דלג לתוכן הראשי

האבולוציה של ג'עפר וקרואלה

האבולוציה של ג'עפאר וקרואלה דה-וויל. מתוך הבלוג של אנדרס דז'ה, אנימטור בכיר בדיסני. The Evolution of Jafar:


לפני שאתחיל במה שאנדרס כתב, קשה להתעלם מההשפעות של זיגזג הרשע מ"הגנב והסנדלר", הסרט הלא גמור המונומנטלי של ריצ'ארד ווילאמס (אנימטור של רוג'ר ראביט). זיגזג נראה ממש כמו הכלאה בין הג'יני לג'עפאר. משום מה אנדרס לא מתייחס לזה כל כך...






אנימטורים ענקיים עבדו על אלדין: ג'יימס בקסטר, אריק גולדברג, אנדרס דז'ה ועוד. כל אחד מהם עמד וחיכה לראות מה הוא יקבל לעבוד עליו.
הכי משעשע היה האנימטור שגילה שהוא צריך להנפיש... שטיח. למזלנו הוא הוציא ממנו את המיטב.
אנדרס קיבל לעבוד על ג'עפאר שעבר הרבה גלגולים עד שהתפתח לדמות כפי שאנו מכירים אותה.
הוא לא ממש רצה את ג'עפאר, למעשה. הוא פחד שג'עפאר ייעלם תחת הווירטואוזיות האישיותית והקו הזורם של הג'יני.
הוא התלבט: האם לתת לו תנועות מוגזמות שימשוך תשומת לב או דווקא לתת לו אישיות נוקשה שתבלוט דווקא בשונותה.
עם הזמן הוא גילה שככל שג'עפאר היה זומם ותחכן כך הוא נהיה יותר מעניין. עדיין, עם זאת, היו מספיק מקומות להגזים אותו ולהביא אותו למצבי קיצון כמו כאשר הוא מתחפש לקבצן אבל הבסיס שלו הוא רעב לא ממומש לכוח ותסכול עמוק.

עיצובים ראשוניים:






עיצוב יפה של דאן ג'יפס:


סקיצה של הבמאי ג'ון מוסקר שמתחברת יפה לקולו של השחקן.




עיצובים ראשוניים של אנדרס. הגבות שונו כיוון שלא התאימו.




המיקום של הפה של ג'עפאר כל כך נמוך בראש נתן לו חופש תנועה אלסטי מאוד למגוון של הבעות.




הידוק של כמה הבעות:


כמה ראליסטיות וכמה קרטוניות הידיים? שלא יהיו ידיים שאתה רוצה לגעת בהן...


קלינאפ ראשון. מתקדם אבל מורכב מדי בשביל הסגנון של הסרט.


פוזות של ג'ין גילמור:




צמצום של המבנה, אך עדיין לא מספיק מסוגנן.


מאושר:


וקלינאפ:


וויל פין באיור:


מודל שיט:






המטה של ג'עפאר:


רישום נוסף של אנדרס:





ג'ונתן פרימן, הקול ג'עפאר:




שיח אנימטורים על אלדין:


ועל קרואלה דה-וויל:


האחראי עליה היה מארק דיוויס.
אלו הן סקיצות ראשונות של ג'אנט ואנה גרהם ג'ונסון המושפעות מאיורי הספר 101 דלמטים:





איור מקורי מהספר:


מארק המשיך משם, מחפש סגנונות תסרוקת וביגוד שונים:










זהו ציור המפתח.




רפרנס של שחקניות.

סצנה חריפה של קרואלה. "אולי הגזמתי בקריקטורה שלה? היא בולטת מדי לעומת הדמויות האחרות" תהה מארק ואילו אנדרס ענה לו "לא! ואולי האנימטורים האחרים היו צריכים ללכת יותר רחוק..."










מודל צבע




ולסיום, קצת התפתחויות של אמא גותל מפלונטר.
כתבתי עליה גם כאן: http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2011/03/blog-post_12.html

by Shiyoon Kim


by Lauren Airriess


by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim




by Jin Kim
by Shiyoon Kim
by Shiyoon Kim
by Shiyoon Kim
by Shiyoon Kim
by Shiyoon Kim


by Glen Keane


by Glen Keane






by Byron Howard
by Byron Howard
by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim
by Jin Kim

by Jin Kim
studies by Jamaal Bradley
by Jin Kim



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)