דלג לתוכן הראשי

אנימציה, אמנות, אמונה והומניזם - או: מה אני אוהב בעידן הקרח


האם יש קשר בין היותי אנימטור להיותי יהודי מאמין? ללא ספק. כבר פרטתי על כך בניתוח שלי את "שוליית הקוסם" של דיסני. שם מיקי הוא בורא משני, בורא חיים כשהוא עצמו יצירה משנית, דמות מצויירת שקיבלה חיים מדיסני, שבתורו קיבל חיים. היצירה האנושית כהאצלה ממקור עליון היא רעיון בסיסי שגם מי שמתכחש לקיומו של אל מסויים יכול להזדהות איתו בשם אחר ובהופעות שונות: תת-מודע קולקטיבי, אסוציאציות שיוצרות קוהורנטיות עמוקה ועוד מאפייני יצירת אמנות שמעידים על כוחות שהם מעבר לפרט היוצר ועולמו המודע.

כששוטטתי בפסטיבל "פרינט סקרין" עלו בי רגשות רבים וכמעט כולם נסבו סביב אמנות וחילוניות. כל האירוע היה חילוני למהדרין כשהוא מציג שיח שהאל אינו קיים בו והאתיקה היא פנים אנושית, מלאכותית (לא במובן הרע בהכרח) ונעה על הציר של אדם-מכונה\אדם ויצירותיו.

התחושה הייתה שהחילוניות, כפי שבאה לידי ביטוי, היה בה שני מאפיינים נוקבים: ארוס ומלאכותיות.

אני אפרט.

הארוס הוא הכלי המרכזי שבידי החול לפתות מהעולם האלוהי וכך היה מראשית ימי האדם. המרידה באל מתחילה בפתיחות מינית, בפיתוי, בהבטחה לגילוי משהו חדש, מיוחד, אם רק תעיז לעבור על החוקים. (אפשר לטעון בדיוק להפך, שלפני חטא עץ הדעת הייתה פתיחות מינית גדולה יותר ודווקא המודעות של חטא עץ הדעת הביאה איתה את הבושה. אבל זה סיפור אחר).

מלאכותיות. יציר האדם. במקום מסוים המוזיאון הוא המקום להציג את פלאי היצירה האנושית. אבל שמו "מוזיאון" (היכל המוזות) מעיד על השראה, על הצגה של תוצרים שמקורם בהשראה עליונה. זהו מקום ששם את האמנות בהקשר של "תראו מה בני אדם מסוגלים ליצור". כלומר, מה שהיום מאפיין אמנות כמו ביקורתיות וקונספטואליות (שפעמים רבות עושה את פעילותו של טקסט, מניפסט, רק באמצעים אחרים) היה בעבר מקום להצגת השגים של האנושות כמעין האצלה. רוממות רוח כתוצאה מגילוי הצלם. בני אדם יוצרים משהו נשגב.

אין בי געגוע לאותה נשגבות. אני לא רומנטיקן ולא טיפוס נוסטלגי. אני מעריך את גילגולה של האמנות לאן שהגיעה למרות שאני מתקשה להנות ממנה כמו בעבר. ועם זאת, המחשבה הזו חידדה אצלי את הנקודה שאמנות והומניות חייבים להיות שזורים זה בזה. לא כערכים "נכונים פוליטית" או דיעות "מהסוג הנכון" אלא שבאמנות יש גילוי וחגיגה של האדם כמחזיר אור. ככזה שמודע לאנושיותו, לטוב ולרע. מעבר לזה, נראה ש"אנושיות" אינה דבר לחגוג יותר. אינטלקט? מוסר מדומה? כן. אבל עצם היותך חיה מסוג הומו-ספיינס לא מצדיקה חגיגה או התרגשות.

ולמה זה קשור לאנימציה?
כי אנימציה נוגעת במקומות האלו של חיים מלאכותיים. אתה בורא עולם מלאכותי שבדרכו מדבר על בריאה. כי כאשר האנימטור מודע לאנושיותו אז גם יצירתו הופכת לאור חוזר. החיים שהואצלו באו ממקום שנאצל. כך אני חווה את הקו הרועד בסרטים קלאסיים (כשהדמות רועדת גם כשאינה בתנועה, MOVING HOLD) וכך אני חווה את האמירה של רוג'ר ראביט: "אני מסוגל להשתחרר מהאזיקים רק כשזה מצחיק". כלומר, ההויה של הדמות המצויירת היא מלאכותית, תלויית בידור, תלויית קהל, תלויית התפקיד שאני משמש שהוא מכתיב את התנהגותי כפרט, כדמות.
כמו חלקיק אור המושפע מההתבוננות בו כך דמות מצוירת חיה ביקום קולנועי, שבו יש פריים ודרמה וקהל אנושי, והם שנותנים חיים. מה שמעורר את השאלה: אם טון נופל מבנין ואף אחד לא ראה, האם הוא באמת נפל? (ואולי זו המשמעות של סוף הסרט כשהטונים קיבלו בעלות על טון-טאון והשתחררו מכבלי בני האדם. זכו לעצמאות מקונטקסט)

