דלג לתוכן הראשי

סטימר - רשמים מהפסטיבל

מעט רשמים מפסטיבל STEAMER הראשון למציאות מדומה.
"מעט" כי השתתפתי רק ביום אחד והתנסיתי רק במעט מייצגים כך שכל מה שאכתוב הוא באמת מטעימה ולא יותר.
אז יום שישי בהיר, במרכז לאמנות עכשווית, קרוב לשוק הכרמל, התפרסו על פני הבניין מייצגי מציאות מדומה מיוחדים ובאולמות התקיימו פאנלים והרצאות באחד התחומים החמים של עולם הוידאו.
למי שלא מעודכן: המציאות המדומה נכנסת עכשיו חזק לכל מקום. בגרסתה הצרה היא פשוט מאפשרת לצפות בסרטים ב360 מעלות באמצעות משקפיים מיוחדים או הטלפון הנייד. בגרסאות המפותחות החויה כוללת מרכיבים אינטראקטיביים ומשחקיים. למשל: יכולת תזוזה במרחב, השפעה על הוידאו בדרכים שונות ומשונות, ציור בתלת מימד ועוד ועוד. התחום כל כך חדש שהמחקר אודות השימושים בו נעשה במקביל להתפתחות מהירה של האלמנטים האינטרקטיבים ואיכות השליטה וההטמעה של הצופה בתוך העולם הוירטואלי.
inGame_screenshots6

שיחת סלון: נרטיב ואנימציה במציאות מדומה
אולי הנושא הכי מרתק הוא שילוב של שתי מילות הבאז הכי מפוצצות היום בשוק. "סטוריטלינג" ו"מציאות מדומה". כל אחת בפני עצמה מהווה עילה לכנסים בינלאומיים והשקעה עצומה של גופי שידור\יצרניות סלולר\רשתות חברתיות כדי לעלות בזמן על הדבר הגדול הבא.
האנגלית שלי סבבה, אבל הערנות שלי בשישי בבוקר איננה ולכן שני פאנלים והרצאה באנגלית לא באמת היו ארוחת בוקר קלילה בפסטיבל. אז סליחה על הקצרנות.
בפאנל בהנחיית: יורם הוניג (המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים) השתתפו גדליה גורפיין (The Pixelers בית ספר ובית הפקה לאנימציה הפועל מישראל), יוני כהן (Snowball), דורון כנען, (Edge MT) וניעה ארליך (חוקרת אנימציה במשחקים!).

כמה דברים שעלו בשיחה:
השפה של המציאות המדומה: קודם כל אין פריים. כל החשיבה הקולנועית שנובעת מקומפוזיציה והגבלת המרחב נעלמת. הפריים דינאמי ונוצר על ידי הצופה.
כל משחק first person הוא למעשה VR. אחד הנושאים הנחקרים ביותר הוא איך להביע תנועה בVR.
הVR נמצא באמצע בין משחק ווידאו. בVR לא אינטרקטיבי נעשים שימושים שונים כדי לתפוס את תשומת הלב של המופה כדי שיסתכל למקום הנכון בו מתרחשת העלילה.סצנות אקשן בVR לא פתורות עדיין, הן גורמות לאנשים להקיא (בדוק. סטודנט שלי הקיא את נשמתו לאחר דקת משחק).
השעיית אמון: כל עולם המדיה מושתת על השעיית אמון. המוכנות של הצופה לקבל את האשליה ולהשקיט את הדחיה שלו ממנה. לעומת זאת בVR אנחנו רוצים לבטל את הפן המודע של השעיית האמון (כמו שבתאטרון אתה מתעלם מהחוטים אליהם פיטר פן מחובר). אנחנו שואפים שהאדם יזדהה בכל חושיו עם המציאות אליה נקלע. לכן אנימציה מתאימה יותר לVR כיוון שהיא מכילה בתוכה השעיית אמון מובנית.
ראליזם מול נון-ראליזם: מה שצריך הוא ראליזם ריגשי. הזדהות ולא רק לנסות לרמות את החושים.
נרטיב: VR פחות נועד לספר סיפור עלילתי קלאסי אלא להעביר חויה, מחקר והתנסות.

