דלג לתוכן הראשי

אנימציה, אמנות, אמונה והומניזם - או: מה אני אוהב בעידן הקרח


האם יש קשר בין היותי אנימטור להיותי יהודי מאמין? ללא ספק. כבר פרטתי על כך בניתוח שלי את "שוליית הקוסם" של דיסני. שם מיקי הוא בורא משני, בורא חיים כשהוא עצמו יצירה משנית, דמות מצויירת שקיבלה חיים מדיסני, שבתורו קיבל חיים. היצירה האנושית כהאצלה ממקור עליון היא רעיון בסיסי שגם מי שמתכחש לקיומו של אל מסויים יכול להזדהות איתו בשם אחר ובהופעות שונות: תת-מודע קולקטיבי, אסוציאציות שיוצרות קוהורנטיות עמוקה ועוד מאפייני יצירת אמנות שמעידים על כוחות שהם מעבר לפרט היוצר ועולמו המודע.

כששוטטתי בפסטיבל "פרינט סקרין" עלו בי רגשות רבים וכמעט כולם נסבו סביב אמנות וחילוניות. כל האירוע היה חילוני למהדרין כשהוא מציג שיח שהאל אינו קיים בו והאתיקה היא פנים אנושית, מלאכותית (לא במובן הרע בהכרח) ונעה על הציר של אדם-מכונה\אדם ויצירותיו.

התחושה הייתה שהחילוניות, כפי שבאה לידי ביטוי, היה בה שני מאפיינים נוקבים: ארוס ומלאכותיות.

אני אפרט.

הארוס הוא הכלי המרכזי שבידי החול לפתות מהעולם האלוהי וכך היה מראשית ימי האדם. המרידה באל מתחילה בפתיחות מינית, בפיתוי, בהבטחה לגילוי משהו חדש, מיוחד, אם רק תעיז לעבור על החוקים. (אפשר לטעון בדיוק להפך, שלפני חטא עץ הדעת הייתה פתיחות מינית גדולה יותר ודווקא המודעות של חטא עץ הדעת הביאה איתה את הבושה. אבל זה סיפור אחר).

מלאכותיות. יציר האדם. במקום מסוים המוזיאון הוא המקום להציג את פלאי היצירה האנושית. אבל שמו "מוזיאון" (היכל המוזות) מעיד על השראה, על הצגה של תוצרים שמקורם בהשראה עליונה. זהו מקום ששם את האמנות בהקשר של "תראו מה בני אדם מסוגלים ליצור". כלומר, מה שהיום מאפיין אמנות כמו ביקורתיות וקונספטואליות (שפעמים רבות עושה את פעילותו של טקסט, מניפסט, רק באמצעים אחרים) היה בעבר מקום להצגת השגים של האנושות כמעין האצלה. רוממות רוח כתוצאה מגילוי הצלם. בני אדם יוצרים משהו נשגב.

אין בי געגוע לאותה נשגבות. אני לא רומנטיקן ולא טיפוס נוסטלגי. אני מעריך את גילגולה של האמנות לאן שהגיעה למרות שאני מתקשה להנות ממנה כמו בעבר. ועם זאת, המחשבה הזו חידדה אצלי את הנקודה שאמנות והומניות חייבים להיות שזורים זה בזה. לא כערכים "נכונים פוליטית" או דיעות "מהסוג הנכון" אלא שבאמנות יש גילוי וחגיגה של האדם כמחזיר אור. ככזה שמודע לאנושיותו, לטוב ולרע. מעבר לזה, נראה ש"אנושיות" אינה דבר לחגוג יותר. אינטלקט? מוסר מדומה? כן. אבל עצם היותך חיה מסוג הומו-ספיינס לא מצדיקה חגיגה או התרגשות.

ולמה זה קשור לאנימציה?
כי אנימציה נוגעת במקומות האלו של חיים מלאכותיים. אתה בורא עולם מלאכותי שבדרכו מדבר על בריאה. כי כאשר האנימטור מודע לאנושיותו אז גם יצירתו הופכת לאור חוזר. החיים שהואצלו באו ממקום שנאצל. כך אני חווה את הקו הרועד בסרטים קלאסיים (כשהדמות רועדת גם כשאינה בתנועה, MOVING HOLD) וכך אני חווה את האמירה של רוג'ר ראביט: "אני מסוגל להשתחרר מהאזיקים רק כשזה מצחיק". כלומר, ההויה של הדמות המצויירת היא מלאכותית, תלויית בידור, תלויית קהל, תלויית התפקיד שאני משמש שהוא מכתיב את התנהגותי כפרט, כדמות.
כמו חלקיק אור המושפע מההתבוננות בו כך דמות מצוירת חיה ביקום קולנועי, שבו יש פריים ודרמה וקהל אנושי, והם שנותנים חיים. מה שמעורר את השאלה: אם טון נופל מבנין ואף אחד לא ראה, האם הוא באמת נפל? (ואולי זו המשמעות של סוף הסרט כשהטונים קיבלו בעלות על טון-טאון והשתחררו מכבלי בני האדם. זכו לעצמאות מקונטקסט)

