דלג לתוכן הראשי

דמויות אנושיות בתלת מימד: תאווה וניכור בעמק המוזרות

למה דמויות אנושיות באנימציה נראות רע?
אתחיל בשתי דוגמאות של "אז" ו"היום" ואחר כך תאוריה מדעית ואחר כך תאוריה לא מדעית ופרשנות תרבותית.

"TIN TOY" הוא אחד הסרטים הקצרים הראשונים של פיקסאר. יש בו דמות של תינוק מהגהנום. מה שהופך אותו למעורר תחושות קשות זה הנסיון ליצור תינוק ראליסטי. דבר שנכשל בסרט למרות היותו חמוד מאוד (והמקום ממנו צמח "צעצוע של סיפור" בהמשך).


ואנחנו היום נמצאים במקום מאוד ראליסטי. היפר-ראליסטי שמציג דמויות שקשה להבחין כי הן ממוחשבות. (וזו דוגמה מלפני כמה שנים!)


אז מה הבעיה שלנו עם בני אדם ממוחשבים? הסיבה היא ה-uncanny valley (עמק המוזרות) שמוצג לפניכם:
Mori Uncanny Valley he.svg
"Mori Uncanny Valley he" מאת Mori_Uncanny_Valley.svg: Smurrayinchesterderivative work: Oriaaaass (talk) - Mori_Uncanny_Valley.svg.

הגרף יוצר קשר בין רמת הראליזם לרמת הרגש והקרבה שדמות מעוררת בנו בהומנואידים. אם דמות רובוט מזכירה לנו דמות אדם אנחנו מתחברים אליה יותר ויותר עד שזה מגיע לעמק המוזרות. העמק הזה הוא מקום ביניים בו הדמות מצד אחד ראליסטית מאוד אבל היא לא מספיק אנושית במראה או בתנועה כדי לגרום לנו להתחבר אליה. במקום הזה אנחנו דוחים את הדמות כמו שאנחנו דוחים אדם ראליסטי שלא יסתכל לנו בעיניים או יזיז את פיו בלי קשר לקולו שנשמע. זה יכול להיות דבר מאוד קטן שיתייג אותו עבורינו מיד כ"חייזרי" ונתנכר אליו.
זו תופעה מאוד הגיונית כחשובים על זה תרבותית. אנחנו מתחברים לדמות עד שהיא דומה לנו מדי ועדיין שונה עד כדי שאנחנו הופכים חשדנים ומנוכרים אליה. כמו הסיבה לכך שהשמאל מתעב חילונים ימנים, או רב עם דתיים לאומיים בשאלה של איזו הכרה לתת לזוגות הומוסקסואלים בזמן שאין לו בעיה לשבת עם חרדים בממשלה. למשל.

אבל אני רוצה להציץ על הנושא מזוית אחרת: הזבוב.

בסרט "הזבוב" (סרט האימה המפורסם) מדען עורך ניסוי בטלפורטינג: שידור ממרחק של גופים פיזיים. הוא מעביר חפצים בהצלחה אבל לפני שהוא מעביר חיות בטלפורטר הוא מנסה להעביר בשר וטועם אותו. זה קטע נהדר כי הטעם של הבשר הוא מבחן למשהו שקשה להעריך אותו מדעית. הוא בודק משהו ברמת התאוה והאינסטינקט הבסיסי, הרגישות האנושית למשהו שהוא "אמיתי".

וזה מרתק כי בשר הוא משהו שמעבר לפיזיקה, יש לנו עניין אנושי איתו רגיש מאוד. וזה לא קורה רק עם בשר. אנחנו רגישים אמנותית לאוכל ללא קשר לראליזם שלו בהכרח.
קחו לדוגמה את הלחם של מרקו מהסדרה "הלב". קשה לי לחשוב על משהו טעים יותר או מגרה יותר מהלחם הזה. למרות שהוא מצוייר כל כך בפשטות הוא מפעיל אצלנו את בלוטות הריר. ולמרות שהוא רק ציור הוא מרגיש לנו עם טקסטורה. מעורר תאבון ממש. כך שראליזם אינו הדמיה (חיקוי) כמו שהוא הפעלה נכונה של הדמיון שלנו.



ב"רטטוי", סרט שרובו עוסק באוכל באנימציה תלת-מימדית, נעשה נסיון לאורך כל הסרט לתת הרגשה שהמאכלים אמיתיים עד כדי כך שהם יגרמו לנו להתעוררות תאבון.

הנה לינקים ומידע על מידול והארה של אוכל:
הרנדר מן של פיקסאר מסביר (מתוך אתר מאחורי הקלעים שלהם):
תאורת אוכל ברטטוי
שיידינג של אוכל ברטטוי
ועוד על התהליך של יצירת האוכל ברטטוי: http://graphics.pixar.com/library/AnyoneCanCook/paper.pdf


להכין ארוחה ממוחשבת:


והנה קטע שעוסק בדיוק על נושא זה מתוך "המטריקס". על הכניעה לזיוף וחיקוי המציאות באמצעות הנושא של תאוות הבשר. סייפר הבוגד מוותר על עולם האמת כל עוד האשליה של השקר מספיק אמינה בעיניו. ואיך זה נמדד? בבשר טעים.


נספחים:




הערות לסיום:
1. כשעבדתי ביצירת סרטים חינוכיים לבתי ספר הילדים ביקשו שנפסיק לעשות סרטים על עוגות ופיצה כי הם מגורים. מה שהקשה עלינו לעסוק בחילוק ושברים...
2. תודה לאופיר חסן ולנחום אבניאל על מידע רב בנושא.
3. כל מה שכתבתי כאן (ראליזם, אשליה, הדמיה, אוכל וזבובים) קשור באופן ישיר לאגדה ידועה אחת על שני ציירים.
ישנה הגרסה של רבי נחמן אבל אני מחבב את הגרסה השניה:
פעם היה מלך שעשה תחרות בין שני ציירים. מי מהם יצייר כל כך טוב שהאשליה תהיה אמיתית.
בבוא היום הוסר הוילון מעל הציור הראשון ונגלתה קערת פירות. זו הייתה כל כך עסיסית שזבוב בא והתיישב על הציור.
ואז שמח המלך וקרא לצייר השני להסית את הוילון מהציור שלו. משלא נענה זעם המלך ואז אמר הצייר: אין פה וילון. הוילון מצוייר.
הראשון הונה זבוב. השני הונה את המלך וניצח לא על ידי ראליזם אלא על ידי הונאת התבונה.
ואולי, רק אולי, זו המשמעות הסמויה של סצינת בית המשפט ב"עיניים גדולות" של טים ברטון. ואולי זו משמעותו של הסרט "הזבוב". שכן, גם שם יש עימות בין שניים על ליבה של אישה אחת. האחד הוא גיבור קלאסי, השני הוא מפלצת, והיא בוחרת במפלצת כי המשיכה שלה היא מעבר לאופן בו דברים נראים.
4. עוד על אוכל באנימה, סדרת פרסומות של ג'יבלי לחנות לחמים: http://www.animenewsnetwork.com/interest/2017-04-29/10-years-worth-of-anime-bread-commercials-will-make-you-hungry/.115454

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)