מקרה שהועלה: יצירת VR בשם "פרוייקט סוריה" שמציבה את הצופה בסוריה העכשווית הקורסת במלחמתה.
זהו מקרה שמעלה תהיות בנוגע להשפעה הערכית של מציאות מודמה. האם זהו פרויקט שבאמת מכניס את הצופה לסוריה או שהוא פשוט "מגניב" ו"חדשני". האם הנסיון להכניס אותנו לנעלי האחר מצליח בצורה הפשטנית של רק "להיות שם" כשאתה למעשה מוגן ואינך באמת אזרח סורי שנמצא עד להתקפות האלימות?


סימפטיה ואמפטיה: שני דברים שונים. הVR יוצר סימפטיה. אתה מרגיש שאתה נמצא בנעלי האחר. אבל הוא לא יוצר אמפטיה: הבנה לכאבו של האחר. האמפטיה היא רמה גבוהה יותר של הכרה באחר. הוא לא "אני" אבל יש לי רגשות כלפיו. אני מכיר בו.
לא בטוח בכלל שבVR יש צורך בסטוריטלינג קולנועי קלאסי. בכל מקרה קרנות הקולנוע וגופי הקולנוע השונים עדיין שמרנים מאוד ביחס לתפיסה שלהם את הסיפור ואינם פתוחים מספיק למדיומים חדשים. (שווה לראות איך פסטיבל טרייבקה וסאנדנס מהווים יוצאי דופן משמעותיים בסוגיה זו).

עוד נקודות: הVR הוא מדיום. צריך להשתמש בו לפי צורך. לחשוב מה אתה רוצה להעביר ורק אחר כך איך ומהו המדיום המתאים לכך. (אני חולק על כך, המדיום הוא לפעמים המסר ולפעמים ראוי לתת למדיום להכתיב את המה).

נזק: אנחנו עדיין לא יודעים מה ההשפעה לאורך זמן על הצופה.
נטען שVR ייכשל כמשחק first person ואנשים יחזרו למשחק רגיל פשוט כי קשה לעמוד לאורך משחק שלם.

לסיום: לאן להתרחב? אין לדעת. התחום כל כך חדש שפשוט צריך לנסות בו כיוונים חדשים. יש היום הרבה פתיחות לאינדי. התוכן הוא המלך ועם זאת ההפצה היא המלכה. האינדי חייב לחבור לגופי ההפצה הגדולים כדי לתפוס נתח משמעותי בעיצוב המדיום.

מקרה מבחן: Half the sky.
זהו משחק במדיות מרובות בו ניתן להכיר סיפור של מצוקת עהעולם השלישי ולתרום ישירות לפרויקט הספציפי שנגע לליבך. סיפור דוקו+משחק+תרומה באפליקציה אחת.
כדי להעביר מסר אסור לבדר יותר מדי. כדי לא להוזיל את משמעות החויה.
http://www.halftheskymovement.org/
------
הפסקה
הלכתי להתנסות בASSENT. יצירה של האמן אוסקר רבי שמשחזרת עבור אביו הפוסט טראומטי את האירוע הטראומתי המכונן שלו. אלא זה נעשה בהדרגה, במציאות מדומה ובדיאלוג עם דמותו הוירטואלית של הבן. החויה היא משחקית שכן כדי לעבור שלב צריך להביט למקום הנכון בחלל ואז מתקדמים במסע.
עבודה זו מעלה נכון את הטענה בדבר הצורך בחיבור ריגשי גם מבלי לרמות את החושים. העולם מעוצב באופן דיגיטלי מאוד ועדיין הוא מרגש. אולי דווקא בגלל חוסר היומרה בחיקוי המציאות.
http://oscarraby.net/wp/assent/ 



-------------
שיחת סלון: אמפתיה, בחירה, הטמעות ומה שביניהם
בהנחיית: נוני דה לה פנה (ארה״ב) בהשתתפות גאבו ארורה, אוליה ליאלינה, ליאור זלמנסון ומושון זר-אביב.

