דלג לתוכן הראשי

וויטק הדב החייל - מריאנה רסקין 2015



זה סרט הגמר של מריאנה רסקין משנקר. מריאנה היא מאיירת, מעצב ואנימטורית. מדי פעם היא עושה מחקרי אנימציה קטנים וקסומים ויש לה גם אוסף גיפים יפהפה אבל הפעם התכנסנו כדי להכיר את וויטק. הדב שהתגייס לצבא הפולני.
מבוסס על סיפור אמיתי.



וזה מה שמריאנה חלקה איתנו:

על הרעיון לסרט
כל פעם שהייתי תקועה על לפתור תרגיל שנתנו לנו, ברגע שחשבתי לעשות את זה זז, הכל נפתר הרבה יותר מהר.
בתחילת סמסטר ב' כשהתחיל תהליך העבודה על פרוייקט הגמר הייתי דיי תקועה. ידעתי שאני רוצה לעשות אנימציה בפרוייקט הגמר כבר בתחילת שנה ג' אבל עוד לא הצלחתי למצוא רעיון לסיפור שסיפק אותי ויום אחד ממש במקרה נתקלתי בפוסט ב9GAG שסיפר על וויטק הדוב החייל, שכמובן ריתק אותי והתחלתי לחקור ולקרוא עליו עוד וההחלטה לבסס עליו את סרט הגמר שלי הגיעה דיי מהר. הסיפור עצמו מרתק ובנוסף יש אצלי מוטיב חוזר של דובים בעבודות כבר כמה שנים, אז זו נראתה לי הבחירה המושלמת אבל לאחר שעשיתי את הבחירה הייתי בכל זאת תקועה המון זמן כי לא ידעתי איך אני בכלל ניגשת לפרוייקט בסדר גודל כזה.
קראתי וצפיתי כנראה בכל דבר אפשרי שקשור לדוב הזה, בין השאר בעדויות של אנשים ששירתו איתו ביחידה או הכירו אותו בעקיפין והתחילו להתגבש לי בראש כל מיני סצנות אבל הסיפור בגדול עוד לא היה בכלל סגור.
אמנם התבססתי על סיפור קיים וזה הקל עליי, אבל היו המון פרטים וסיפורים והייתי צריכה להחליט אילו מהם להכניס והיו כל מיני גרסאות לחלק מהסיפורים (למשל, לאיך הדוב הגיע אל החיילים  שמעתי כמה גרסאות ובחרתי בסוף מה שנראה לי הכי מתאים)  


תהליכי עבודה
אני עובדת בצורה לא מסודרת במיוחד, לא ממש היה לי תסריט והיה לי סטוריבורד מאד כללי וראשוני.
אני רגילה לעבוד בצורה שהיא יותר אינטואיטיבית, היה לי ממש קשה להבין איך אני מכניסה את כל הסיפור הזה לפורמט של סרט קצר שאוכל גם להספיק לבצע תוך זמן כזה קצר. כל הזמן היו לי דברים לא פתורים בראש לגבי העלילה ושיניתי עדיין דברים עד ליומיים לפני הגשה בערך. אני חושבת שעשיתי איזה 70 אחוז מהסרט בערך בחודש האחרון שהיה לי, רק אז נכנסתי לזה באמת. בסופו של דבר הלחץ מהדדליין עשה את שלו וזה הסתדר Emoji

ברגע שחשבתי על הפיתרון של מצלמה העוברת על גבי תמונות והעובדה שיכולתי להעביר חלק מהסיפור בתמונות סטילס (מאויירות) זה די פתר לי הכל וכל הסרט והלוק שלו התחיל להתגבש אצלי בראש מהר יותר. היה לי מזל שהמנחים שלי (גיא חרל"פ וערן שטרן) בטחו בי ונתנו לי לעבוד בצורה ובקצב שנוח לי וידעו ללחוץ ולעזור כשבאמת צריך.

התחלתי מלעשות אנימטיק מאד כללי בפלאש. מאד גס. עבדתי בפוטושופ כמעט על הכל, הרקעים, האנימציה. רק את החיבור של הסצנות ותנועות המצלמה עשיתי באפטר אפקטס.