אז בואו נסתכל על עידן הקרח שניה.
יש בו שני דברים שחוזרים לאורך כל סדרת הסרטים:
1. דמויות קודמות לעלילה.
2. העולם משרת את הדמויות.
הסעיף הראשון מובן: הדמויות חשובות מהעלילה. אם יש בכלל כזאת. בגלל זה אפשר לכתוב המון סיטואציות לדמויות של "עידן הקרח" וזה יעבוד. כי הן אחלה דמויות, מגוונות ומעניינות, מצוירות טוב, מאופיינות ומשלימות אחת את השניה. הבולט מכולם הוא הסנאי סקראט שממש מתפקד כדמות קרטון קלאסית בעלת קונפליקט מובנה אחד: איפה לשמור את האגוז. זו כל מהותו.
הסעיף השני הוא מבחינתי מה שמבדיל את "עידן הקרח" מנגיד "הוטל טרנסילווניה" והקרודים. שני הסרטים הם קרטונים ושמים דגש על דמויות אבל בעידן הקרח כל מה שקורה קורה כי זה נכון לדמות באותו רגע. אין מחיצה אמיתית בין לוקיישן ודמות. הכל פועל לאותו צורך. למשל, וזו הנקודה המהותית, אם סיד צריך לרוץ ולהתקל באבן אנחנו נרגיש ששמו לנו שם את האבן כדי שהוא יתקל בה. למה? כי זה מצחיק. לעומת זאת, בסרטים רבים, הבימוי של החלל הוא כזה שיכול לעבוד על אותה בדיחה בדיוק בלי לתת לנו את ההרגשה שזה מעשה ידי אדם\במאי, שבנה ככה את העולם. ב"הקרודים" זה מאוד בולט. זה סרט ממש חמוד אבל הוא נורא מתאמץ לתת הרגשה שיש עולם כזה, אפילו כשזה מיותר וחסר הגיון. ולכן אם דמות נתקלה במשהו זה בדרך כלל נותן את ההרגשה שהחפץ היה שם קודם. כמו שמישהו באמת יחליק על בננה ברחוב כי היא הייתה שם. חלק מהכוח האמנותי של קולנוע ובעיקר של אנימציה זה שמישהו מנסה לבדר אותך ולא מסתיר את זה לרגע.
ההיפוך האירוני הוא, שכשלא מנסים להסתיר את זה שקולנוע הוא אחיזת עיניים ועדיין עושים את זה טוב, זה נהיה שקוף. בזמן שהמאמץ להסתיר (כמו למשל אצל הקרודים, המאמץ לייצר עולם אמין ללא צורך) דווקא מנכיח את היוצר ולא באור טוב.

ולמה כל זה קשור לאמונה?
כי אני מאמין בהומניזם. מבחינתי סרט אנימציה טוב הוא חגיגה של יצירה אנושית מלאכותית שהיא במיטבה כשהיא לא מסתירה את זה. כבר כתבתי בעבר על כך שבסרטי תלת קשה לזהות את האנימטור (מסיבות שונות, כמו זה שאין צורך לצייר מחדש כל פריים אלא עובדים עם מודלים, ושיש איזה יישור קו סגנוני של אנימציה היום שפחות מביא לידי ביטוי יוצרים ספציפים ועוד), אבל "עידן הקרח" הוא בתלת, והוא מתגבר על הקושי לייצר טביעת אצבע של היוצר על ידי זה שהיוצר נוכח בכל מה שקורה בגלל שהעולם של עידן הקרח הוא כולו נועד לבדר. כולו משרת את הדמויות שמשרתות את החויה האמנותית שלנו הצופים.
וכאן, במקום שקורית החגיגה האנושית של בריאה משנית אני חווה התגלות.
זו הסיבה שאני אנימטור.

והערה אחרונה על המוניזם וארוס: מדובר בשני משאבים שללא ההקשר נכון מכלים את עצמם.





פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…