מודה, הייתי עייף בפאנל הזה אבל לא רק באשמתי. השילוב בין השפה האנגלית בה הפאנל התנהל יחד עם הנושא הנישתי פגם באיכות הפאנל לטעמי. הנושא היה האתיקה של הVR. זהו נושא שהעסיק אותי מאוד ודווקא בפאנל הזה פתאום שכחתי למה. האתיקה של מציאות מדומה הולכת הרבה מעבר למצב המדיום כיום. נכון להיום הוא עדיין בגדר שעשוע ומדיום ניסיוני. אבל בקרוב ממש, כפי שהרשתות החברתיות השפיעו על חיינו והפכו אותם מקצה לקצה, כך המציאות המדומה תהיה מעין בית שני של התודעה שלנו. מה ההשפעה של זה לאורך זמן על המוסר, על הדימוי העצמי ועל המחויבות שלנו כלפי מה ש"אמיתי"?
באלי מקביל היה פרק בו אישה מבוגרת ביקשה שירדימו אותה כי בעולם האמיתי היא חולה קשה ובחלומותיה יש לה בעל אוהב, ומשפחה מאושרת. אלי מקביל נאבקה על מנת שיאפשרו לה זאת תוך כדי שהיא מעלה את השאלה האם יש ערך ל"מציאות" מעצם היותה מציאות.

ליאור זלמנסון (יזם פסטיבל פרינט סקרין ואיש מחקר ויוצר בניומדיה) אמר שדווקא VR הוא בטוח יותר כי יש שקיפות באשר למניפולציה.
מושון זר אביב העלה את עניין האמפטיה-סימפטיה בו בידי המציאות המדומה לגרום להכרה באחר.
עלו עוד נושאים שונים כמו גיימיפיקציה של מלחמות שדווקא עוזרת למנוע פוסט-טראומה כי היא יוצרת ריכוך של האירועים.
ואז נוני אמרה שהיא דווקא בעד עמק הניכור בעולם הVR. שלא צריך לשאוף לבטל את רגש הדחיה אבל לא פרטה. וזה חבל. כי זה דווקא מאוד מסקרן.
-------
טוב. זה היה ממש על קצה המזלג.
רק משהו קטן נוסף:
יוסי פרמינגר הגיע למנשר להציג משחקי מציאות מדומה. בין השאר הוא הציג את המשחק החברתי הנחמד הזה: "תמשיך לדבר כדי שאיש לא יתפוצץ". במשחק החמוד הזה אדם מקבל הזדמנות לנטרל מזוודת נפץ. ההוראות לניטרול נמצאות בידי חבריו שאינם רואים את המשחק ובעזרת דיאלוג מהיר בינהם צרכה הקבוצה בשיתוף פעולה לנטרל את הפצצה בזמן. מומלץ מאוד!




עוד הערה אחרונה: את יצירת האמנות ב-VR הכי משמעותית בפסטיבל פספסתי והיא ארוחת הערב המשפחתית שבה כל הנוכחים צופים דרך עיניים של אנשים שונים סביב השולחן. לא יודע למה לא הרגשתי נוח לקחת חלק במיצג זה. אולי בכל זאת יש בי רתיעה מלהכנס למוחו של אדם אחר. עדיין לא בא לי להיות ג'ון מלקוביץ'.




עוד:
דף הפסטיבל: https://www.facebook.com/events/1516366338659412
מאמר באלכסון על העתיד של המציאות המדומה



גלן קין מצייר בתלת מימד בעזרת משקפי אוקולוס


מציאות מדומה: מנתקת או מחברת בין אנשים?

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):