אז בואו נסתכל על עידן הקרח שניה.
יש בו שני דברים שחוזרים לאורך כל סדרת הסרטים:
1. דמויות קודמות לעלילה.
2. העולם משרת את הדמויות.
הסעיף הראשון מובן: הדמויות חשובות מהעלילה. אם יש בכלל כזאת. בגלל זה אפשר לכתוב המון סיטואציות לדמויות של "עידן הקרח" וזה יעבוד. כי הן אחלה דמויות, מגוונות ומעניינות, מצוירות טוב, מאופיינות ומשלימות אחת את השניה. הבולט מכולם הוא הסנאי סקראט שממש מתפקד כדמות קרטון קלאסית בעלת קונפליקט מובנה אחד: איפה לשמור את האגוז. זו כל מהותו.
הסעיף השני הוא מבחינתי מה שמבדיל את "עידן הקרח" מנגיד "הוטל טרנסילווניה" והקרודים. שני הסרטים הם קרטונים ושמים דגש על דמויות אבל בעידן הקרח כל מה שקורה קורה כי זה נכון לדמות באותו רגע. אין מחיצה אמיתית בין לוקיישן ודמות. הכל פועל לאותו צורך. למשל, וזו הנקודה המהותית, אם סיד צריך לרוץ ולהתקל באבן אנחנו נרגיש ששמו לנו שם את האבן כדי שהוא יתקל בה. למה? כי זה מצחיק. לעומת זאת, בסרטים רבים, הבימוי של החלל הוא כזה שיכול לעבוד על אותה בדיחה בדיוק בלי לתת לנו את ההרגשה שזה מעשה ידי אדם\במאי, שבנה ככה את העולם. ב"הקרודים" זה מאוד בולט. זה סרט ממש חמוד אבל הוא נורא מתאמץ לתת הרגשה שיש עולם כזה, אפילו כשזה מיותר וחסר הגיון. ולכן אם דמות נתקלה במשהו זה בדרך כלל נותן את ההרגשה שהחפץ היה שם קודם. כמו שמישהו באמת יחליק על בננה ברחוב כי היא הייתה שם. חלק מהכוח האמנותי של קולנוע ובעיקר של אנימציה זה שמישהו מנסה לבדר אותך ולא מסתיר את זה לרגע.
ההיפוך האירוני הוא, שכשלא מנסים להסתיר את זה שקולנוע הוא אחיזת עיניים ועדיין עושים את זה טוב, זה נהיה שקוף. בזמן שהמאמץ להסתיר (כמו למשל אצל הקרודים, המאמץ לייצר עולם אמין ללא צורך) דווקא מנכיח את היוצר ולא באור טוב.

ולמה כל זה קשור לאמונה?
כי אני מאמין בהומניזם. מבחינתי סרט אנימציה טוב הוא חגיגה של יצירה אנושית מלאכותית שהיא במיטבה כשהיא לא מסתירה את זה. כבר כתבתי בעבר על כך שבסרטי תלת קשה לזהות את האנימטור (מסיבות שונות, כמו זה שאין צורך לצייר מחדש כל פריים אלא עובדים עם מודלים, ושיש איזה יישור קו סגנוני של אנימציה היום שפחות מביא לידי ביטוי יוצרים ספציפים ועוד), אבל "עידן הקרח" הוא בתלת, והוא מתגבר על הקושי לייצר טביעת אצבע של היוצר על ידי זה שהיוצר נוכח בכל מה שקורה בגלל שהעולם של עידן הקרח הוא כולו נועד לבדר. כולו משרת את הדמויות שמשרתות את החויה האמנותית שלנו הצופים.
וכאן, במקום שקורית החגיגה האנושית של בריאה משנית אני חווה התגלות.
זו הסיבה שאני אנימטור.

והערה אחרונה על המוניזם וארוס: מדובר בשני משאבים שללא ההקשר נכון מכלים את עצמם.





פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):