דלג לתוכן הראשי

רשמים משוטטות בפסטיבל 'PRINT SCREEN 2015'

כבר כמה שנים שאני רוצה ללכת לפסטיבל פרינט סקרין ומפספס אותו. הפסטיבל עוסק במקום שבו טכנולוגיה ואמנות נפגשים. יש סרטים, הרצאות, תצוגות טכנולוגיות, משחקים, מייצגי ניומדיה ועוד. אז כשסוף סוף הגעתי הטלפון הנייד שלי קרס. בלי WAZE הגעתי לראשון לציון והייתי צריך להסתובב, חווה על בשרי את הסיבה שבגינה הפסטיבל הזה קם: להצביע ולאפיין את המקום של הטכנולוגיה בחיינו. את היצורים שהפכנו להיות, אדם ומכונה בלתי נפרדים.
וכך, נטול טכנולוגיה, רק עם עט וסקצ'בוק הגעתי לערב שוטטות בפסטיבל. ערב שהוא טעימה קטנה בלבד ממה שהיה לפסטיבל להציע
אני מזמין אתכם לשיטוט איתי עם כמה מחשבות אישיות מאוד.

דרכים חדשות לספר סיפור

משקפי אוקולוס משמאל, כסא בפטיו מימין

בפסטיבל הייתה לי הזדמנות להתנסות לראשונה במשקפי אוקולוס (תודות ליוסי פרמינגר שהדגים). המשקפיים מייצרים חויה של מציאות מדומה, תלת מימדית 360 מעלות. כפי שיוסי הסביר לי, הקטע שצפיתי בו לא היה סרט אלא מבוסס על מנוע של משחק. מה שאומר שהוא רונדר בזמן אמת ושהחויה משתנה מצופה לצופה.

לא מכניסה את זה למוזיאון

מסיבת תה מטורפת של שפויים





האירוע המרכזי היה שולחן שסביבו במשך 4 שעות(!) ישבה קבוצת שחקנים צעירים (ג׳ייסון דנינו הולט, נעמה אמית, ידידיה ויטל, זהר מידן, יוסי שאני ירום, אורית  ממרוד) שהתוודו על הכל: משפחה, מין, חרדות, שנאה, קנאה, בושה, כסף, מוות וכל זה רק מהשעה שבה הייתי.
יש משהו בסיטואציה שהוא מהפנט. אתה לא יכול לקום באמצע ופשוט ללכת. אנשים מתוודים בפניך! זה לא כמו מייצגי פרפורמנס קונספטואלים שמשדרים ניכור וקרירות, זה היה אירוע אנושי מאוד. עם זאת, כל הזמן תהיתי עד כמה זה אמין. ונניח שהסיפורים נכונים, עדיין, האם זו אכן כנות? הרי הם שחקנים. זה לא "הם" שמתוודים, אלא הדמות שלהם. משהו תמיד הרגיש לי שהכנות הזאת היא כנות של שחקנים. כנות של במה. ולמה הייתי צריך לצפות? הרי אם זו אכן הייתה כנות אינטימית האירוע לא היה מתקיים בכלל. בודאי לא עם חיוכים וצחוקים ומבוכות עדינות.
עוד תהיתי מה באמת היה מוציא את הקהל והמציגים משלוותם וחיוכיהם המובכים. האם אלוהים עלה שם? האם אמונה? האם אהבה? הרגשתי שאיפשהו יותר קל להתוודות על שנאה מאשר על אהבה. על משיכה מאשר הערכה.
ומילה אחת על סקס: זהו ערב גדוש מיניות. הרבה מהוידויים עסקו במין על צורותיו. והרהרתי תוך כדי המיצג שבעצם זהו אחד המשאבים המרכזיים של החילוניות: החופש המיני. הארוס. זה היה ויהיה אמצעי הפיתוי האולטימטיבי של החילוניות מול הדתיות. ואיכשהו, באופן אירוני, הרגשתי שהמשאב הזה עצמו הולך ומתייבש בערב שכזה. הוידויים החושפניים מניחים על הרצפה סטוצים ועינוגים שונים וקורעים לרגע את המסכה מעליהם. כאילו נאחזים בארוס כדי להצית אש שהיא עצמה מכלה את הארוס.

*הערב גם גרם לי לחשוב שלא נותרו יותר הטרוסקסואלים בתל אביב, אבל זה סיפור אחר.
*על הרצפה היו מפוזרים המון וידויים כתובים על נייר. לקחתי איתי אחד הבייתה: "אני לא יודע לתת כיפים". אני כל כך מזדהה עם זה.

מתי נתתממשק




 

"מתי נתממשק" היה פרפורמנס של האמנית מיה מגנט המשלב וידאו, טבלט ואמן מיצג.
הפרפורמנס הציג מערכת יחסים שהולכת ונהיית ארוטית, בין האדם והעולם הדיגיטלי. קצת כמו בסרט HER אבל עם איחוד מלא בין הממשי למדומיין. הייתי אומר כמו פפריקה. כן, ממש כמו פפריקה.
חלק מרכזי מהפרפורמנס עסק בחושניות של החומרה והממשק, זה הפיזי וזה הוירטואלי. כמו גוף ונפש נוצר איחוד שאינו ניתן להפרדה והמיניות שמאירה מטיבעה על החיבורים האנושיים שבין נפש וגוף מוסיפה פה את המימד הדיגיטלי כהרחבה של הגוף.

הסייבורג

ניל הארביסון הוא סייבורג. זה אומר שחלק מהגוף שלו הוא מכונה. יש לו מחוש עם סנסורים שמחובר ישירות למוחו ומאפשר לו לתרגם צבע לקול. הייתי מעט זמן, לא ממש הבנתי. מי שרוצה להעמיק יכול לראות את ההרצאה שלו בTED:
http://www.ted.com/talks/neil_harbisson_i_listen_to_color?language=en

משמאל- הסייבורג, מימין, אחד השחקנים המתוודים
זהו.
נער משחק במשחק מחשב בחלל הכניסה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…