דלג לתוכן הראשי

זו-אוטופיה? אלון רותם על זוטרופוליס

זו-אוטופיה? - או איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את החלום האמריקאי





"זוטרופוליס" או "זוטופיה" הוא הישג עצום. סרט שכמעט קשה להצביע על פגם בו. לא מבחינה אמנותית, לא בידורית - ומה שבאמת מפתיע - גם לא מוסרית. בייחוד בתור הסרט שמגיע אחרי "הקול בראש" הבעייתי. סרט ילדים שמציג בעייה מורכבת ומציג לה פתרון מורכב יותר ממה שרוב המבוגרים מסוגלים לו - וככה משתווה להישג האדיר של "צעצוע של סיפור 3" ואולי אפילו מתעלה עליו.

זוטרופליס היא משל לסן-פרנסיסיקו, בירת עמק הסילקון. עיר מכילה, מחבקת, עיר בה כל אחד יכול להיות כל דבר. לא חשוב מה הגזע, הדת או המין או אפילו המגדרים שיש לאדם - או במקרה של זואוטרופליס, לא משנה מה המין והגודל… אבל האפליה שם. בכל מקום. אינהרנטית ומוטבעת בכח החיות שחולקות את העיר האוטופית. וזה מה שיפה בסרט, למרות הרים של פדגוגיה וסוכרזית.

דווקא הגיבורה שלנו, ג'ודי הארנבת שנלחמה כל חייה בשביל להשתחרר מהאפליה, היא זאת שהכי לא רואה אותה - ואולי יש כאן גם שמץ של ביקורת עצמית, שזורחת כאור ראשון שעולה כאשר האנשים הטובים בפיקסר-דיסני מוציאים את הראש מהתחת של עצמם. היא רואה את האפליה שמופעלת נגדה אבל עיוורת לגמרי לאפליה שמופנת ממנה חוצה.

השותף שלה הוא ההפך המוחלט. הוא אולי ער לחלוטין לסטריאוטיפים החברתיים ויודע גם לנצלם לצרכיו (לקנות ענק ארטיק של פילים, להמיס ולהקפיא אותו מחדש כארטיקים זעירים ללמינגים… ועד עכשיו אני לא מבין מה בדרך החיים הזאת הופך אותו לנוכל) - אבל האדם היחיד שהוא מקבע לסטריאוטיפ ומפלה נגדו זה הוא עצמו. הוא שועל והוא לא יכול להיות יותר משועל. הוא מסוגל לראות יותר בארנבת שלצידו - להגן עליה מול חבריה השוטרים, אבל המסע שלה לראות אותו באמת כיותר מהמין שלו, הוא ארוך וקשה יותר, למרות שאין לה בעיה, מהפה החוצה, להגיד לגור שועל (שאינו באמת גור שועל) שאם הוא מספיק ירצה יום אחד הוא יהיה פיל.

זו כנראה התשובה הטובה ביותר שניתנה היום לשני הסיפטומים הקשיים שהצמיחה מחלת פוליטיקת הזהויות. מצד ימין גזענות קשה בעולם שכולו הפך לכפר גלובלי קטן מלא באנשים שונים מאיתנו לחלוטין, שאין לו איך לעשות בו סדר פרט לקטלוג מיידי של אנשים על סמך דת גזע ומין. מצד שמאל התכחשות מוחלטת להבדלים האלו, או הפיכתם, במעין תמונת ראי של גזענות, לאפליה נגטיבית. דמגוגיה של שנאה ופרקטיקה של בניית חומות, ומולה השתקה של האמת ופרקטיקה של "הכלה" - ששתיהן זוכות לביקורת בדמויות המנהיגים הפוליטים של זוטרופליס.

"זוטרופיה" משחק בחכמה בין הקטבים הגסים האלו. לפעמים אנחנו מקבלים בדיוק את הסטריאוטיפ: זאב שלא יכול שלא לילל (ומתבייש בכך... כמו מזרחי שמתבייש בח' וע'). לפעמים את היפוכו המוחלט: אם זה הציט'ה השמנה או חדף הקוטב שיושב בתפקיד הסנדק (ומעניין לשים לב שבעוד הפוליטיקאים הם נבלים, דווקא הנבל הקלאסי, המאפיונר הרצחני, מוצג כדמות חיובית). מותר לקרוא לשועל שועל, אבל זו לא סיבה לא לתת לו הזדמנות להצטרף לצופים או למשטרה. אפשר להודות שארנבת היא קטנה וחלשה, או שכבשה היא צמרירית - אבל זה לא אומר שהיא תמימה. ובעיקר אומר שגם אם חיה נולדה טורפת, זה לאו דווקא הופך אותה למסוכנת - למרות שהכי קל להאשים אותה בכך.

הסרט מוצא את כולם, כולל הגיבורה שלו, אשמים בקטלוג אוטומטי, בגזענות. זה רק טבע המציאות. שועל הוא שועל ולא ארנבת. דווקא ההתכחשות של ג'ודי לכך בתחילת הסרט מפילה אותה בפח. עצלן הוא באמת איטי, ומותר לצחוק על עובדי ציבור שיעילותם שואפת לאפס, ואפילו לבקר אותם על כך. מותר להכיר במציאות! מצד שני הסרט מאמין לגמרי שאדם יכול לצאת מכל משבצת שהביולוגיה או החברה או הוריו העמידו לו - לטוב ולרע. שועל אולי לא יהיה פיל, אבל הוא כן יכול להיות איזה שועל שהוא רוצה (למרות שאם זוטרופוליס היא האמת משל סן-פרנסיסקו, אז אולי זמינים בה גם ניתוחים לשינוי מין).

ואולי החוזק הגדול ביותר של הסרט הוא בדיוק זה שהוא מצביע על מה שאנחנו עיוורים לו, מה שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו כבר יודעים מזמן וטובים ממנו, אבל שתכל'ס לא סיימנו להתמודד איתו, ולעולם לא נסיים. הסרט מהלל את הצורך שלנו להמשיך ולטעות בשביל להמשיך וללמוד.

זה מסר מדהים, ונחזור אליו - אבל קודם עיקוף קטן. כי אם סרט שמצביע על נקודות עיוורות שלנו ושל החברה שלנו - מזמין שאלה על הנקודות העיוורות של הסרט עצמו, של התעשייה שמייצרת אותו.


המוסר התאגידי והעלמות המשפחה

וודי הקאובוי חייב ללמוד לקבל את באז אסטרונאוט ולעבוד איתו יחד בשביל להגשים את שליחותם עלי אדמות - גרימת אושר לילדים. למרות הצלחה מקצועית, סאלי המפלצת חייב למצוא דרך חדשה להגשמה עצמית במסגרת עבודתה במפעל האנרגיה. אושר, חייבת ללמוד איך לשתף פעולה עם חברתה למפעל עצב, בכדי להגשים את שליחותה ליצור לילדה חיים טובים ומאוזנים. רמי מ"רטטוי", עכברוש גאון, חייב לשתף פעולה עם נער חסר כישרון בכדי להגשים את שליחותו ולהפוך לשף גדול. רלף חייב להשלים עם תפקידו כנבל במשחקי מחשב. ועכשיו - ארנבת חייבת לשתף פעולה עם שועל, מול דעות קדומות שלה שלו ושל החברה, בכדי להגשים את שליחותה להיות שוטרת ולהציל את העיר.

כמעט מפתיע כמה סרטי ילדים עוסקים בעצם בציר שנע סביב יחסים בין co-workers, ושהערכים המדוברים בהם הם הרצון למימוש עצמי, הגשמה מקצועית ואישית, וכמובן נאמנות קולגיאלית ולמקום העבודה. לא ברור מה לילדים ולעניין, אבל לא מפתיע שאלו הנושאים שבוחרים להם האנשים הטובים בדיסני-פיקסאר. הם כותבים על מה שהם מכירים, על החיים שלהם - והחיים שלהם זו האוטופיה התאגידית. הם אלו שהחלום האמריקאי עבד בשבילם. ולא משנה אם הם סאלי, שנולד להיות מפלצת מצליחה, או רמי או ג'ודי, שהיו צריכים להרוויח את מקומם. הם הצליחו. הם זכו למנוחה ולנחלה, להגשמת שאיפות אומנתיות וחלום בורגני בעת ובעונה אחת.המסר העומד מאחורי סרטי פיקסר-דיסני, אם נעשה פרפזה על המשפט המפורסם של סטיינבק: "באמריקה אין לוזרים, יש רק ווינרים שעוד לא ניצחו".זה מה שהם מוכרים, כי בזה הם מאמינים. קשה להאשים אותם שהם לא מסוגלים לראות מחוץ לאידאולוגיה שהם חיים בה, שמשרתת אותם, שנתנה להם את המקום והכלים לעשות סרטים וגם להתפרנס מזה.

