דלג לתוכן הראשי

הזהו אדם? הרהור על שואה וזוטרופוליס

איפה היה אלוהים בשואה?
בואו נאמר שהוא לא היה. נוציא אותו לחלוטין מהמשוואה. האם זה אפשרי?לא לגמרי. כי אנחנו נמשיך לשאול שאלות על צלם אדם ועל מיהו אדם. הרי בני אדם יכולים להיות מפלצות רצחניות ועדיין נאמר שזו התנהגות לא אנושית. "הוא לא בן אדם". אז מיהו אדם?
חשבתי על כך כי קשה לדבר על מוסר אנושי ללא אלוהים. ויש משהו אירוני בלהגיד איפה היה אלוהים בשואה כי ברגע שהוא לא שם אין בזה שום "ניצחון" אתאיסטי עליו לכאורה. יש פשוט דממה ואז השאלה "ומה עכשיו?". אם הייתי אתאיסט הייתי רוצה שאלוהים יהיה בשואה ולהפנות כלפיו את האצבע המאשימה. וכשהוא ינו אז כל שנותר הוא לחפש את האדם. האדם שחוטא להיותו אדם.

-----------------


בהרבה סרטי דיסני חיות מדברות או מתלבשות ואנו קוראים לזה "האנשה".
לפעמים הן מחקות אותנו, כמשל, לפעמים הן מדברות בשפתנו כדי שנבין (אבל בני האדם בסרטים לא מבינים אותן). הסרט "רובין הוד" של דיסני למשל אפילו נפתח במעין התנצלות על ההאנשה כשהמספר מסביר ש"זוהי גרסת ממלכת החיות לרובין הוד". אבל זוטרופוליס שונה. כי בזוטרופוליס אין בני אדם ואין פניה לבני אדם לא כדמויות ולא כצופים. חיות לא מדברות בזוטרופוליס כי זה סרט אלא כי זו המציאות של הסרט, החיות התפתחו ועכשיו הן מתנהגות כבני אדם מבלי לדעת שכל הכישורים שהם רכשו (דיבור, הליכה על שתיים, בושה מעירום ושאיפות מוסריות) הן תכונות אנושיות. מבחינתן זוהי פשוט אבולוציה, שעל הדרך ניוונה בהן את הצד החייתי-פראי.
אבל מבחינתנו הצופים בסרט יש בני אדם.
אפשר לומר שיש שם רק בני אדם.
המודל האנושי, הצלם, הוא שמתווה את ציר ההתפתחות של הדמויות: הבושה, התאווה, התקשורת הבן אישית והשאיפה למוסר כולם מונעים באופן נסתר על ידי מודל הומניסטי בעולם בו אין בני אדם בכלל.
כך שכשהחיות שואלות את עצמן: "מיהו חיה ומי פרא", הן למעשה שואלות "מיהו אדם" מבלי לדעת זאת.
וכך אנחנו צועדים בעולם בו אלוהים לא נוכח.
ושואלים עצמנו "איזהו אדם".
מבלי לדעת.



הפתיח המסביר של רובין הוד:


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על סטוריטלינג - אמנות הסיפור

על סטוריטלינגמאמר ובסופו לינקים, סרטים  ומחשבות.
סטוריטלינג זה המצאה חדשה. היו סיפורים בעבר כמובן, היו אנשים שסיפרו אותם, היו אנשים שהיו מצויינים בזה ואפילו ידעו לתאר את החויה ואת האמנות שבזה אבל סטוריטלינג כמילת-על שחורגת הרבה מעבר לאמנות הסיפור היא חדשה יחסית. מהו המובן החדש של סטוריטלינג? אתאר את נקודת המבט שלי: אנחנו חיים בעולם גלובלי וסיפורים שהיוו אמצעי של תרבויות שונות להנחיל משמעות והקשר לאדם הפרטי ולחברה הגיעו לשיא מסוים עם התפתחות מודעות אקדמית ומקצועית בנוגע לאמנות הסיפור. הספר של ג'וזף קמפבל "הגיבור בעל אלף הפרצופים", יחד עם כמויות המדריכים בנוגע לכתיבת תסריט ומבנה סיפור, עשו מה שמבט-על עושה: מחפש, מזהה וממפה תבניות ודפוסים חוזרים.
המצוד אחר תבניות נועד לשרת הן יוצרים, הן את המבקרים ואנשי המחקר שמנסים להפשיט את האמנות כצפרדע מתה כדי לברר באמצעותה אודות התרבות האנושית והן לקהל הרחב שמנסה לפענח את המניפולציה שמופעלת עליו ( אולי מתוך אשליית שליטה במימד המטלטל על מנת להשאיר את המימד הבידורי). מנקודת מבט היוצרים, כשאנחנו מדברים על תבניות בעולם הסיפור, אנחנו מציפים …

ארץ המתים- הערפד של דריה כהן

דריה כהן סיימה את שנקר (2017) ולקחה את פרויקט הגמר שלה צעד נוסף הלאה. בפרויקט היא לקחה שיר שמאוד אהבה ונבנה בהדרגה עם דמויות וסיפור עד שהפך ל"THE NIGHT". אבל כשזה הסתיים היא החליטה לשדרג את הפרוייקט לקליפ מלא.

ומה שהכי יפה זה שהיא גם חולקת את תהליכי העבודה שלה.

ערוץ יוטיוב:
https://www.youtube.com/channel/UCV2Q52sQybDj3IJV_gz3WVQ

ערוץ וימאו:
https://vimeo.com/user29238244

אנימטיק וראף:

אנימציה בתהליך:





הפרויקט המקורי:

אני מין- קליפ שיצר יובל הקר, בצלאל 2017

שני סרטים בעלי אופי מיני (אבל מאוד אנימטיבי).
השיר "אני מין" של אלון עדר זכה לקליפ פרובוקטיבי ומצויין של בוגר תקש"ח בבצלאל יובל הקר.




"הצורך של איוון" הוא סרט מיני גם הוא המתאר את התבגרותו המינית של איוון, שוליית אופים צעיר.
יצרו: לוקאס סוטר, מנואלה לונברגר וורוניקה מונטנו.


עיצובים של הסרט:


קולנוע 2017 ועוד מאמרים חדשים על קולנוע בעברית (ושלגיה חוגגת 80)

בזמן שאני מפנטז לעשות מאמר וידאו הנה מגיעים חומרים עיוניים חדשים בעברית ובאיכות גבוהה!
היום יצא גליון חדש של מגזין קולנוע: https://www.kolnoa.org/kolnoa2017 עם כמה מאמרים על אנימציה ששווה לקרוא. על אנימציה ישראלית, על על אנימציה יפנית ועל הגיוון העכשווי באנימציה.
המגזין ניתן לקריאה גם כאן:


בנוסף יצא מאמר וידאו ראשון של אתר שורה ראשונה: ניתוח תנועות המצלמה בסרט "מי מפחד מהזאב הרע".
נוצר עבור "שורה ראשונה" (http://www.frontrow.co.il)
יוצרים: יובל יפת ופבלו אוטין.

אחד המאמרים במגזין קולנוע הוא לכבוד 80 שנה לשלגיה: https://www.kolnoa.org/blank-2/2017/07/30/%D7%A9%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D
ואולי זה המקום להציג שני ספרים על העשיה של שלגיה:


שפם- סרט קצר על אגו גברי

אחד הסרטים החמודים שיצא לי לראות השנה באנימיקס: שפם. סרטה הקצר של אנני אוג'ה.




חור מפתח, לופ קצר ומקסים שלה: