דלג לתוכן הראשי

הזהו אדם? הרהור על שואה וזוטרופוליס

איפה היה אלוהים בשואה?
בואו נאמר שהוא לא היה. נוציא אותו לחלוטין מהמשוואה. האם זה אפשרי?לא לגמרי. כי אנחנו נמשיך לשאול שאלות על צלם אדם ועל מיהו אדם. הרי בני אדם יכולים להיות מפלצות רצחניות ועדיין נאמר שזו התנהגות לא אנושית. "הוא לא בן אדם". אז מיהו אדם?
חשבתי על כך כי קשה לדבר על מוסר אנושי ללא אלוהים. ויש משהו אירוני בלהגיד איפה היה אלוהים בשואה כי ברגע שהוא לא שם אין בזה שום "ניצחון" אתאיסטי עליו לכאורה. יש פשוט דממה ואז השאלה "ומה עכשיו?". אם הייתי אתאיסט הייתי רוצה שאלוהים יהיה בשואה ולהפנות כלפיו את האצבע המאשימה. וכשהוא ינו אז כל שנותר הוא לחפש את האדם. האדם שחוטא להיותו אדם.

-----------------


בהרבה סרטי דיסני חיות מדברות או מתלבשות ואנו קוראים לזה "האנשה".
לפעמים הן מחקות אותנו, כמשל, לפעמים הן מדברות בשפתנו כדי שנבין (אבל בני האדם בסרטים לא מבינים אותן). הסרט "רובין הוד" של דיסני למשל אפילו נפתח במעין התנצלות על ההאנשה כשהמספר מסביר ש"זוהי גרסת ממלכת החיות לרובין הוד". אבל זוטרופוליס שונה. כי בזוטרופוליס אין בני אדם ואין פניה לבני אדם לא כדמויות ולא כצופים. חיות לא מדברות בזוטרופוליס כי זה סרט אלא כי זו המציאות של הסרט, החיות התפתחו ועכשיו הן מתנהגות כבני אדם מבלי לדעת שכל הכישורים שהם רכשו (דיבור, הליכה על שתיים, בושה מעירום ושאיפות מוסריות) הן תכונות אנושיות. מבחינתן זוהי פשוט אבולוציה, שעל הדרך ניוונה בהן את הצד החייתי-פראי.
אבל מבחינתנו הצופים בסרט יש בני אדם.
אפשר לומר שיש שם רק בני אדם.
המודל האנושי, הצלם, הוא שמתווה את ציר ההתפתחות של הדמויות: הבושה, התאווה, התקשורת הבן אישית והשאיפה למוסר כולם מונעים באופן נסתר על ידי מודל הומניסטי בעולם בו אין בני אדם בכלל.
כך שכשהחיות שואלות את עצמן: "מיהו חיה ומי פרא", הן למעשה שואלות "מיהו אדם" מבלי לדעת זאת.
וכך אנחנו צועדים בעולם בו אלוהים לא נוכח.
ושואלים עצמנו "איזהו אדם".
מבלי לדעת.



הפתיח המסביר של רובין הוד:


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

זדיינו. פרויקט אנימציה מאת וליה רוזנצוייג, מנשר 2018

פרוייקט טרי וחזק ממחלקת תקשורת חזותית ממנשר. וליה רוזנצוייג הנפישה בציורי טושים שירה מדוברת (ספוקן וורד) שעוסק בדור ה1.5 של העליה מרוסיה. על זהות חצויה, גזענות והמבט על כור ההיתוך:



מתוך אתר הבוגרים https://www.minsharbogrim.com (התערוכה מוצגת במנשר עד ל9.8.18)

זדיינו אני אומרת לכם ״כילדים בברית המועצות הסתכלנו על ההורים שלנו כדמויות כל־יכולות. אחרי העלייה לארץ הפכנו להיות חזקים מהם: דיברנו עברית שוטפת, שחינו במנטליות הצברית ובפועל תיווכנו להורים את העולם הישראלי. הורינו, מן הצד השני, התרכזו בהישרדות ובמקרים רבים עבדו בעבודות שירותים למרות השכלתם הגבוהה. במרוצת השנים צמחנו להיות צעירים עצמאיים, התופסים תפקידי מפתח בחברה, אלא שהצורך התמידי להוכיח שאנחנו חלק גורם לכך שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות עצמנו. אנחנו תמיד צריכים להיות משהו אחר, טוב יותר, כדי להתקבל״. - אלקס ריף
הפרויקט מתעסק בחוויותיו של דור 1.5 שעלה מברית המועצות לשעבר. דור 1.5 הוא ילדי העולים שהגיעו עם ההורים בגיל הילדות או התבגרות המוקדם וגדלו בארץ. אנחנו לא בדיוק דור ראשון, שכן הורינו היו אלה שחוו את העליה במלואה על תופעותיה…

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

המלצות אנימיקס 2018

אנימיקס, הפסטיבל הישראלי הגדול והותיק בישראל נמצא ממש מעבר לפינה. כמדי שנה אני מנסה להמליץ על כמה מתוכניות האנימציה בדגש על אלו שמתאימות לקהל בוגר. וכמדי שנה אני גם מזהיר מכמה דברים ואתחיל בהם: התוכניות שמרכזות סרטי אנימציה על פי נושא הוא אחד הדברים הפחות מוצלחים בפסטיבל. על סמך הכרות משנים עברו מדובר לא פעם באוסף של סרטים שאין בינהם קשר אוצרותי מעבר לנושא שחוזר. מעבר לכך בעבר גם איכות ההקרנה לא היתה טובה כיוון שהסרטים השונים הודבקו זה לזה לרצף אחד שדרש ייצוא מחודש של קבצים שפוגע באיכות הקובץ המקורי. אני סוקר פה רק אירועי אנימציה למרות שהפסטיבל הוא גם פסטיבל קומיקס וקריקטורה.

לכל המלצה יש לינקים לדף הסרט המומלץ באתר אנימיקס.
קוראי הבלוג מקבלים הנחה. כרטיס ב35 שקלים (לא כולל סדנאות). בהזמנת כרטיס ציינו קוד מצויירים ותהנו!

התוכניה המלאה להורדה
https://drive.google.com/file/d/1V-jZm1n-57_tHdKOHxiD-IYqafCIiQwS/view?usp=sharing המלצות לאנימיקס הפסטיבל יימשך חמישה ימים משלישי עד שבת. חלק מההקרנות חוזרות מספר פעמים כך שתוכלו לרכז את האירועים החשובים לכם. ההמלצות שלי מבוססות על ציפיותיי שלי על …

השועל הגדול הרע - באנימיקס 2018

אחד הסרטים שאני הכי מצפה להם כבר שנים הוא "השועל הגדול הרע" של בנימין רנר. רנר הוא אנימטור צעיר שעשה דרך מהירה מאוד לבימוי סרטים ארוכים. סרטו הראשון "ארנסט וסלסטין" המבוסס על סדרת ספרים בשם זה, הוא סרט צנוע וחכם שנעשה באנימציה קלאסית בתוכנת פלאש. סרטו החדש "השועל הגדול הרע" מבוסס על ספר קומיקס שרנר כתב ואייר ובו סיטואציות מצחיקות של שועל ביש מזל. הסרט יוקרן בפסטיבל אנימיקס 2018.

לרכישת כרטיסים: "השועל הגדול הרע" אנימיקס 2018





הרצאה יפה של רנר על הפקת הסרט:

עבודת אנימציה:




רנר מאייר: