}

13:44

אנימציה, אמנות, אמונה והומניזם - או: מה אני אוהב בעידן הקרח


האם יש קשר בין היותי אנימטור להיותי יהודי מאמין? ללא ספק. כבר פרטתי על כך בניתוח שלי את "שוליית הקוסם" של דיסני. שם מיקי הוא בורא משני, בורא חיים כשהוא עצמו יצירה משנית, דמות מצויירת שקיבלה חיים מדיסני, שבתורו קיבל חיים. היצירה האנושית כהאצלה ממקור עליון היא רעיון בסיסי שגם מי שמתכחש לקיומו של אל מסויים יכול להזדהות איתו בשם אחר ובהופעות שונות: תת-מודע קולקטיבי, אסוציאציות שיוצרות קוהורנטיות עמוקה ועוד מאפייני יצירת אמנות שמעידים על כוחות שהם מעבר לפרט היוצר ועולמו המודע.

כששוטטתי בפסטיבל "פרינט סקרין" עלו בי רגשות רבים וכמעט כולם נסבו סביב אמנות וחילוניות. כל האירוע היה חילוני למהדרין כשהוא מציג שיח שהאל אינו קיים בו והאתיקה היא פנים אנושית, מלאכותית (לא במובן הרע בהכרח) ונעה על הציר של אדם-מכונה\אדם ויצירותיו.

התחושה הייתה שהחילוניות, כפי שבאה לידי ביטוי, היה בה שני מאפיינים נוקבים: ארוס ומלאכותיות.

אני אפרט.

הארוס הוא הכלי המרכזי שבידי החול לפתות מהעולם האלוהי וכך היה מראשית ימי האדם. המרידה באל מתחילה בפתיחות מינית, בפיתוי, בהבטחה לגילוי משהו חדש, מיוחד, אם רק תעיז לעבור על החוקים. (אפשר לטעון בדיוק להפך, שלפני חטא עץ הדעת הייתה פתיחות מינית גדולה יותר ודווקא המודעות של חטא עץ הדעת הביאה איתה את הבושה. אבל זה סיפור אחר).

מלאכותיות. יציר האדם. במקום מסוים המוזיאון הוא המקום להציג את פלאי היצירה האנושית. אבל שמו "מוזיאון" (היכל המוזות) מעיד על השראה, על הצגה של תוצרים שמקורם בהשראה עליונה. זהו מקום ששם את האמנות בהקשר של "תראו מה בני אדם מסוגלים ליצור". כלומר, מה שהיום מאפיין אמנות כמו ביקורתיות וקונספטואליות (שפעמים רבות עושה את פעילותו של טקסט, מניפסט, רק באמצעים אחרים) היה בעבר מקום להצגת השגים של האנושות כמעין האצלה. רוממות רוח כתוצאה מגילוי הצלם. בני אדם יוצרים משהו נשגב.

אין בי געגוע לאותה נשגבות. אני לא רומנטיקן ולא טיפוס נוסטלגי. אני מעריך את גילגולה של האמנות לאן שהגיעה למרות שאני מתקשה להנות ממנה כמו בעבר. ועם זאת, המחשבה הזו חידדה אצלי את הנקודה שאמנות והומניות חייבים להיות שזורים זה בזה. לא כערכים "נכונים פוליטית" או דיעות "מהסוג הנכון" אלא שבאמנות יש גילוי וחגיגה של האדם כמחזיר אור. ככזה שמודע לאנושיותו, לטוב ולרע. מעבר לזה, נראה ש"אנושיות" אינה דבר לחגוג יותר. אינטלקט? מוסר מדומה? כן. אבל עצם היותך חיה מסוג הומו-ספיינס לא מצדיקה חגיגה או התרגשות.

ולמה זה קשור לאנימציה?
כי אנימציה נוגעת במקומות האלו של חיים מלאכותיים. אתה בורא עולם מלאכותי שבדרכו מדבר על בריאה. כי כאשר האנימטור מודע לאנושיותו אז גם יצירתו הופכת לאור חוזר. החיים שהואצלו באו ממקום שנאצל. כך אני חווה את הקו הרועד בסרטים קלאסיים (כשהדמות רועדת גם כשאינה בתנועה, MOVING HOLD) וכך אני חווה את האמירה של רוג'ר ראביט: "אני מסוגל להשתחרר מהאזיקים רק כשזה מצחיק". כלומר, ההויה של הדמות המצויירת היא מלאכותית, תלויית בידור, תלויית קהל, תלויית התפקיד שאני משמש שהוא מכתיב את התנהגותי כפרט, כדמות.
כמו חלקיק אור המושפע מההתבוננות בו כך דמות מצוירת חיה ביקום קולנועי, שבו יש פריים ודרמה וקהל אנושי, והם שנותנים חיים. מה שמעורר את השאלה: אם טון נופל מבנין ואף אחד לא ראה, האם הוא באמת נפל? (ואולי זו המשמעות של סוף הסרט כשהטונים קיבלו בעלות על טון-טאון והשתחררו מכבלי בני האדם. זכו לעצמאות מקונטקסט)

