דלג לתוכן הראשי

רשמים משוטטות בפסטיבל 'PRINT SCREEN 2015'

כבר כמה שנים שאני רוצה ללכת לפסטיבל פרינט סקרין ומפספס אותו. הפסטיבל עוסק במקום שבו טכנולוגיה ואמנות נפגשים. יש סרטים, הרצאות, תצוגות טכנולוגיות, משחקים, מייצגי ניומדיה ועוד. אז כשסוף סוף הגעתי הטלפון הנייד שלי קרס. בלי WAZE הגעתי לראשון לציון והייתי צריך להסתובב, חווה על בשרי את הסיבה שבגינה הפסטיבל הזה קם: להצביע ולאפיין את המקום של הטכנולוגיה בחיינו. את היצורים שהפכנו להיות, אדם ומכונה בלתי נפרדים.
וכך, נטול טכנולוגיה, רק עם עט וסקצ'בוק הגעתי לערב שוטטות בפסטיבל. ערב שהוא טעימה קטנה בלבד ממה שהיה לפסטיבל להציע
אני מזמין אתכם לשיטוט איתי עם כמה מחשבות אישיות מאוד.

דרכים חדשות לספר סיפור

משקפי אוקולוס משמאל, כסא בפטיו מימין

בפסטיבל הייתה לי הזדמנות להתנסות לראשונה במשקפי אוקולוס (תודות ליוסי פרמינגר שהדגים). המשקפיים מייצרים חויה של מציאות מדומה, תלת מימדית 360 מעלות. כפי שיוסי הסביר לי, הקטע שצפיתי בו לא היה סרט אלא מבוסס על מנוע של משחק. מה שאומר שהוא רונדר בזמן אמת ושהחויה משתנה מצופה לצופה.

לא מכניסה את זה למוזיאון

מסיבת תה מטורפת של שפויים





האירוע המרכזי היה שולחן שסביבו במשך 4 שעות(!) ישבה קבוצת שחקנים צעירים (ג׳ייסון דנינו הולט, נעמה אמית, ידידיה ויטל, זהר מידן, יוסי שאני ירום, אורית  ממרוד) שהתוודו על הכל: משפחה, מין, חרדות, שנאה, קנאה, בושה, כסף, מוות וכל זה רק מהשעה שבה הייתי.
יש משהו בסיטואציה שהוא מהפנט. אתה לא יכול לקום באמצע ופשוט ללכת. אנשים מתוודים בפניך! זה לא כמו מייצגי פרפורמנס קונספטואלים שמשדרים ניכור וקרירות, זה היה אירוע אנושי מאוד. עם זאת, כל הזמן תהיתי עד כמה זה אמין. ונניח שהסיפורים נכונים, עדיין, האם זו אכן כנות? הרי הם שחקנים. זה לא "הם" שמתוודים, אלא הדמות שלהם. משהו תמיד הרגיש לי שהכנות הזאת היא כנות של שחקנים. כנות של במה. ולמה הייתי צריך לצפות? הרי אם זו אכן הייתה כנות אינטימית האירוע לא היה מתקיים בכלל. בודאי לא עם חיוכים וצחוקים ומבוכות עדינות.
עוד תהיתי מה באמת היה מוציא את הקהל והמציגים משלוותם וחיוכיהם המובכים. האם אלוהים עלה שם? האם אמונה? האם אהבה? הרגשתי שאיפשהו יותר קל להתוודות על שנאה מאשר על אהבה. על משיכה מאשר הערכה.
ומילה אחת על סקס: זהו ערב גדוש מיניות. הרבה מהוידויים עסקו במין על צורותיו. והרהרתי תוך כדי המיצג שבעצם זהו אחד המשאבים המרכזיים של החילוניות: החופש המיני. הארוס. זה היה ויהיה אמצעי הפיתוי האולטימטיבי של החילוניות מול הדתיות. ואיכשהו, באופן אירוני, הרגשתי שהמשאב הזה עצמו הולך ומתייבש בערב שכזה. הוידויים החושפניים מניחים על הרצפה סטוצים ועינוגים שונים וקורעים לרגע את המסכה מעליהם. כאילו נאחזים בארוס כדי להצית אש שהיא עצמה מכלה את הארוס.

*הערב גם גרם לי לחשוב שלא נותרו יותר הטרוסקסואלים בתל אביב, אבל זה סיפור אחר.
*על הרצפה היו מפוזרים המון וידויים כתובים על נייר. לקחתי איתי אחד הבייתה: "אני לא יודע לתת כיפים". אני כל כך מזדהה עם זה.

מתי נתתממשק




 

"מתי נתממשק" היה פרפורמנס של האמנית מיה מגנט המשלב וידאו, טבלט ואמן מיצג.
הפרפורמנס הציג מערכת יחסים שהולכת ונהיית ארוטית, בין האדם והעולם הדיגיטלי. קצת כמו בסרט HER אבל עם איחוד מלא בין הממשי למדומיין. הייתי אומר כמו פפריקה. כן, ממש כמו פפריקה.
חלק מרכזי מהפרפורמנס עסק בחושניות של החומרה והממשק, זה הפיזי וזה הוירטואלי. כמו גוף ונפש נוצר איחוד שאינו ניתן להפרדה והמיניות שמאירה מטיבעה על החיבורים האנושיים שבין נפש וגוף מוסיפה פה את המימד הדיגיטלי כהרחבה של הגוף.

הסייבורג

ניל הארביסון הוא סייבורג. זה אומר שחלק מהגוף שלו הוא מכונה. יש לו מחוש עם סנסורים שמחובר ישירות למוחו ומאפשר לו לתרגם צבע לקול. הייתי מעט זמן, לא ממש הבנתי. מי שרוצה להעמיק יכול לראות את ההרצאה שלו בTED:
http://www.ted.com/talks/neil_harbisson_i_listen_to_color?language=en

משמאל- הסייבורג, מימין, אחד השחקנים המתוודים
זהו.
נער משחק במשחק מחשב בחלל הכניסה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אנימציה ישראלית 2016 חלק א'

אני מתנצל. במשך זמן רב אספתי כמויות של אנימציה ישראלית משנת 2016 החולפת. רציתי לכתוב פוסט מסודר יחד עם מיטב 2016 הכללי אבל לא יצא. כדי לא לזרוק לפח את כל היצירות האלו אני מציג אותן פה. בלי הרבה מלל, ואפילו בלי רשימת קרדיטים (כי מדובר בהמון סרטונים). רוב הסרטים של סרטי סטודנטים, חלקם תרגילים ואפילו משנה א. יחד עם מעט מסחריים ועצמאיים תמצאו פה מאגר עשיר של השנה החולפת.
קצת בלאגן אבל... תהנו!

חלק ב' בקרוב...

נדיה דוביצ'נסקי ונעמה צרפתי בתשדיר אקספרימנטלי משובח ללילה לבן:


נזק וכאב, סלפסטיק של אביב שפטרו ואורן לזר

עדי שריר: אקזיסטנציאליזם


כמה יצירות יפות של אלכס קלקסבר:


מעגלים, קליפ שזכה להצלחה אדירה. יואב שטיבלמן, עובדיה בנישו ואורי לוטן


מרלן, סרט שנה ג' נהדר. גיל מקנניל, אדוה סנטו רונלי ישראל ותמיר אהרוני

תמר אודנהיימר


שירן בלינקוב


יואל הרצברג


שני יסמין


תרגיל רצף יפה עובד פורן


גם זה שלו ושל אורית אוגד: מיטה סתורה



שי גטזוף


עידו שפירא


חן וינר עם INNERVIEWS המצוין


סטופמושן סרטנים של דניאל הו,שיר פקמן ואלכס קלקסבר

עומר נורליאן


מעגל הילדים של דנה הדר


תמי ברנשטיין מציגה את עצמה לרגל …

DEER FLOWER סרט סטופמושן קצר ומטריד

הסרט הקצר, היפהפה והמטריד הזה היה מועמד לפרס האנני. הוא מספר על זכרון ילדות שיש בו טראומה והתבגרות.
הוא גם משלב דו-מימד וסטופמושן והדפסה תלת מימדית.
בעבר ניסיתי לחשוב למה סרטי סטופ כל כך מטרידים. אני מניח שזה קשור לחומריות הממשית שבטכניקה אבל אולי גם כי סטופמושנרים מבלים זמן רב מדי בחדרי חושך.
לבדם.

היוצר: קנגמין קים.


הבובה:





סרטו הקודם של קנגמין: 38-39°C


אם הייתי אלוהים -סרטו של קורדל ברקר

השם קורדל ברקר נשמע לכם מוכר? בודאי זה בגלל סרטו המופלא "החתול חזר" (בהמשך הפוסט) שנחשב לאחד מקלאסיקות האנימציה הקצרות. קורדל לא יצר הרבה סרטים מאז ועכשיו הוא חוזר עם סרט סטופמושן חדש: אם הייתי אלוהים" If i was god.
קבלו אותו עם זכרונותיו מכיתה ז.
מאחורי הקלעים (לקוח מתוך Cartoon brew) 









סרטיו הקודמים שסובלים ממחסור באהבת אדם אבל יש בהם הרבה יצירתיות, הומור וביקורת: