}

21:44

זו-אוטופיה? אלון רותם על זוטרופוליס

זו-אוטופיה? - או איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את החלום האמריקאי





"זוטרופוליס" או "זוטופיה" הוא הישג עצום. סרט שכמעט קשה להצביע על פגם בו. לא מבחינה אמנותית, לא בידורית - ומה שבאמת מפתיע - גם לא מוסרית. בייחוד בתור הסרט שמגיע אחרי "הקול בראש" הבעייתי. סרט ילדים שמציג בעייה מורכבת ומציג לה פתרון מורכב יותר ממה שרוב המבוגרים מסוגלים לו - וככה משתווה להישג האדיר של "צעצוע של סיפור 3" ואולי אפילו מתעלה עליו.

זוטרופליס היא משל לסן-פרנסיסיקו, בירת עמק הסילקון. עיר מכילה, מחבקת, עיר בה כל אחד יכול להיות כל דבר. לא חשוב מה הגזע, הדת או המין או אפילו המגדרים שיש לאדם - או במקרה של זואוטרופליס, לא משנה מה המין והגודל… אבל האפליה שם. בכל מקום. אינהרנטית ומוטבעת בכח החיות שחולקות את העיר האוטופית. וזה מה שיפה בסרט, למרות הרים של פדגוגיה וסוכרזית.

דווקא הגיבורה שלנו, ג'ודי הארנבת שנלחמה כל חייה בשביל להשתחרר מהאפליה, היא זאת שהכי לא רואה אותה - ואולי יש כאן גם שמץ של ביקורת עצמית, שזורחת כאור ראשון שעולה כאשר האנשים הטובים בפיקסר-דיסני מוציאים את הראש מהתחת של עצמם. היא רואה את האפליה שמופעלת נגדה אבל עיוורת לגמרי לאפליה שמופנת ממנה חוצה.

השותף שלה הוא ההפך המוחלט. הוא אולי ער לחלוטין לסטריאוטיפים החברתיים ויודע גם לנצלם לצרכיו (לקנות ענק ארטיק של פילים, להמיס ולהקפיא אותו מחדש כארטיקים זעירים ללמינגים… ועד עכשיו אני לא מבין מה בדרך החיים הזאת הופך אותו לנוכל) - אבל האדם היחיד שהוא מקבע לסטריאוטיפ ומפלה נגדו זה הוא עצמו. הוא שועל והוא לא יכול להיות יותר משועל. הוא מסוגל לראות יותר בארנבת שלצידו - להגן עליה מול חבריה השוטרים, אבל המסע שלה לראות אותו באמת כיותר מהמין שלו, הוא ארוך וקשה יותר, למרות שאין לה בעיה, מהפה החוצה, להגיד לגור שועל (שאינו באמת גור שועל) שאם הוא מספיק ירצה יום אחד הוא יהיה פיל.

זו כנראה התשובה הטובה ביותר שניתנה היום לשני הסיפטומים הקשיים שהצמיחה מחלת פוליטיקת הזהויות. מצד ימין גזענות קשה בעולם שכולו הפך לכפר גלובלי קטן מלא באנשים שונים מאיתנו לחלוטין, שאין לו איך לעשות בו סדר פרט לקטלוג מיידי של אנשים על סמך דת גזע ומין. מצד שמאל התכחשות מוחלטת להבדלים האלו, או הפיכתם, במעין תמונת ראי של גזענות, לאפליה נגטיבית. דמגוגיה של שנאה ופרקטיקה של בניית חומות, ומולה השתקה של האמת ופרקטיקה של "הכלה" - ששתיהן זוכות לביקורת בדמויות המנהיגים הפוליטים של זוטרופליס.

"זוטרופיה" משחק בחכמה בין הקטבים הגסים האלו. לפעמים אנחנו מקבלים בדיוק את הסטריאוטיפ: זאב שלא יכול שלא לילל (ומתבייש בכך... כמו מזרחי שמתבייש בח' וע'). לפעמים את היפוכו המוחלט: אם זה הציט'ה השמנה או חדף הקוטב שיושב בתפקיד הסנדק (ומעניין לשים לב שבעוד הפוליטיקאים הם נבלים, דווקא הנבל הקלאסי, המאפיונר הרצחני, מוצג כדמות חיובית). מותר לקרוא לשועל שועל, אבל זו לא סיבה לא לתת לו הזדמנות להצטרף לצופים או למשטרה. אפשר להודות שארנבת היא קטנה וחלשה, או שכבשה היא צמרירית - אבל זה לא אומר שהיא תמימה. ובעיקר אומר שגם אם חיה נולדה טורפת, זה לאו דווקא הופך אותה למסוכנת - למרות שהכי קל להאשים אותה בכך.

הסרט מוצא את כולם, כולל הגיבורה שלו, אשמים בקטלוג אוטומטי, בגזענות. זה רק טבע המציאות. שועל הוא שועל ולא ארנבת. דווקא ההתכחשות של ג'ודי לכך בתחילת הסרט מפילה אותה בפח. עצלן הוא באמת איטי, ומותר לצחוק על עובדי ציבור שיעילותם שואפת לאפס, ואפילו לבקר אותם על כך. מותר להכיר במציאות! מצד שני הסרט מאמין לגמרי שאדם יכול לצאת מכל משבצת שהביולוגיה או החברה או הוריו העמידו לו - לטוב ולרע. שועל אולי לא יהיה פיל, אבל הוא כן יכול להיות איזה שועל שהוא רוצה (למרות שאם זוטרופוליס היא האמת משל סן-פרנסיסקו, אז אולי זמינים בה גם ניתוחים לשינוי מין).

ואולי החוזק הגדול ביותר של הסרט הוא בדיוק זה שהוא מצביע על מה שאנחנו עיוורים לו, מה שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו כבר יודעים מזמן וטובים ממנו, אבל שתכל'ס לא סיימנו להתמודד איתו, ולעולם לא נסיים. הסרט מהלל את הצורך שלנו להמשיך ולטעות בשביל להמשיך וללמוד.

זה מסר מדהים, ונחזור אליו - אבל קודם עיקוף קטן. כי אם סרט שמצביע על נקודות עיוורות שלנו ושל החברה שלנו - מזמין שאלה על הנקודות העיוורות של הסרט עצמו, של התעשייה שמייצרת אותו.


המוסר התאגידי והעלמות המשפחה

וודי הקאובוי חייב ללמוד לקבל את באז אסטרונאוט ולעבוד איתו יחד בשביל להגשים את שליחותם עלי אדמות - גרימת אושר לילדים. למרות הצלחה מקצועית, סאלי המפלצת חייב למצוא דרך חדשה להגשמה עצמית במסגרת עבודתה במפעל האנרגיה. אושר, חייבת ללמוד איך לשתף פעולה עם חברתה למפעל עצב, בכדי להגשים את שליחותה ליצור לילדה חיים טובים ומאוזנים. רמי מ"רטטוי", עכברוש גאון, חייב לשתף פעולה עם נער חסר כישרון בכדי להגשים את שליחותו ולהפוך לשף גדול. רלף חייב להשלים עם תפקידו כנבל במשחקי מחשב. ועכשיו - ארנבת חייבת לשתף פעולה עם שועל, מול דעות קדומות שלה שלו ושל החברה, בכדי להגשים את שליחותה להיות שוטרת ולהציל את העיר.

כמעט מפתיע כמה סרטי ילדים עוסקים בעצם בציר שנע סביב יחסים בין co-workers, ושהערכים המדוברים בהם הם הרצון למימוש עצמי, הגשמה מקצועית ואישית, וכמובן נאמנות קולגיאלית ולמקום העבודה. לא ברור מה לילדים ולעניין, אבל לא מפתיע שאלו הנושאים שבוחרים להם האנשים הטובים בדיסני-פיקסאר. הם כותבים על מה שהם מכירים, על החיים שלהם - והחיים שלהם זו האוטופיה התאגידית. הם אלו שהחלום האמריקאי עבד בשבילם. ולא משנה אם הם סאלי, שנולד להיות מפלצת מצליחה, או רמי או ג'ודי, שהיו צריכים להרוויח את מקומם. הם הצליחו. הם זכו למנוחה ולנחלה, להגשמת שאיפות אומנתיות וחלום בורגני בעת ובעונה אחת.המסר העומד מאחורי סרטי פיקסר-דיסני, אם נעשה פרפזה על המשפט המפורסם של סטיינבק: "באמריקה אין לוזרים, יש רק ווינרים שעוד לא ניצחו".זה מה שהם מוכרים, כי בזה הם מאמינים. קשה להאשים אותם שהם לא מסוגלים לראות מחוץ לאידאולוגיה שהם חיים בה, שמשרתת אותם, שנתנה להם את המקום והכלים לעשות סרטים וגם להתפרנס מזה.

קשה להאשים אותם, אבל כדאי. ואפשר לדעתי לראות מה קורה כאשר האידאולוגיה הזאת מגיעה לקיצוניות הצינית שלה ומה קורה כשהיא יותר מודעת לעצמה - וזה ההבדל הגדול בין שני הסרטים הרצופים מדיסני: "הקול בראש" ו-"זוטרופליס"."הקול בראש" הוא סרט כל-כך ציני שהכותבים ממש חושפים בפנינו את הכלים שהם משתמשים בהם. מה הלקח של הסרט? צריך גם עצב בשביל הזדהות רגשית. ואיך גורמים לנו להזדהות עם הסרט? לוחצים על הכפתור של העצב. נותנים לנו ילדה אחת לבד אבודה עולה על אוטובוס שאמור להחזיר אותה לבית שלא קיים. הנה הדמעות יורדות. ואולי הרוע האמיתי, הפוסט-הומניזם הקר ביותר בעניין, הוא שזה עובד. וזה שהם יודעים שזה עובד.
לעצב יש מקום במפעל של דיסני כמו שלתסריטאי רגיש ודיכאוני יכול להיות, כל עוד הוא נותן תוצאות. צריך אותם בשביל שהמכונה תעבוד. צריך אותם בשביל למכור. אין להם זכות קיום סתם מעצמם קיומם, מעצם היותם אנושיים. רק התרומה שלהם חשובה - התרומה שלהם לא לחברה, לא למשפחה, אלא למפעל - המבנה החברתי היחיד שעוד יש לו משמעות. וזה ההיפוך הפוסט-תעשייתי על הניכור של מרקס, או ליתר דיוק הפיכת הניכור כדרך חיים: הפועל מאמץ לחלוטין את מקומו ואת האידאולוגיה שכובלת אותו לשם.

מצחיק שבעוד שפעם אנשים היו מתבצרים על ראשי הרים היום האליטה האמיתית של הכפר הגולבלי מתבצרת בעמק, מוצאת את עצמה מוקפת בכפריים טיפשים שמקסימום יכולים ללמוד את המסר שהאליטה מעבירה להם ולהתפתח טיפה (ע"ע ההורים הכפריים של ג'וד, שלומדים ממנה מה זה סבלנות, או משפחת העכברושים של רטטוי), ורחוק יותר אירופאים מנוונים והברברים במזרח התיכון.ואמנם נח הררי אומר את זה טוב יותר, אבל מי שבאמת רוצה לדאוג לגורל האנושות לא צריך לפחד מהברברים של דעאש, שהופיעו אתמול ויעלמו מחר, אלא מהפוסט-הומניסטים של עמק הסילקון. אלה שמחזיקים בכל הכסף, כל הטכנולוגיה, ומפיצים את התעמולה הכי אפקטיבית שראתה האנושות. יום אחד הארכיאולוגים של העתיד יחשפו את הסרטים של פיקסר-דיסני ולא יבינו איך ההומו-ספיאנס צפו ב"משפחת סופר-על" בהנאה ולא הבינו שקוראים להכחדתם.

פיקסאר הוציאו 16 סרטים עד היום ומתוכם שניים או שלושה עסקו במשפחה. "משפחת סופר על" העמיד את המשפחה רק כאויב ומכשול להגשמה מקצועית… גם ב"רטטוי", יחסית אחד מההומניסטים מבין הסרטים, התפקיד המרכזי של המשפחה הוא להיות מכשול בדרך להגשמה העצמית של הגיבור (כמו גם ב"זוטרופוליס", אם כי במידה פחותה). מה שתכל'ס משאיר אותנו רק עם נמו, כסרט פיקסר היחיד שהמניע שלו הוא במובהק אהבת משפחה. כנראה רק אחד משני סיפורים שיצאו מפיקסאר שלא עוסק בעבודה וביחס לתאגיד או לקבוצת עובדים, ומדבר במקום על נאמנות ואהבה משפחתית. השני הוא "אפ", שעומד כמקרה קיצון מרתק, ודורש דיון שלם בפני עצמו.

כמעט בכל הסרטים לעיל הנבל האמיתי הוא אדם שרוצה להתקדם במקצוע לא באמצעים "כשרים", קרי כישרון ועבודה קשה, אלא ברמאות. בין היתר ב-"אפ", "רלף ההורס" (של דיסני) וכמובן "מפלצת בע"מ" (שעכשיו נדמה שזה שם מסגיר, ויפה לדמיין של"הקול בראש" היה נקרא "רגשות בע"מ"). זה החטא היחיד בעולם של פיקסר-דיסני - לרמות במשחק. אפילו וודי חוטא בכך כאשר הוא מפחד לאבד את מקומו לבאז. וזו שוב הנקודה העיוורת לעיל, שקיימת גם ב"זוטרופוליס". אפילו הנבלים לא מסוגלים לאתגר את המערכת, את החלום האמריקאי. אין שום אפשרות אחרת, אין שום יציאה מהמטריקס, שום הכרה במטריקס. אין שום מרד בחוקים, לא של הטובים ואפילו לא של הרעים.

אבל בכל זאת נדמה שהמעבר של פיקסר לדיסני, אולי בזכות המסורת של הסטודיו (לפחות זו דעתו של שוליית הקוסם), מצליחה להכניס קצת אנושיות בסרטים. דיסני הוציאו את "לשבור את הקרח" לפני שלוש שנים, סרט יחיד מזה זמן רב שגיבוריו היו בני-אדם והעלילה שלו עסקה במשפחה, באהבת אחיות. המאבק של האחיות אנה ואלסה הוא לא לזכות בהכרה מקצועית מול חברה שלא נותנת להן מקום, או למצוא סיפוק מחדש בעבודה, או ללמוד לעבוד עם עמית… אלא להיות אחיות. לא במקרה אנחנו רואים עדיין את התחפושות האלו. אולי ילדים אשכרה מרגישים מתי מספרים להם סיפור שרלוונטי לחיים שלהם. או לפחות בזה אני רוצה להאמין, למרות שיותר קל לחשוב שילדות מתחפשות לאלסה כי היא נסיכה. כנראה שגם אם משימתן היחידה הייתה להיות "הנסיכות הכי טובות שיש" או ללמוד איך "להפוך את הארמון למקום שהעבודה בו מספקת גם סיפוק מקצועי וגם אחווה" כמות התחפושות לא הייתה יורדת. אבל אפשר לקוות.

מקריות ומוסריות

ה"אני מאמין" של סיפור לא תמיד מושר לנו בסופו, או מוגש לנו כנמשל. ולפעמים גם המסר הרשמי הוא רק שקר, בעוד המסר האמיתי מסתתר בין השורות (כמו במקרה של "משפחת סופר על" הפשיסטי). יש דרך לבחון במה סיפור מאמין, והיא לבדוק מה החוק שעומד מאחורי המקריות שבו. חשוב להבין שבסיפור, ולדעתי בכלל בעולם האנושי, אין דבר כזה מקרה. תמיד יש סיבה, והסיבות המעניינות הן לא החומריות אלא האתיות. ולכן דווקא כשאין הסבר עלילתי ברור לפעולה מסויימת אתה מגלה באיזה סוג של גורל הסיפור מאמין, כשה"דאוס אקס מכינה", "האל במכונה" נחשף, אפשר לדעת מה האל שהסרט מאמין בו.
הדוגמה המפורסמת, ממקור יווני שלא עולה בזכרוני כרגע, היא שאחרי שרצח את אחד מנכבדי העיר מגיע הרוצח לחנוכת פסל לזכרו של הנרצח - ובעודו עומד בקהל הפסל נופל עליו ומסיים את חייו.
אין סיבה מעשית לנפילת הפסל, אבל יש סיבה אתית, סיבה מוסרית שמסגירה תפיסה של חטא ועונש. סיפור דומה, בו הפסל קורס ומפספס את הרוצח אבל פוגע ברופא שניסה להציל את חייו, יספר לנו על תפיסה מוסרית של רשע וטוב לו.
הדוגמה היפה ביותר למוסר של סיפור שעולה ברגעים שבהם העלילה נגמרת היא בסופו של "צעצוע של סיפור 3", סרט שמתגמל בעקביות חברות. ברגע הדרמטי בסופו נראה שכל הצעצועים הולכים להשרף. אין תקווה יותר, אין מה לעשות. הם מוותרים על המאבק ומתאגדים יחד לרגע אחרון של חברות - וככה גם מגיעה להם הישועה. רק בזכות האחדות שלהם ה"claw" יכול לאסוף את כולם ולהציל אותם.

ב"זוטרופיה" התפיסה האתית היא של "תעביר את זה הלאה", כמו שאפילו נאמר בסרט במפורש, דווקא על-ידי מאפיונר אכזרי (אבל שמיוצג כדמות טובה וחיובית, בדיוק בגלל זה). את מצילה מישהי אקראית ברחוב ולמחרת חייך ימצאו בידים של אבא שלה. את בתמימות ומתוך נחמדות נופלת לתכסיס של נוכל, והוא יהפך לשותף שלך. אתה יוצא להגנתה של ארנבה והיא תעזור לך להאמין בעצמך.
אפילו בסוף הסרט, אפשר לדמיין איך העצלן יקבל חנינה בזכות עזרתו הקודמת לגיבורינו. מעשים טובים חוזרים אליך, בעוד שעל טעויות אפשר לקבל מחילה. זה הצד המשלים של הסרט, שמתחבר גם לאמירה שלו לגבי גזענות. שועל בריון יכול להפוך לקונדיטור חביב, ארנבת ששגתה בגזענות פומבית יכולה לחזור ולתקן את הנזק שגרמה. תמיד יש הזדמנות שניה לעשות טוב - שלרוב מגיעה אלינו בזכות ה"תעביר את זה הלאה" שחוזר חזרה אלינו.

"תמיד לנסות. תמיד לטעות. לא נורא. שוב לנסות. שוב להכשל. להכשל טוב יותר." (בקט)



ג'ודי חוזרת הביתה כשהיא מבינה את הצביעות שלה עצמה, את חלקה בהסתה, לא יודעת איך להתמודד עם הטעות שעשתה (אם ג'ודי, או אנחנו הצופים, היינו מודעים יותר הגזענות שלנו אולי היינו מבינים מראש גם מי הנבל האמיתי הסיפור… הזאב בעור הכבש). והמסר האישי הזה הוא גם המסר הגלובלי. כי לא הפראיות היא האויב אלא הצביעות. הטרור המקרי לא יכול לפגוע באמת בחברה, לחסל את העיר, אלא מצד אחד הנסיון להסתיר אותו, ומצד שני, החמור יותר, ההסתה ממסדית שמנצלת את הרצון הלגיטימי אך הילדותי להמנע מפגע בכל מחיר. הפחד מטעות משתק לא רק אדם, אלא את החברה כולה (אבל כאן המסר באמת גדול מדי גם לרוב המבוגרים).

החופש לנסות, ליפול, לקום מחדש, לעשות טעויות חדשות. לא חשוב אם מרחיבים את המסר של "זוטרופוליס" לחברה כולה או משאירים אותו ברמת הפרט, קשה לדמיין דבר חשוב יותר להנחיל לילדים (ומבוגרים). ולכן כל-כך מוצדקת החזרה עליו שוב ושוב בשיר הסיום הסוחף של הסרט. מסר, שאם נזכר בשיר יותר קלאסי וקרוב, הוא לא פחות מאשר "החירות הזאת: לדעת, לייחל, להכשל".

2 comments:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  2. חזק. סקירה מופלאה. תודה.
    אני מרגיש שהיצירה קצת פחות הרמונית מאיך שהיא הוצגה פה. היוצרים מלאי מודעות אבל מורגש שהיו המון, המון ידיים בתבשיל הזה. נכון לקרוא את היצירה כזרם לא מודעי, כך יצירות נכתבות. במקביל חשוב להבין שקריאת האין מודע מחייבת קריאה לא מודעת. ממילא - פחות מתמטיקה.
    אולי. כמו שכתבתי לך בפייסבוק, מבחינת המסר היצירה מרגישה לא שלמה. ניק אומר לג'ודי שהביולוגיה חזקה ממנה. אמנם גם מבחינתו הביולוגיה היא מה שהחברה רוצה שתהיה, אבל בהקשבה לתדר הרגשי בו הוא אומר את הדברים עולה תסכול הרבה יותר עמוק. הסצינה של הוויכוח הראשון בין ג'ודי לניק מאוד חדה ובוגרת. כמוהו גם המאפיונר חותם את המסר שלו במשפט יודע עיתים שכזה, "אולי התפתחנו, אבל בפנים כולנו חיות פרא". מול הרעיונות האלה, התשובות של החצי השני השל הסרט בהחלט לא מספקות. הם כאילו עומדים ואומרים, לא ולא, ביולוגיה זה באמת פאסה וזה הכל. עכשיו תפסיק להפריע לאוטופיה שלנו בבקשה.
    אז כפי שכתבתי לך בפייסבוק, מרגישים פה תפרים ברורים. גם עלילתית. בצפיה ראשונה אולי קשה להניח את האצבע כי הסרט באמת מוצלח מאוד, והושקעו בו כוחות אדירים (הבמאים מספרים שזה הסרט הו השתתפו הכי הרבה צוותים בהיסטוריה של דיסני).

    מעל הכל בא לי לאמר. גדולתו של הסרט היא דווקא בזה שהוא לא משאיר אותך אדיש. ואני חושב שזה בגלל שלראשונה יש פה שימוש במיתוס פרה תודעתי, שפשוט עובד: חיות כמשל לקוי אופי, לסגנונות חשיבה, למערכת כישורים וכשרונות. הרמב"ם מסביר שמעשה מרכבה תואר כמורכב ע"י חיות, כשלמעשה הפנים היו פני אדם הדומות לחיות, ורומז, אם זכורני, שיש קשר בין חיה לאופי מוסיים אותו היא מייצגת.

    אז משהו בסגנון.

    השבמחק