אז בואו נסתכל על עידן הקרח שניה.
יש בו שני דברים שחוזרים לאורך כל סדרת הסרטים:
1. דמויות קודמות לעלילה.
2. העולם משרת את הדמויות.
הסעיף הראשון מובן: הדמויות חשובות מהעלילה. אם יש בכלל כזאת. בגלל זה אפשר לכתוב המון סיטואציות לדמויות של "עידן הקרח" וזה יעבוד. כי הן אחלה דמויות, מגוונות ומעניינות, מצוירות טוב, מאופיינות ומשלימות אחת את השניה. הבולט מכולם הוא הסנאי סקראט שממש מתפקד כדמות קרטון קלאסית בעלת קונפליקט מובנה אחד: איפה לשמור את האגוז. זו כל מהותו.
הסעיף השני הוא מבחינתי מה שמבדיל את "עידן הקרח" מנגיד "הוטל טרנסילווניה" והקרודים. שני הסרטים הם קרטונים ושמים דגש על דמויות אבל בעידן הקרח כל מה שקורה קורה כי זה נכון לדמות באותו רגע. אין מחיצה אמיתית בין לוקיישן ודמות. הכל פועל לאותו צורך. למשל, וזו הנקודה המהותית, אם סיד צריך לרוץ ולהתקל באבן אנחנו נרגיש ששמו לנו שם את האבן כדי שהוא יתקל בה. למה? כי זה מצחיק. לעומת זאת, בסרטים רבים, הבימוי של החלל הוא כזה שיכול לעבוד על אותה בדיחה בדיוק בלי לתת לנו את ההרגשה שזה מעשה ידי אדם\במאי, שבנה ככה את העולם. ב"הקרודים" זה מאוד בולט. זה סרט ממש חמוד אבל הוא נורא מתאמץ לתת הרגשה שיש עולם כזה, אפילו כשזה מיותר וחסר הגיון. ולכן אם דמות נתקלה במשהו זה בדרך כלל נותן את ההרגשה שהחפץ היה שם קודם. כמו שמישהו באמת יחליק על בננה ברחוב כי היא הייתה שם. חלק מהכוח האמנותי של קולנוע ובעיקר של אנימציה זה שמישהו מנסה לבדר אותך ולא מסתיר את זה לרגע.
ההיפוך האירוני הוא, שכשלא מנסים להסתיר את זה שקולנוע הוא אחיזת עיניים ועדיין עושים את זה טוב, זה נהיה שקוף. בזמן שהמאמץ להסתיר (כמו למשל אצל הקרודים, המאמץ לייצר עולם אמין ללא צורך) דווקא מנכיח את היוצר ולא באור טוב.

ולמה כל זה קשור לאמונה?
כי אני מאמין בהומניזם. מבחינתי סרט אנימציה טוב הוא חגיגה של יצירה אנושית מלאכותית שהיא במיטבה כשהיא לא מסתירה את זה. כבר כתבתי בעבר על כך שבסרטי תלת קשה לזהות את האנימטור (מסיבות שונות, כמו זה שאין צורך לצייר מחדש כל פריים אלא עובדים עם מודלים, ושיש איזה יישור קו סגנוני של אנימציה היום שפחות מביא לידי ביטוי יוצרים ספציפים ועוד), אבל "עידן הקרח" הוא בתלת, והוא מתגבר על הקושי לייצר טביעת אצבע של היוצר על ידי זה שהיוצר נוכח בכל מה שקורה בגלל שהעולם של עידן הקרח הוא כולו נועד לבדר. כולו משרת את הדמויות שמשרתות את החויה האמנותית שלנו הצופים.
וכאן, במקום שקורית החגיגה האנושית של בריאה משנית אני חווה התגלות.
זו הסיבה שאני אנימטור.

והערה אחרונה על המוניזם וארוס: מדובר בשני משאבים שללא ההקשר נכון מכלים את עצמם.