דלג לתוכן הראשי

מחשבות מערב 'מחול ואנימציה' עם אוסי ולד ואיתי פרומין

"מאורות" של איתי פרומין. בצלאל 2006.


במנשר קיימנו מפגש על מחול ואנימציה עם אוסי ולד כחלק מועדון האנימציה של המחלקה ושל אסיפא. לפני אוסי שוחחנו עם איתי פרומין, שלמד איתי ועם אוסי באותו מחזור בבצלאל לפני כעשור על סרטו היפהפה "מאורות". תוך כדי צפיה התפלאתי להיווכח שלא עושים יותר סרטי סטודנטים כאלה שיש בהם הפשטה, מוסיקה, צבע, פשטות ובעיקר התמקדות בתנועה; וזה התחבר לדיון שעלה בהמשך הערב בעבודה על יצירות שמשלבות מחול ואנימציה.


אוסי שוחחה על שיתוף הפעולה שלה עם הרקדנית והיוצרת אפרת רובין. היא אמרה שהיצירה המשותפת הראשונה שלהן הייתה מאוד מתוזמנת ומדויקת ולא השאירה מרחב אלתור לרקדנית. דבר שבהמשך, בפרויקטים הנוספים של השתיים, הושאר פתוח יותר לאלתור.
העניין של שמירת המקום לאלתור חזר על עצמו לאורך הערב בהקשרים שונים. אחד מהם הוא היחס שלנו למחווה (gesture) ספציפית שאנימטור מבצע. כאשר אנימטור עובד על שוט יש בזה מימד "מחולי" של פיסול עם גוף במרחב ובזמן. התובנה של אוסי הייתה שגם אחרי שיש אנימטיק ושיש תסריט ועיצוב נשאר מקום לכל שוט ולכל מחווה להיוולד ושאסור לוותר על המקום הזה. אסור להסתמך על המבנה הכללי ולשכוח את הפרטים הקטנים, שהם שלב איכותי באמנות עצמה. זה הדהד גם ביחס לסרטו של איתי, שכן אחת הסיבות שכבר לא רואים סרטים כאלו, זה התכנון המוקדם. סרט כמו "מאורות" אי אפשר להציג כ"פיץ'" או לפחות קשה מאוד. וודאי שלא ניתן לתיאור כתסריט. הוא כולו מושתת על הביצוע: המוסיקה, הצבע, התזמון והתנועה. אין בסרט הזה נקודת אחיזה שלפיה אפשר לומר מראש אם הוא יהיה מוצלח או לא. והוא יצא מוצלח ואף עומד יפה במבחן הזמן, שלא כמו רבים מסרטי סטודנטים משנים אלו.
עוד הבט של שמירת המקום לאלתור זה היחס למחול כמקום שבו יש ענווה כלפי הגוף וכלפי המבצע. הגוף בסופו של דבר חייב לאלתר באיזושהי מידה, זה בלתי נמנע. הגוף הוא של הרקדן אבל גם של האנימטור שמזיז משהו. הדבר בלט מאוד ברגישות של אוסי להתייחס אל הרקדן לא כ"מבצע" אלא כחלק מהיצירה. זה נכון בכל יצירת מחול אבל בא לידי ביטוי גם בסרט שלה "שיקוף" שבהדרגה הפך מסרט על שחקן, לסרט על השחקן הספציפי שמשחק את השחקן. הענווה הזו וההבנה שאי אפשר בלי זה, והמקום של האילתור וההקשה לביצוע עצמו הייתה הדבר המשמעותי שאני יצאתי איתו מהערב הזה.
תודה.
------------------------------------------
מפגשי מועדון האנימציה של מנשר ואסיפא מתקיימים מידי חודש. מוזמנים להגיע:  https://www.facebook.com/animationclubASIFA/ 

אוסי ולד היא אנימטורית שעבדה על ואלס עם באשיר, כנס העתידנים ויצירות עצמאיות ומסחריות שונות. מרצה לאנימציה בבצלאל.

האתר של אוסי: http://www.osiwald.com/
ראיון איתה במונפש: מחול ואנימציה עם אוסי ולד

הנה מגוון יצירות, חלקן מותאמות לחללים או משולבות עם מסכים ורקדנים כך שלא כולן נועדו לצפיה כוידאו בלבד.

תרגיל פלאש מקסים מהלימודים:


מתוך "שנת השפן"




וידאו דאנס עם אפרת רובין:


שיקוף, טיזר לסרט קצר במסגרת "מכתב אהבה לקולנוע"


חלום.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)