דלג לתוכן הראשי

רשמים משוטטות בפסטיבל 'PRINT SCREEN 2015'

כבר כמה שנים שאני רוצה ללכת לפסטיבל פרינט סקרין ומפספס אותו. הפסטיבל עוסק במקום שבו טכנולוגיה ואמנות נפגשים. יש סרטים, הרצאות, תצוגות טכנולוגיות, משחקים, מייצגי ניומדיה ועוד. אז כשסוף סוף הגעתי הטלפון הנייד שלי קרס. בלי WAZE הגעתי לראשון לציון והייתי צריך להסתובב, חווה על בשרי את הסיבה שבגינה הפסטיבל הזה קם: להצביע ולאפיין את המקום של הטכנולוגיה בחיינו. את היצורים שהפכנו להיות, אדם ומכונה בלתי נפרדים.
וכך, נטול טכנולוגיה, רק עם עט וסקצ'בוק הגעתי לערב שוטטות בפסטיבל. ערב שהוא טעימה קטנה בלבד ממה שהיה לפסטיבל להציע
אני מזמין אתכם לשיטוט איתי עם כמה מחשבות אישיות מאוד.

דרכים חדשות לספר סיפור

משקפי אוקולוס משמאל, כסא בפטיו מימין

בפסטיבל הייתה לי הזדמנות להתנסות לראשונה במשקפי אוקולוס (תודות ליוסי פרמינגר שהדגים). המשקפיים מייצרים חויה של מציאות מדומה, תלת מימדית 360 מעלות. כפי שיוסי הסביר לי, הקטע שצפיתי בו לא היה סרט אלא מבוסס על מנוע של משחק. מה שאומר שהוא רונדר בזמן אמת ושהחויה משתנה מצופה לצופה.

לא מכניסה את זה למוזיאון

מסיבת תה מטורפת של שפויים





האירוע המרכזי היה שולחן שסביבו במשך 4 שעות(!) ישבה קבוצת שחקנים צעירים (ג׳ייסון דנינו הולט, נעמה אמית, ידידיה ויטל, זהר מידן, יוסי שאני ירום, אורית  ממרוד) שהתוודו על הכל: משפחה, מין, חרדות, שנאה, קנאה, בושה, כסף, מוות וכל זה רק מהשעה שבה הייתי.
יש משהו בסיטואציה שהוא מהפנט. אתה לא יכול לקום באמצע ופשוט ללכת. אנשים מתוודים בפניך! זה לא כמו מייצגי פרפורמנס קונספטואלים שמשדרים ניכור וקרירות, זה היה אירוע אנושי מאוד. עם זאת, כל הזמן תהיתי עד כמה זה אמין. ונניח שהסיפורים נכונים, עדיין, האם זו אכן כנות? הרי הם שחקנים. זה לא "הם" שמתוודים, אלא הדמות שלהם. משהו תמיד הרגיש לי שהכנות הזאת היא כנות של שחקנים. כנות של במה. ולמה הייתי צריך לצפות? הרי אם זו אכן הייתה כנות אינטימית האירוע לא היה מתקיים בכלל. בודאי לא עם חיוכים וצחוקים ומבוכות עדינות.
עוד תהיתי מה באמת היה מוציא את הקהל והמציגים משלוותם וחיוכיהם המובכים. האם אלוהים עלה שם? האם אמונה? האם אהבה? הרגשתי שאיפשהו יותר קל להתוודות על שנאה מאשר על אהבה. על משיכה מאשר הערכה.
ומילה אחת על סקס: זהו ערב גדוש מיניות. הרבה מהוידויים עסקו במין על צורותיו. והרהרתי תוך כדי המיצג שבעצם זהו אחד המשאבים המרכזיים של החילוניות: החופש המיני. הארוס. זה היה ויהיה אמצעי הפיתוי האולטימטיבי של החילוניות מול הדתיות. ואיכשהו, באופן אירוני, הרגשתי שהמשאב הזה עצמו הולך ומתייבש בערב שכזה. הוידויים החושפניים מניחים על הרצפה סטוצים ועינוגים שונים וקורעים לרגע את המסכה מעליהם. כאילו נאחזים בארוס כדי להצית אש שהיא עצמה מכלה את הארוס.

*הערב גם גרם לי לחשוב שלא נותרו יותר הטרוסקסואלים בתל אביב, אבל זה סיפור אחר.
*על הרצפה היו מפוזרים המון וידויים כתובים על נייר. לקחתי איתי אחד הבייתה: "אני לא יודע לתת כיפים". אני כל כך מזדהה עם זה.

מתי נתתממשק




 

"מתי נתממשק" היה פרפורמנס של האמנית מיה מגנט המשלב וידאו, טבלט ואמן מיצג.
הפרפורמנס הציג מערכת יחסים שהולכת ונהיית ארוטית, בין האדם והעולם הדיגיטלי. קצת כמו בסרט HER אבל עם איחוד מלא בין הממשי למדומיין. הייתי אומר כמו פפריקה. כן, ממש כמו פפריקה.
חלק מרכזי מהפרפורמנס עסק בחושניות של החומרה והממשק, זה הפיזי וזה הוירטואלי. כמו גוף ונפש נוצר איחוד שאינו ניתן להפרדה והמיניות שמאירה מטיבעה על החיבורים האנושיים שבין נפש וגוף מוסיפה פה את המימד הדיגיטלי כהרחבה של הגוף.

הסייבורג

ניל הארביסון הוא סייבורג. זה אומר שחלק מהגוף שלו הוא מכונה. יש לו מחוש עם סנסורים שמחובר ישירות למוחו ומאפשר לו לתרגם צבע לקול. הייתי מעט זמן, לא ממש הבנתי. מי שרוצה להעמיק יכול לראות את ההרצאה שלו בTED:
http://www.ted.com/talks/neil_harbisson_i_listen_to_color?language=en

משמאל- הסייבורג, מימין, אחד השחקנים המתוודים
זהו.
נער משחק במשחק מחשב בחלל הכניסה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האשמת הקורבן: אלף עזאזל, סרט הגמר של שולי תג'ר וגל חקלאי

אלף עזאזל. שולי תג'ר וגל חקלאי, בצלאל 2016.




חיכיתי הרבה עד שהסרט עלה כי מאוד רציתי לכתוב עליו. הוא אחד הסרטים הבודדים בשנים האחרונות שיש בו גם תוכן וגם צורה שעובדים נהדר יחד. מבחינת הנושא, הסרט הזה מגיע כעשור לאחר סרט הגמר שלי שעוסק באותו טקס ממש בצורה אחרת.
אז קודם כל ראיון קצר עם גל ושולי ולאחריו מחשבותיי על הסרט.

איך הגעתן לרעיון לסרט?
כשחיפשנו רעיון לפרויקט גמר, הדליק אותנו רעיון על בן אדם שמישהו מקלל אותו GO TO HELL ושהוא מחליט באמת ללכת לשם, למקום הפיזי. בשלב הזה זה היה עדין גימיק תלוש. חיפשו מה זה הGO TO HELL המקומי, חקרנו גם על הגהנום ועל גיא בן הנום שנמצא בירושלים. ואז הגענו ל"עזאזל" הר שנמצא במדבר יהודה, ולטקס 'השעיר לעזאזל'. ככל שקראנו יותר ככה ידענו שזה זה.

אמנם שתינו לא מגיעות מבית דתי, אך בעלות הרבה הערכה וסקרנות לדת היהודית. אולי דווקא הגילוי המאוחר והחילוני אפשר לנו להגיע לסיפור הספציפי הזה ולהתייחס לנושא בצורה פתוחה אך ביקורתית.

אז מה הוא בעצם טקס 'השעיר לעזאזל'?

מדובר בטקס מהמסורת היהודית בו הכהן הגדול היה יוצא מירושלים עם עז למדבר יהודה, …

מספיק! סרט קצר של אנה מנצריז (2018)

ללא ספק אחד הסרטים האהובים עליי ל2018. "מספיק" הוא סרט קצר ומקסים על הרגע שבו פשוט נמאס.


אז כן הסרט הזה נהדר אבל הקונספט פשטני לכאורה. מה שבעיניי הופך אותו למשהו ברמה אחרת זה הפסקול. יש בו משהו אפי ונוגה שמרמז על זה שבעצם לא מדובר על אנשים שנמאס להם אלא על כוח גדול שמרחף ומקנן ביחידים עד להתפרצות. חוסר היכולת להכיל יותר אינה חויה סובייקטיבית אלא אנרגיה קוסמית שצוברת כוח בחברה שלא קופצת מהסיר שמתחמם לאיטו.

סצנה מתוך "הרשת":

האתר של אנה: https://annamantzaris.se/
אנה יצרה גם את "אבל חלב זה חשוב" ב2012: https://shulyathakosem.blogspot.com/2015/09/but-milk-is-important-2013.html



מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

כותרות ספיידרמן השיבה הביתה 2018

כתוביות הסיום המגניבות של "ספיידרמן השיבה הביתה" שמגיעות מיד אחרי הסיום המפתיע.


מאחורי הקלעים באתר של קריס קרבוני: https://www.chriscarboni.com/h1marvel-studiosh1-spiderman-homecoming/





קצר: disillusionment of 10 point font