}

23:46

על עריכה. סטושי קון

המלצה: לצפות ב"פפריקה" ו"שחקנית המלניום" של סטושי קון ז"ל לפני הקריאה.

רק לאחרונה ראיתי את "שחקנית המילניום" הנהדר שלו. הרבה ממה שיש לומר נאמר בסרטונים האלו פה למטה. על המעברים בין מציאויות שונות וטשטוש הגבולות בין קולנוע ומציאות. על השימוש המורכב בעריכה כדי לעבור בין אירועים שונים הקשורים (או לא) אחד לשני ועדיין לשמור על תחושת רצף. בעיקר הרגשתי שהייתי צריך לראות את הסרט מזמן. לפני "INCEPTION" של כריסטופר נולן ולפני "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי. שני הסרטים הללו מדברים לא רק באותה שפה אלא גם יוצרים הקבלה בין חויה קולנועית, זיכרון ומציאות סובייקטיבית ווירטואלית. אבל יש נקודה אחת שלא ממש מדובר בה במאמרים האלו והיא מבדילה את "שחקנית המילניום" מ"פפריקה" וזה הנושא הדוקומנטרי שדווקא מאוד מאפיין את יצירותיו של ארי פולמן.

הסרט מתחיל מצלם ובמאי דוקו שמגיעים לביתה של שחקנית שנעלמה ושואלים אותה על חייה. אבל דבר לא מכין אותך הצופה לדרך שבה הסיפור מסופר. לא רק שסטושי מערבל את העולם ויוצר חויה קולנועית הזייתית\חלומית אלא שברגע שבאופן מודע הוא מנכיח במאי וצלם כחלק מהותי בסיפור הוא יוצר פה רובד נוסף מרתק. בהתחלה הם מתעדים, אחר כך הם משתלבים בסצנות כמתעדים שהם גם נוכחים, אחר כך הם כבר מתערבים יותר ומשפיעים על מה שקורה בעבר. השיא הוא כשמסתבר שלא מדובר רק בתעלול קולנועי מגניב אלא שהבמאי באמת מהווה חלק מעברה של השחקנית. חלק שהיא הדחיקה. החיפוש שלו אחר המסע שלה הוא גם חיפוש עצמי. הוא מחייה מחדש בזכרונה אותו כבחור צעיר שפגש בשחקנית שאהבה מישהו אחר. המרדף שלו אחריה בסרט התיעודי מקביל למרדף שלה אחר אהובה. ובניהם יש הודאה שלאחר מעשה שהמרדף עצמו הוא העניין ולא האהבה.
המסע הקולנועי אינו צריך הצדקה. הוא מצדיק את עצמו.
-------------------------------------------------------

שלושה מאמרי וידאו על סטושי קון.
הסרטון הזה של "Every frame a painting".


על מונטאז' כטכניקה וכנושא ב"שחקנית המלניום":



עוד על עריכה ברשומה שלי על סינמטוגרפיה חלק א: עריכה.