קשה להאשים אותם, אבל כדאי. ואפשר לדעתי לראות מה קורה כאשר האידאולוגיה הזאת מגיעה לקיצוניות הצינית שלה ומה קורה כשהיא יותר מודעת לעצמה - וזה ההבדל הגדול בין שני הסרטים הרצופים מדיסני: "הקול בראש" ו-"זוטרופליס"."הקול בראש" הוא סרט כל-כך ציני שהכותבים ממש חושפים בפנינו את הכלים שהם משתמשים בהם. מה הלקח של הסרט? צריך גם עצב בשביל הזדהות רגשית. ואיך גורמים לנו להזדהות עם הסרט? לוחצים על הכפתור של העצב. נותנים לנו ילדה אחת לבד אבודה עולה על אוטובוס שאמור להחזיר אותה לבית שלא קיים. הנה הדמעות יורדות. ואולי הרוע האמיתי, הפוסט-הומניזם הקר ביותר בעניין, הוא שזה עובד. וזה שהם יודעים שזה עובד.
לעצב יש מקום במפעל של דיסני כמו שלתסריטאי רגיש ודיכאוני יכול להיות, כל עוד הוא נותן תוצאות. צריך אותם בשביל שהמכונה תעבוד. צריך אותם בשביל למכור. אין להם זכות קיום סתם מעצמם קיומם, מעצם היותם אנושיים. רק התרומה שלהם חשובה - התרומה שלהם לא לחברה, לא למשפחה, אלא למפעל - המבנה החברתי היחיד שעוד יש לו משמעות. וזה ההיפוך הפוסט-תעשייתי על הניכור של מרקס, או ליתר דיוק הפיכת הניכור כדרך חיים: הפועל מאמץ לחלוטין את מקומו ואת האידאולוגיה שכובלת אותו לשם.

מצחיק שבעוד שפעם אנשים היו מתבצרים על ראשי הרים היום האליטה האמיתית של הכפר הגולבלי מתבצרת בעמק, מוצאת את עצמה מוקפת בכפריים טיפשים שמקסימום יכולים ללמוד את המסר שהאליטה מעבירה להם ולהתפתח טיפה (ע"ע ההורים הכפריים של ג'וד, שלומדים ממנה מה זה סבלנות, או משפחת העכברושים של רטטוי), ורחוק יותר אירופאים מנוונים והברברים במזרח התיכון.ואמנם נח הררי אומר את זה טוב יותר, אבל מי שבאמת רוצה לדאוג לגורל האנושות לא צריך לפחד מהברברים של דעאש, שהופיעו אתמול ויעלמו מחר, אלא מהפוסט-הומניסטים של עמק הסילקון. אלה שמחזיקים בכל הכסף, כל הטכנולוגיה, ומפיצים את התעמולה הכי אפקטיבית שראתה האנושות. יום אחד הארכיאולוגים של העתיד יחשפו את הסרטים של פיקסר-דיסני ולא יבינו איך ההומו-ספיאנס צפו ב"משפחת סופר-על" בהנאה ולא הבינו שקוראים להכחדתם.

פיקסאר הוציאו 16 סרטים עד היום ומתוכם שניים או שלושה עסקו במשפחה. "משפחת סופר על" העמיד את המשפחה רק כאויב ומכשול להגשמה מקצועית… גם ב"רטטוי", יחסית אחד מההומניסטים מבין הסרטים, התפקיד המרכזי של המשפחה הוא להיות מכשול בדרך להגשמה העצמית של הגיבור (כמו גם ב"זוטרופוליס", אם כי במידה פחותה). מה שתכל'ס משאיר אותנו רק עם נמו, כסרט פיקסר היחיד שהמניע שלו הוא במובהק אהבת משפחה. כנראה רק אחד משני סיפורים שיצאו מפיקסאר שלא עוסק בעבודה וביחס לתאגיד או לקבוצת עובדים, ומדבר במקום על נאמנות ואהבה משפחתית. השני הוא "אפ", שעומד כמקרה קיצון מרתק, ודורש דיון שלם בפני עצמו.

כמעט בכל הסרטים לעיל הנבל האמיתי הוא אדם שרוצה להתקדם במקצוע לא באמצעים "כשרים", קרי כישרון ועבודה קשה, אלא ברמאות. בין היתר ב-"אפ", "רלף ההורס" (של דיסני) וכמובן "מפלצת בע"מ" (שעכשיו נדמה שזה שם מסגיר, ויפה לדמיין של"הקול בראש" היה נקרא "רגשות בע"מ"). זה החטא היחיד בעולם של פיקסר-דיסני - לרמות במשחק. אפילו וודי חוטא בכך כאשר הוא מפחד לאבד את מקומו לבאז. וזו שוב הנקודה העיוורת לעיל, שקיימת גם ב"זוטרופוליס". אפילו הנבלים לא מסוגלים לאתגר את המערכת, את החלום האמריקאי. אין שום אפשרות אחרת, אין שום יציאה מהמטריקס, שום הכרה במטריקס. אין שום מרד בחוקים, לא של הטובים ואפילו לא של הרעים.

אבל בכל זאת נדמה שהמעבר של פיקסר לדיסני, אולי בזכות המסורת של הסטודיו (לפחות זו דעתו של שוליית הקוסם), מצליחה להכניס קצת אנושיות בסרטים. דיסני הוציאו את "לשבור את הקרח" לפני שלוש שנים, סרט יחיד מזה זמן רב שגיבוריו היו בני-אדם והעלילה שלו עסקה במשפחה, באהבת אחיות. המאבק של האחיות אנה ואלסה הוא לא לזכות בהכרה מקצועית מול חברה שלא נותנת להן מקום, או למצוא סיפוק מחדש בעבודה, או ללמוד לעבוד עם עמית… אלא להיות אחיות. לא במקרה אנחנו רואים עדיין את התחפושות האלו. אולי ילדים אשכרה מרגישים מתי מספרים להם סיפור שרלוונטי לחיים שלהם. או לפחות בזה אני רוצה להאמין, למרות שיותר קל לחשוב שילדות מתחפשות לאלסה כי היא נסיכה. כנראה שגם אם משימתן היחידה הייתה להיות "הנסיכות הכי טובות שיש" או ללמוד איך "להפוך את הארמון למקום שהעבודה בו מספקת גם סיפוק מקצועי וגם אחווה" כמות התחפושות לא הייתה יורדת. אבל אפשר לקוות.

מקריות ומוסריות

ה"אני מאמין" של סיפור לא תמיד מושר לנו בסופו, או מוגש לנו כנמשל. ולפעמים גם המסר הרשמי הוא רק שקר, בעוד המסר האמיתי מסתתר בין השורות (כמו במקרה של "משפחת סופר על" הפשיסטי). יש דרך לבחון במה סיפור מאמין, והיא לבדוק מה החוק שעומד מאחורי המקריות שבו. חשוב להבין שבסיפור, ולדעתי בכלל בעולם האנושי, אין דבר כזה מקרה. תמיד יש סיבה, והסיבות המעניינות הן לא החומריות אלא האתיות. ולכן דווקא כשאין הסבר עלילתי ברור לפעולה מסויימת אתה מגלה באיזה סוג של גורל הסיפור מאמין, כשה"דאוס אקס מכינה", "האל במכונה" נחשף, אפשר לדעת מה האל שהסרט מאמין בו.
הדוגמה המפורסמת, ממקור יווני שלא עולה בזכרוני כרגע, היא שאחרי שרצח את אחד מנכבדי העיר מגיע הרוצח לחנוכת פסל לזכרו של הנרצח - ובעודו עומד בקהל הפסל נופל עליו ומסיים את חייו.
אין סיבה מעשית לנפילת הפסל, אבל יש סיבה אתית, סיבה מוסרית שמסגירה תפיסה של חטא ועונש. סיפור דומה, בו הפסל קורס ומפספס את הרוצח אבל פוגע ברופא שניסה להציל את חייו, יספר לנו על תפיסה מוסרית של רשע וטוב לו.
הדוגמה היפה ביותר למוסר של סיפור שעולה ברגעים שבהם העלילה נגמרת היא בסופו של "צעצוע של סיפור 3", סרט שמתגמל בעקביות חברות. ברגע הדרמטי בסופו נראה שכל הצעצועים הולכים להשרף. אין תקווה יותר, אין מה לעשות. הם מוותרים על המאבק ומתאגדים יחד לרגע אחרון של חברות - וככה גם מגיעה להם הישועה. רק בזכות האחדות שלהם ה"claw" יכול לאסוף את כולם ולהציל אותם.

ב"זוטרופיה" התפיסה האתית היא של "תעביר את זה הלאה", כמו שאפילו נאמר בסרט במפורש, דווקא על-ידי מאפיונר אכזרי (אבל שמיוצג כדמות טובה וחיובית, בדיוק בגלל זה). את מצילה מישהי אקראית ברחוב ולמחרת חייך ימצאו בידים של אבא שלה. את בתמימות ומתוך נחמדות נופלת לתכסיס של נוכל, והוא יהפך לשותף שלך. אתה יוצא להגנתה של ארנבה והיא תעזור לך להאמין בעצמך.
אפילו בסוף הסרט, אפשר לדמיין איך העצלן יקבל חנינה בזכות עזרתו הקודמת לגיבורינו. מעשים טובים חוזרים אליך, בעוד שעל טעויות אפשר לקבל מחילה. זה הצד המשלים של הסרט, שמתחבר גם לאמירה שלו לגבי גזענות. שועל בריון יכול להפוך לקונדיטור חביב, ארנבת ששגתה בגזענות פומבית יכולה לחזור ולתקן את הנזק שגרמה. תמיד יש הזדמנות שניה לעשות טוב - שלרוב מגיעה אלינו בזכות ה"תעביר את זה הלאה" שחוזר חזרה אלינו.

"תמיד לנסות. תמיד לטעות. לא נורא. שוב לנסות. שוב להכשל. להכשל טוב יותר." (בקט)



ג'ודי חוזרת הביתה כשהיא מבינה את הצביעות שלה עצמה, את חלקה בהסתה, לא יודעת איך להתמודד עם הטעות שעשתה (אם ג'ודי, או אנחנו הצופים, היינו מודעים יותר הגזענות שלנו אולי היינו מבינים מראש גם מי הנבל האמיתי הסיפור… הזאב בעור הכבש). והמסר האישי הזה הוא גם המסר הגלובלי. כי לא הפראיות היא האויב אלא הצביעות. הטרור המקרי לא יכול לפגוע באמת בחברה, לחסל את העיר, אלא מצד אחד הנסיון להסתיר אותו, ומצד שני, החמור יותר, ההסתה ממסדית שמנצלת את הרצון הלגיטימי אך הילדותי להמנע מפגע בכל מחיר. הפחד מטעות משתק לא רק אדם, אלא את החברה כולה (אבל כאן המסר באמת גדול מדי גם לרוב המבוגרים).

החופש לנסות, ליפול, לקום מחדש, לעשות טעויות חדשות. לא חשוב אם מרחיבים את המסר של "זוטרופוליס" לחברה כולה או משאירים אותו ברמת הפרט, קשה לדמיין דבר חשוב יותר להנחיל לילדים (ומבוגרים). ולכן כל-כך מוצדקת החזרה עליו שוב ושוב בשיר הסיום הסוחף של הסרט. מסר, שאם נזכר בשיר יותר קלאסי וקרוב, הוא לא פחות מאשר "החירות הזאת: לדעת, לייחל, להכשל".