מה שהיה לי הכי נחמד בעבודה על הסרט זה לאנמץ את הדוב ולתת לו הבעות, אני מאד אוהבת אנימציית דמויות ובעיקר לעשות דברים שמצחיקים אותי, 
והעבודה על הרקעים הפסטורליים היתה מאד כיפית, לצייר נופים ועצים בשבילי זה קצת כמו תרפיהEmoji.





Another sneak peek to my film



התעכבתי דיי הרבה זמן על הסיפור והאנימטיק ולא ממש היה לי זמן לעבוד על עיצובי הדמויות, אז פשוט צללתי לתוך זה וציירתי בצורה שהכי זרמה לי. הדוב היה מאד קל וברור לציור, ולעומת זאת עם החיילים קצת התקשיתי ויצא שעברתי על הדמויות שלהם בסצנת הפתיחה מחדש.
ברוב הסצנות בסרט התחלתי מיד לצייר את הפריימים של האנימציה בצבע, מלבד כמה מקרים כשזה היה יותר מסובך

עשיתי גם קצת רוטוסקופ על קטעי וידאו קצרים של וויטק בקטע שבו הוא מתאבק עם החייל



את הקריינות בסרט עשה בן דוד שלי. זה לא ממש היה מתוכנן, המנחים שלי אמרו לי לכתוב את הקריינות ולהקליט מישהו רק כדי שיהיה לי איזשהו קו מנחה שיעזור לי לסגור את האנימטיק. הקלטתי את בן דוד שלי, היה לו מבטא ושגיאות בהגיה אבל כשהבאתי את האנימטיק עם הקריינות שלו כולם התלהבו ואמרו שהמבטא שלו עושה את זה יותר אותנטי. אז היה לי ממש נוח לבחור בו בתור הקריין.

על איור מול אנימציה
לגבי המעבר שלי לאנימציה.. לא יודעת, תמיד נמשכתי לזה ועוד כשהייתי קטנה כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאגדל אמרתי "לצייר סרטים מצויירים" (בלי לדעת יותר מדי מה זה אומר) מדי פעם, בשיעורים משעממים במיוחד, נהניתי ליצור אנימציות קטנות ומצחיקות בשולי המחברות והספרים. אפשר להגיד שברגע שהתחלנו ללמוד אנימציה ולמדתי איך לעשות את זה טכנית, זה נהיה הקורס האהוב עליי ובעיקר אנימציית דמויות (בהנחיית גיא חרל"פ) בשנה ג' היה החלק הכי כיף בשבוע ונתן לי הרבה כלים.
תרגילי הקורס:


הדגש בקורס היה על האנימציה, התנועות והאקטינג, ופחות על הלוק הכללי.
אבל בסופו של דבר הרגשתי שהדברים שיוצאים לי בפלאש מאד שונים משפת האיור  שלי כי אני מציירת בפוטושופ, וישבתי ללמוד לעשות אנימציה בפוטושופ (עם המדריך הנהדר של אלכס גריג) כדי שהאנימציות שלי יראו כמו אני באמת רוצה . זה גם נראה לי הגיוני לצייר ולאנמץ ישירות באותה התוכנה.
בשנה ג' ניתן לנו יותר חופש בפורמטים שיכולנו לבחור ועשיתי אנימציות בכל הזדמנות ולא רק בקורס אנימציה, והרגשתי שבאמת מצאתי את המקום שלי ושיותר קל לי להתבטא באנימציה ו"לתקשר חזותית" ולהעביר רעיון, אפשר להגיד.

 למשל, זה גיף שעשיתי לתרגיל בשם "אני המאיירת ש..." בקורס שפה אישית (בהנחיית איציק רנרט)
שנראה לי מתאר אותי דיי טוב :)
Animation is fun.
והנה עוד אחד מאותו קורס, לתרגיל בשם "החיה שאני"
(זו היתה האנימציה הראשונה שעשיתי בפוטושופ)

וזה גוגל דודל פיקטיבי שעשיתי בקורס דמות מותג (בהנחיית איתמר דאובה) שבו היינו צריכים לעצב דמות מותג לגוגל וליישם אותה בצורה כלשהי
Sort of an unofficial Google doodle i made for Brand character design class
עוד כמה גיפים:


זה הבלוג שלי עם איורים וגיפים שאני יוצרת
וזה הבלוג שבו אני אוספת גיפים מרחבי הטמבלר

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני