}

22:50

דמויות אנושיות בתלת מימד: תאווה וניכור בעמק המוזרות

למה דמויות אנושיות באנימציה נראות רע?
אתחיל בשתי דוגמאות של "אז" ו"היום" ואחר כך תאוריה מדעית ואחר כך תאוריה לא מדעית ופרשנות תרבותית.

"TIN TOY" הוא אחד הסרטים הקצרים הראשונים של פיקסאר. יש בו דמות של תינוק מהגהנום. מה שהופך אותו למעורר תחושות קשות זה הנסיון ליצור תינוק ראליסטי. דבר שנכשל בסרט למרות היותו חמוד מאוד (והמקום ממנו צמח "צעצוע של סיפור" בהמשך).


ואנחנו היום נמצאים במקום מאוד ראליסטי. היפר-ראליסטי שמציג דמויות שקשה להבחין כי הן ממוחשבות. (וזו דוגמה מלפני כמה שנים!)


אז מה הבעיה שלנו עם בני אדם ממוחשבים? הסיבה היא ה-uncanny valley (עמק המוזרות) שמוצג לפניכם:
Mori Uncanny Valley he.svg
"Mori Uncanny Valley he" מאת Mori_Uncanny_Valley.svg: Smurrayinchesterderivative work: Oriaaaass (talk) - Mori_Uncanny_Valley.svg.

הגרף יוצר קשר בין רמת הראליזם לרמת הרגש והקרבה שדמות מעוררת בנו בהומנואידים. אם דמות רובוט מזכירה לנו דמות אדם אנחנו מתחברים אליה יותר ויותר עד שזה מגיע לעמק המוזרות. העמק הזה הוא מקום ביניים בו הדמות מצד אחד ראליסטית מאוד אבל היא לא מספיק אנושית במראה או בתנועה כדי לגרום לנו להתחבר אליה. במקום הזה אנחנו דוחים את הדמות כמו שאנחנו דוחים אדם ראליסטי שלא יסתכל לנו בעיניים או יזיז את פיו בלי קשר לקולו שנשמע. זה יכול להיות דבר מאוד קטן שיתייג אותו עבורינו מיד כ"חייזרי" ונתנכר אליו.
זו תופעה מאוד הגיונית כחשובים על זה תרבותית. אנחנו מתחברים לדמות עד שהיא דומה לנו מדי ועדיין שונה עד כדי שאנחנו הופכים חשדנים ומנוכרים אליה. כמו הסיבה לכך שהשמאל מתעב חילונים ימנים, או רב עם דתיים לאומיים בשאלה של איזו הכרה לתת לזוגות הומוסקסואלים בזמן שאין לו בעיה לשבת עם חרדים בממשלה. למשל.

אבל אני רוצה להציץ על הנושא מזוית אחרת: הזבוב.

בסרט "הזבוב" (סרט האימה המפורסם) מדען עורך ניסוי בטלפורטינג: שידור ממרחק של גופים פיזיים. הוא מעביר חפצים בהצלחה אבל לפני שהוא מעביר חיות בטלפורטר הוא מנסה להעביר בשר וטועם אותו. זה קטע נהדר כי הטעם של הבשר הוא מבחן למשהו שקשה להעריך אותו מדעית. הוא בודק משהו ברמת התאוה והאינסטינקט הבסיסי, הרגישות האנושית למשהו שהוא "אמיתי".

וזה מרתק כי בשר הוא משהו שמעבר לפיזיקה, יש לנו עניין אנושי איתו רגיש מאוד. וזה לא קורה רק עם בשר. אנחנו רגישים אמנותית לאוכל ללא קשר לראליזם שלו בהכרח.
קחו לדוגמה את הלחם של מרקו מהסדרה "הלב". קשה לי לחשוב על משהו טעים יותר או מגרה יותר מהלחם הזה. למרות שהוא מצוייר כל כך בפשטות הוא מפעיל אצלנו את בלוטות הריר. ולמרות שהוא רק ציור הוא מרגיש לנו עם טקסטורה. מעורר תאבון ממש. כך שראליזם אינו הדמיה (חיקוי) כמו שהוא הפעלה נכונה של הדמיון שלנו.

 

ב"רטטוי", סרט שרובו עוסק באוכל באנימציה תלת-מימדית, נעשה נסיון לאורך כל הסרט לתת הרגשה שהמאכלים אמיתיים עד כדי כך שהם יגרמו לנו להתעוררות תאבון.

הנה לינקים ומידע על מידול והארה של אוכל:
הרנדר מן של פיקסאר מסביר (מתוך אתר מאחורי הקלעים שלהם):
תאורת אוכל ברטטוי
שיידינג של אוכל ברטטוי
ועוד על התהליך של יצירת האוכל ברטטוי: http://graphics.pixar.com/library/AnyoneCanCook/paper.pdf


להכין ארוחה ממוחשבת:


והנה קטע שעוסק בדיוק על נושא זה מתוך "המטריקס". על הכניעה לזיוף וחיקוי המציאות באמצעות הנושא של תאוות הבשר. סייפר הבוגד מוותר על עולם האמת כל עוד האשליה של השקר מספיק אמינה בעיניו. ואיך זה נמדד? בבשר טעים.


נספחים:




ושלוש הערות לסיום:
1. כשעבדתי ביצירת סרטים חינוכיים לבתי ספר הילדים ביקשו שנפסיק לעשות סרטים על עוגות ופיצה כי הם מגורים. מה שהקשה עלינו לעסוק בחילוק ושברים...
2. תודה לאופיר חסן ולנחום אבניאל על מידע רב בנושא.
3. כל מה שכתבתי כאן (ראליזם, אשליה, הדמיה, אוכל וזבובים) קשור באופן ישיר לאגדה ידועה אחת על שני ציירים.
ישנה הגרסה של רבי נחמן אבל אני מחבב את הגרסה השניה:
פעם היה מלך שעשה תחרות בין שני ציירים. מי מהם יצייר כל כך טוב שהאשליה תהיה אמיתית.
בבוא היום הוסר הוילון מעל הציור הראשון ונגלתה קערת פירות. זו הייתה כל כך עסיסית שזבוב בא והתיישב על הציור.
ואז שמח המלך וקרא לצייר השני להסית את הוילון מהציור שלו. משלא נענה זעם המלך ואז אמר הצייר: אין פה וילון. הוילון מצוייר.
הראשון הונה זבוב. השני הונה את המלך וניצח לא על ידי ראליזם אלא על ידי הונאת התבונה.
ואולי, רק אולי, זו המשמעות הסמויה של סצינת בית המשפט ב"עיניים גדולות" של טים ברטון. ואולי זו משמעותו של הסרט "הזבוב". שכן, גם שם יש עימות בין שניים על ליבה של אישה אחת. האחד הוא גיבור קלאסי, השני הוא מפלצת, והיא בוחרת במפלצת כי המשיכה שלה היא מעבר לאופן בו דברים נראים.