דלג לתוכן הראשי

דמויות אנושיות בתלת מימד: תאווה וניכור בעמק המוזרות

למה דמויות אנושיות באנימציה נראות רע?
אתחיל בשתי דוגמאות של "אז" ו"היום" ואחר כך תאוריה מדעית ואחר כך תאוריה לא מדעית ופרשנות תרבותית.

"TIN TOY" הוא אחד הסרטים הקצרים הראשונים של פיקסאר. יש בו דמות של תינוק מהגהנום. מה שהופך אותו למעורר תחושות קשות זה הנסיון ליצור תינוק ראליסטי. דבר שנכשל בסרט למרות היותו חמוד מאוד (והמקום ממנו צמח "צעצוע של סיפור" בהמשך).


ואנחנו היום נמצאים במקום מאוד ראליסטי. היפר-ראליסטי שמציג דמויות שקשה להבחין כי הן ממוחשבות. (וזו דוגמה מלפני כמה שנים!)


אז מה הבעיה שלנו עם בני אדם ממוחשבים? הסיבה היא ה-uncanny valley (עמק המוזרות) שמוצג לפניכם:
Mori Uncanny Valley he.svg
"Mori Uncanny Valley he" מאת Mori_Uncanny_Valley.svg: Smurrayinchesterderivative work: Oriaaaass (talk) - Mori_Uncanny_Valley.svg.

הגרף יוצר קשר בין רמת הראליזם לרמת הרגש והקרבה שדמות מעוררת בנו בהומנואידים. אם דמות רובוט מזכירה לנו דמות אדם אנחנו מתחברים אליה יותר ויותר עד שזה מגיע לעמק המוזרות. העמק הזה הוא מקום ביניים בו הדמות מצד אחד ראליסטית מאוד אבל היא לא מספיק אנושית במראה או בתנועה כדי לגרום לנו להתחבר אליה. במקום הזה אנחנו דוחים את הדמות כמו שאנחנו דוחים אדם ראליסטי שלא יסתכל לנו בעיניים או יזיז את פיו בלי קשר לקולו שנשמע. זה יכול להיות דבר מאוד קטן שיתייג אותו עבורינו מיד כ"חייזרי" ונתנכר אליו.
זו תופעה מאוד הגיונית כחשובים על זה תרבותית. אנחנו מתחברים לדמות עד שהיא דומה לנו מדי ועדיין שונה עד כדי שאנחנו הופכים חשדנים ומנוכרים אליה. כמו הסיבה לכך שהשמאל מתעב חילונים ימנים, או רב עם דתיים לאומיים בשאלה של איזו הכרה לתת לזוגות הומוסקסואלים בזמן שאין לו בעיה לשבת עם חרדים בממשלה. למשל.

אבל אני רוצה להציץ על הנושא מזוית אחרת: הזבוב.

בסרט "הזבוב" (סרט האימה המפורסם) מדען עורך ניסוי בטלפורטינג: שידור ממרחק של גופים פיזיים. הוא מעביר חפצים בהצלחה אבל לפני שהוא מעביר חיות בטלפורטר הוא מנסה להעביר בשר וטועם אותו. זה קטע נהדר כי הטעם של הבשר הוא מבחן למשהו שקשה להעריך אותו מדעית. הוא בודק משהו ברמת התאוה והאינסטינקט הבסיסי, הרגישות האנושית למשהו שהוא "אמיתי".

וזה מרתק כי בשר הוא משהו שמעבר לפיזיקה, יש לנו עניין אנושי איתו רגיש מאוד. וזה לא קורה רק עם בשר. אנחנו רגישים אמנותית לאוכל ללא קשר לראליזם שלו בהכרח.
קחו לדוגמה את הלחם של מרקו מהסדרה "הלב". קשה לי לחשוב על משהו טעים יותר או מגרה יותר מהלחם הזה. למרות שהוא מצוייר כל כך בפשטות הוא מפעיל אצלנו את בלוטות הריר. ולמרות שהוא רק ציור הוא מרגיש לנו עם טקסטורה. מעורר תאבון ממש. כך שראליזם אינו הדמיה (חיקוי) כמו שהוא הפעלה נכונה של הדמיון שלנו.



ב"רטטוי", סרט שרובו עוסק באוכל באנימציה תלת-מימדית, נעשה נסיון לאורך כל הסרט לתת הרגשה שהמאכלים אמיתיים עד כדי כך שהם יגרמו לנו להתעוררות תאבון.

הנה לינקים ומידע על מידול והארה של אוכל:
הרנדר מן של פיקסאר מסביר (מתוך אתר מאחורי הקלעים שלהם):
תאורת אוכל ברטטוי
שיידינג של אוכל ברטטוי
ועוד על התהליך של יצירת האוכל ברטטוי: http://graphics.pixar.com/library/AnyoneCanCook/paper.pdf


להכין ארוחה ממוחשבת:


והנה קטע שעוסק בדיוק על נושא זה מתוך "המטריקס". על הכניעה לזיוף וחיקוי המציאות באמצעות הנושא של תאוות הבשר. סייפר הבוגד מוותר על עולם האמת כל עוד האשליה של השקר מספיק אמינה בעיניו. ואיך זה נמדד? בבשר טעים.


נספחים:




הערות לסיום:
1. כשעבדתי ביצירת סרטים חינוכיים לבתי ספר הילדים ביקשו שנפסיק לעשות סרטים על עוגות ופיצה כי הם מגורים. מה שהקשה עלינו לעסוק בחילוק ושברים...
2. תודה לאופיר חסן ולנחום אבניאל על מידע רב בנושא.
3. כל מה שכתבתי כאן (ראליזם, אשליה, הדמיה, אוכל וזבובים) קשור באופן ישיר לאגדה ידועה אחת על שני ציירים.
ישנה הגרסה של רבי נחמן אבל אני מחבב את הגרסה השניה:
פעם היה מלך שעשה תחרות בין שני ציירים. מי מהם יצייר כל כך טוב שהאשליה תהיה אמיתית.
בבוא היום הוסר הוילון מעל הציור הראשון ונגלתה קערת פירות. זו הייתה כל כך עסיסית שזבוב בא והתיישב על הציור.
ואז שמח המלך וקרא לצייר השני להסית את הוילון מהציור שלו. משלא נענה זעם המלך ואז אמר הצייר: אין פה וילון. הוילון מצוייר.
הראשון הונה זבוב. השני הונה את המלך וניצח לא על ידי ראליזם אלא על ידי הונאת התבונה.
ואולי, רק אולי, זו המשמעות הסמויה של סצינת בית המשפט ב"עיניים גדולות" של טים ברטון. ואולי זו משמעותו של הסרט "הזבוב". שכן, גם שם יש עימות בין שניים על ליבה של אישה אחת. האחד הוא גיבור קלאסי, השני הוא מפלצת, והיא בוחרת במפלצת כי המשיכה שלה היא מעבר לאופן בו דברים נראים.
4. עוד על אוכל באנימה, סדרת פרסומות של ג'יבלי לחנות לחמים: http://www.animenewsnetwork.com/interest/2017-04-29/10-years-worth-of-anime-bread-commercials-will-make-you-hungry/.115454

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…