דלג לתוכן הראשי

רשמים משוטטות בפסטיבל 'PRINT SCREEN 2015'

כבר כמה שנים שאני רוצה ללכת לפסטיבל פרינט סקרין ומפספס אותו. הפסטיבל עוסק במקום שבו טכנולוגיה ואמנות נפגשים. יש סרטים, הרצאות, תצוגות טכנולוגיות, משחקים, מייצגי ניומדיה ועוד. אז כשסוף סוף הגעתי הטלפון הנייד שלי קרס. בלי WAZE הגעתי לראשון לציון והייתי צריך להסתובב, חווה על בשרי את הסיבה שבגינה הפסטיבל הזה קם: להצביע ולאפיין את המקום של הטכנולוגיה בחיינו. את היצורים שהפכנו להיות, אדם ומכונה בלתי נפרדים.
וכך, נטול טכנולוגיה, רק עם עט וסקצ'בוק הגעתי לערב שוטטות בפסטיבל. ערב שהוא טעימה קטנה בלבד ממה שהיה לפסטיבל להציע
אני מזמין אתכם לשיטוט איתי עם כמה מחשבות אישיות מאוד.

דרכים חדשות לספר סיפור

משקפי אוקולוס משמאל, כסא בפטיו מימין

בפסטיבל הייתה לי הזדמנות להתנסות לראשונה במשקפי אוקולוס (תודות ליוסי פרמינגר שהדגים). המשקפיים מייצרים חויה של מציאות מדומה, תלת מימדית 360 מעלות. כפי שיוסי הסביר לי, הקטע שצפיתי בו לא היה סרט אלא מבוסס על מנוע של משחק. מה שאומר שהוא רונדר בזמן אמת ושהחויה משתנה מצופה לצופה.

לא מכניסה את זה למוזיאון

מסיבת תה מטורפת של שפויים





האירוע המרכזי היה שולחן שסביבו במשך 4 שעות(!) ישבה קבוצת שחקנים צעירים (ג׳ייסון דנינו הולט, נעמה אמית, ידידיה ויטל, זהר מידן, יוסי שאני ירום, אורית  ממרוד) שהתוודו על הכל: משפחה, מין, חרדות, שנאה, קנאה, בושה, כסף, מוות וכל זה רק מהשעה שבה הייתי.
יש משהו בסיטואציה שהוא מהפנט. אתה לא יכול לקום באמצע ופשוט ללכת. אנשים מתוודים בפניך! זה לא כמו מייצגי פרפורמנס קונספטואלים שמשדרים ניכור וקרירות, זה היה אירוע אנושי מאוד. עם זאת, כל הזמן תהיתי עד כמה זה אמין. ונניח שהסיפורים נכונים, עדיין, האם זו אכן כנות? הרי הם שחקנים. זה לא "הם" שמתוודים, אלא הדמות שלהם. משהו תמיד הרגיש לי שהכנות הזאת היא כנות של שחקנים. כנות של במה. ולמה הייתי צריך לצפות? הרי אם זו אכן הייתה כנות אינטימית האירוע לא היה מתקיים בכלל. בודאי לא עם חיוכים וצחוקים ומבוכות עדינות.
עוד תהיתי מה באמת היה מוציא את הקהל והמציגים משלוותם וחיוכיהם המובכים. האם אלוהים עלה שם? האם אמונה? האם אהבה? הרגשתי שאיפשהו יותר קל להתוודות על שנאה מאשר על אהבה. על משיכה מאשר הערכה.
ומילה אחת על סקס: זהו ערב גדוש מיניות. הרבה מהוידויים עסקו במין על צורותיו. והרהרתי תוך כדי המיצג שבעצם זהו אחד המשאבים המרכזיים של החילוניות: החופש המיני. הארוס. זה היה ויהיה אמצעי הפיתוי האולטימטיבי של החילוניות מול הדתיות. ואיכשהו, באופן אירוני, הרגשתי שהמשאב הזה עצמו הולך ומתייבש בערב שכזה. הוידויים החושפניים מניחים על הרצפה סטוצים ועינוגים שונים וקורעים לרגע את המסכה מעליהם. כאילו נאחזים בארוס כדי להצית אש שהיא עצמה מכלה את הארוס.

*הערב גם גרם לי לחשוב שלא נותרו יותר הטרוסקסואלים בתל אביב, אבל זה סיפור אחר.
*על הרצפה היו מפוזרים המון וידויים כתובים על נייר. לקחתי איתי אחד הבייתה: "אני לא יודע לתת כיפים". אני כל כך מזדהה עם זה.

מתי נתתממשק




 

"מתי נתממשק" היה פרפורמנס של האמנית מיה מגנט המשלב וידאו, טבלט ואמן מיצג.
הפרפורמנס הציג מערכת יחסים שהולכת ונהיית ארוטית, בין האדם והעולם הדיגיטלי. קצת כמו בסרט HER אבל עם איחוד מלא בין הממשי למדומיין. הייתי אומר כמו פפריקה. כן, ממש כמו פפריקה.
חלק מרכזי מהפרפורמנס עסק בחושניות של החומרה והממשק, זה הפיזי וזה הוירטואלי. כמו גוף ונפש נוצר איחוד שאינו ניתן להפרדה והמיניות שמאירה מטיבעה על החיבורים האנושיים שבין נפש וגוף מוסיפה פה את המימד הדיגיטלי כהרחבה של הגוף.

הסייבורג

ניל הארביסון הוא סייבורג. זה אומר שחלק מהגוף שלו הוא מכונה. יש לו מחוש עם סנסורים שמחובר ישירות למוחו ומאפשר לו לתרגם צבע לקול. הייתי מעט זמן, לא ממש הבנתי. מי שרוצה להעמיק יכול לראות את ההרצאה שלו בTED:
http://www.ted.com/talks/neil_harbisson_i_listen_to_color?language=en

משמאל- הסייבורג, מימין, אחד השחקנים המתוודים
זהו.
נער משחק במשחק מחשב בחלל הכניסה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…