות הסאונד השתנו ושודרגו ככל שהפרויקט התקדם. בת אל מאוד מוכשרת וכתוצאה מכך האנימטיק שלה היה מאוד ברור ולא רחוק מאוד מהתוצאה הסופית ולכן יכולנו להבין ולהרגיש את הסרט כבר מהשלבים הראשונים. 
     
לגבי שימוש בכלים חיים, אמיתיים מול עבודה אלקטרונית. תוכל לפרט על ההבדלים? עלויות וכיצד זה משפיע על התוצר הסופי?

כמובן שיש הבדל גדול בין מוזיקה שבנויה במחשב= מידי לבין מוזיקה חיה = נשמה. נגן מביא איתו המון רגש וחום ואת זה אי אפשר לחקות בשום מחשב. ההבדל הוא במיוחד באקספרסיביות שלה... זה מחייה את המוסיקה. אנחנו בנינו את כל הסקיצות במידי וזה היה נשמע טוב! אבל ברגע ההקלטות פתאום הבנו מה הוא הכוח האמיתי של המוסיקה וכמה הרגש משתנה.
לפעמים אין ברירה, אחרי הכל להביא 11 כנרים זה יקר...
 חוץ מזה, היום אפשר להגיע לרמה מאוד גבוהה במידי... לכן אפשר לשלב בינהם, מה שמאוד נפוץ בפרויקטים בלי תקציב גדול.   

מה היחס בין האפקטים למוסיקה? האם זוהי עבודה של המלחין או של עורך סאונד שיוצר מיקס?

שוב, זה תלוי סצנה, בסצנות מסוימות המוזיקה יכולה להיות יותר דומיננטית ולהפך. לרוב זו החלטה של המיקסר אך עם מעורבותו של הבמאי.
במקרה של "יין וסלט" היינו גם מעצבי פסקול, גם מלחינים וגם אחראים על המיקס הסופי, לכן הייתה לנו שליטה מלאה על היחסים בין הגורמים. כלומר, בזמן שהלחנו את המוסיקה התייחסנו למה שתכננו בעיצוב פסקול. ובנינו את הפסקול כשאנחנו מכירים בעל פה כל תו ותו של הסקור. זה הרבה עבודה, אבל מבטיח לך שליטה מלאה...שלא תמיד זה טוב, אבל במקרה שלנו זה הצליח.  

טיפים כלליים לעבודה של במאי מול מלחין ויחסי הכוחות בינו לבמאי.

חשוב מאוד עוד לפני שחושבים על המוזיקה לשבת עם הבמאי ולהבין את הכוונות שלו מה הוא רוצה לומר ....בעצם להבין את הסרט. המטרה היא מעל הכל לשרת את הסרט... הבמאי חייב לדעת להסביר את הרגש שמניע את הסצנה כי ככה המלחין יכול לפענח אותה. בנוסף, הבמאי צריך להיות מודע שברגע שהוא מחליט להביא מוזיקה מקורית לסרט, המלחין יביא עולם משלו. זו טעות לפעמים מצד במאים לצפות שהמוסיקאי יתרגם בדיוק את מה שהוא רוצה... וזאת כי כל אחד רואה את העולם קצת שונה... אפשר להתקרב ואף לקלוע בול למטרה אבל הבמאי חייב להיות ראש פתוח. מהצד של המלחין, כמו שאמרנו קודם, חייב לשרת את הסרט ולהשאיר את האגו בצד, גם אם מה שהוא עבד עליו כל הלילה לא התקבל בברכה על ידי הבמאי.

מתי כותבים מוסיקה מקורית ומתי אין צורך. מתי אין צורך במוסיקה בכלל?

החוק הוא שאין חוק... אם היו תבניות ברורות לא היה צורך במלחינים. זה תלוי בבמאי, בסרט, בסצנה ובמלחין עצמו. כל סרט הוא שונה ולכן כל מוזיקה היא שונה. יכול להיות שאותה סצנה תעבוד עם מוזיקות שונות וגם יכול להיות שהיא תעבוד ללא מוזיקה בכלל. לכן אין דרך אחת. לגבי שימוש במוזיקה לא מקורית ישנה אופציה שכוונת הבמאי תתפרש אחרת, כי הרי יצירה קיימת היא בעלת קונטקסט משלה. מצד שני היא יכולה להביא עימה רובד חדש וליצור סוג של סינתזה ביניהם. יש הרבה דרכים לגרום לסצנה לעבוד בעזרת מוזיקה, אבל חשוב מעל הכל דיאלוג והבנה עמוקה של מה עושים, עוד לפני שעושים.

קישורים:
אם הלחנה לסרטים מעניינת אתכם, אתם מוזמנים להקשיב לפודקאסט הזה של בלוג "שורה ראשונה" עם המלחין רונן נגל, שאחראי לפסקול של סרטים ישראלים רבים:


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)