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

זדיינו. פרויקט אנימציה מאת וליה רוזנצוייג, מנשר 2018

פרוייקט טרי וחזק ממחלקת תקשורת חזותית ממנשר. וליה רוזנצוייג הנפישה בציורי טושים שירה מדוברת (ספוקן וורד) שעוסק בדור ה1.5 של העליה מרוסיה. על זהות חצויה, גזענות והמבט על כור ההיתוך:



מתוך אתר הבוגרים https://www.minsharbogrim.com (התערוכה מוצגת במנשר עד ל9.8.18)

זדיינו אני אומרת לכם ״כילדים בברית המועצות הסתכלנו על ההורים שלנו כדמויות כל־יכולות. אחרי העלייה לארץ הפכנו להיות חזקים מהם: דיברנו עברית שוטפת, שחינו במנטליות הצברית ובפועל תיווכנו להורים את העולם הישראלי. הורינו, מן הצד השני, התרכזו בהישרדות ובמקרים רבים עבדו בעבודות שירותים למרות השכלתם הגבוהה. במרוצת השנים צמחנו להיות צעירים עצמאיים, התופסים תפקידי מפתח בחברה, אלא שהצורך התמידי להוכיח שאנחנו חלק גורם לכך שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות עצמנו. אנחנו תמיד צריכים להיות משהו אחר, טוב יותר, כדי להתקבל״. - אלקס ריף
הפרויקט מתעסק בחוויותיו של דור 1.5 שעלה מברית המועצות לשעבר. דור 1.5 הוא ילדי העולים שהגיעו עם ההורים בגיל הילדות או התבגרות המוקדם וגדלו בארץ. אנחנו לא בדיוק דור ראשון, שכן הורינו היו אלה שחוו את העליה במלואה על תופעותיה…

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






המלצות אנימיקס 2018

אנימיקס, הפסטיבל הישראלי הגדול והותיק בישראל נמצא ממש מעבר לפינה. כמדי שנה אני מנסה להמליץ על כמה מתוכניות האנימציה בדגש על אלו שמתאימות לקהל בוגר. וכמדי שנה אני גם מזהיר מכמה דברים ואתחיל בהם: התוכניות שמרכזות סרטי אנימציה על פי נושא הוא אחד הדברים הפחות מוצלחים בפסטיבל. על סמך הכרות משנים עברו מדובר לא פעם באוסף של סרטים שאין בינהם קשר אוצרותי מעבר לנושא שחוזר. מעבר לכך בעבר גם איכות ההקרנה לא היתה טובה כיוון שהסרטים השונים הודבקו זה לזה לרצף אחד שדרש ייצוא מחודש של קבצים שפוגע באיכות הקובץ המקורי. אני סוקר פה רק אירועי אנימציה למרות שהפסטיבל הוא גם פסטיבל קומיקס וקריקטורה.

לכל המלצה יש לינקים לדף הסרט המומלץ באתר אנימיקס.
קוראי הבלוג מקבלים הנחה. כרטיס ב35 שקלים (לא כולל סדנאות). בהזמנת כרטיס ציינו קוד מצויירים ותהנו!

התוכניה המלאה להורדה
https://drive.google.com/file/d/1V-jZm1n-57_tHdKOHxiD-IYqafCIiQwS/view?usp=sharing המלצות לאנימיקס הפסטיבל יימשך חמישה ימים משלישי עד שבת. חלק מההקרנות חוזרות מספר פעמים כך שתוכלו לרכז את האירועים החשובים לכם. ההמלצות שלי מבוססות על ציפיותיי שלי על …

השועל הגדול הרע - באנימיקס 2018

אחד הסרטים שאני הכי מצפה להם כבר שנים הוא "השועל הגדול הרע" של בנימין רנר. רנר הוא אנימטור צעיר שעשה דרך מהירה מאוד לבימוי סרטים ארוכים. סרטו הראשון "ארנסט וסלסטין" המבוסס על סדרת ספרים בשם זה, הוא סרט צנוע וחכם שנעשה באנימציה קלאסית בתוכנת פלאש. סרטו החדש "השועל הגדול הרע" מבוסס על ספר קומיקס שרנר כתב ואייר ובו סיטואציות מצחיקות של שועל ביש מזל. הסרט יוקרן בפסטיבל אנימיקס 2018.

לרכישת כרטיסים: "השועל הגדול הרע" אנימיקס 2018





הרצאה יפה של רנר על הפקת הסרט:

עבודת אנימציה:




רנר מאייר: