}

10:39

איזהו גיבור? ג'ייק גילנהול

-דוני דארקו... זה שם של גיבור על...
-מה גורם לך לחשוב שאני לא?



ג'ייק גילנהול להבנתי הוא לא שחקן. הוא מבחינות מסוימות ה-שחקן.

ישנם שחקנים מסוימים שאני מוצא את הדמות שלהם אחידה ומתפתחת לאורך סרטים שונים וג'ק גילנהול הוא כזה. ראיתי לאחרונה את קוד מקור. בעבר צפיתי בזודיאק, הר ברוקבק וכמובן, דוני דארקו. קוד מקור הוא סרט מדע בדיוני בו חייל במצב של מוות קליני נשלח להחליף את תודעתו של נוסע רכבת תמים כדי לפענח הטמנת פצצה ולנטרל אותה. את המשימה הזו הוא מבצע שוב ושוב עד להשלמתה. במהלך מסע הגיבור הזה הוא מתאהב ויוצר פתח באמצעות האהבה לחיים שלאחר המוות. לאחר זמן מה שהרהרתי באמת שמאחורי המד"ב הבנתי שהייתה לי את התחושה הזו בעבר בדוני דארקו. מותו של הגיבור בשני הסרטים נועדה לפתוח דלת לחיים בעלי משמעות. אבל היה עוד משהו. מעל קוד מקור ריחפה השאלה: אם החייל נשאר בתודעתו של נוסע הרכבת, אז למעשה הוא החליף אותו והנוסע, מנטלית, מת. והלא זה בדיוק מה שדוני דארקו מבין: שהגוף הוא תחפושת. ולכן הוא מוותר עליו בצחוק מתגלגל בזמן שהוא קורס תחת מנוע מטוס שנופל עליו מהשמיים. ישנם אפילו שוטים של מסע תודעתי מקביל בין הסרטים ומסע בזמן כדי להציל אדם אהוב תוך כדי הקרבת הגוף.
ג'ק הוא גיבור שלא מתפתח וזה הופך אותו להיות ה-גיבור. המוות והאהבה הם שתי אפשרויות המוצא היחידות שלו מהלופ שבו הוא נמצא. הנקודה היא שג'ייק מוותר על הגוף ולמעשה, כמו הדמות אותה אנחנו לא מכירים, הוא מפנה את גופו. אך לצורך מה?

ובכן, נסו לחשוב בעצמכם עבור מה שחקן מפנה את גופו? מה קורה לשחקן שמופיע בסרט? נכון. הוא מפנה את נשמתו ומאכלס חוצן. אותנו. הגוף הופך להיות כלי קיבול להשלכה של הצופה. ובאותו זמן אנחנו נכנסים לחדר אפל עם קולה ופופקורן ומבצעים העברה. אני אמנם מדבר במטפורות אך לא רק. בסרט מסבירים לנו שרק החייל הזה יכול לעשות העבודה של להחליף נוסעים בזמן. למה? גיל, גובה, משקל... במה מדובר? מדובר בגיבור הגנרי. השחקן הראשי ברוב הסרטים. גבר לבן בגיל 20-30 שאליו אנחנו מרגישים בנוח להעביר את מצב התודעה שלנו. (האמנם? הרי אני גבר לבן בן 30+. האמנם ג'ייק הוא הטרנספורט הגנרי של אחרים?).
אם כך, אנחנו מקבלים הזדמנות. אנחנו, בטרם יגמר הסרט, מקבלים הזדמנות להכנס לראשו של מישהו אחר ולהצליח לאהוב. בתום הזמן נשוב לגופינו אבל עם מסר מהעולם שמעבר עבר אלינו.

נחזור לעניין. בסרט יש פיגוע טרור. המסע בזמן הופך את המציאות להפיכה. רק לאחרונה היה פיגוע שבאופן מוזר הדהד את אותו העניין: שני אנשים מחופשים נמצאים במרכז הומה אדם ומבצעים פיגוע טרור. ההתרחשות שקדמה לפיגוע מזכירה את סצינת השוד מ"ספרות זולה" גם שם האלימות נמנעה לבסוף על ידי התערבות של עבריינים שנקלעו לאירוע. עבריינים שבמעין מסע לעבר משלהם זכו לאפשרות לחזור בתשובה. וכך אל נקם הפך לאל מוחל.
ואילו הפעם, בפיגוע בשרונה, אף אחד לא מנע את הפיגוע. ושום מסע בזמן לא התרחש. אבל אופציה לתשובה נפתחה.


כשגילנהול מפקיר את גופו במודע בסרט, הוא מפקיר את גופו גם על המסך. הגנריות שלו הופכת להיות הכלי הכי חזק שלו. כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" בו הקיסרית אומרת לאטריו שרק הוא, בשל גילו ואופיו היה יכול למשוך בן אדם לתוך הפנטסיה כך ג'ק מזמין אותנו למסע הגיבור. ולשם כך הוא הופך עצמו לגיבור. זאת אומרת שההקרבה שלו כגיבור היא היא הקרבה גם ברמת המטא: הקרבת הגוף לצורך מימוש פנטסטי של הצופה. מימוש שבמהלכו השחקן למעשה מת, מרוקן מאישיותו, הוא הופך לגיבור בשני המובנים: של פנים הסרט ושל חוץ הסרט.
כשאתה יוצא מהסרט אתה חוזר לסצנת הפתיחה בקוד מקור בה ג'ק מציץ במראה ורואה דמות שאינה שלו. זהו רגע מכונן, אימג' מכונן בו השחקן מבין שהוא כבר אינו הוא ואנחנו מבינים שאנחנו כבר איננו אנחנו. אותה תובנה נופלת על דוני דארקו כשהוא בקולנוע. הוא צופה בסרט כשהארנב המחופש אומר לו שהוא לבוש בתחפושת אנושית טיפשית. ואנחנו צופים בדוני הצופה וזוכים לגאולה קטנה משלנו. הנסירה, ההפרדה בין גוף ונפש נועדה כדי להתחיל את המסע חזרה. פנים אל פנים.

לאחרונה אני מרגיש שמסע הגיבור בא אל סופו. ואולי זו הסיבה. הגוף שואף להתאחד עם הנפש. השחקן רוצה להתאחד עם דמותו שנגזלה ממנו. הצֶלֶם שואף להתאחד עם הנשמה. ולכן מתחיל מסע אחורה בזמן. חזרה אל עצמנו. לפני הדלקת האורות בקולנוע, אנחנו שבים אל גופינו. זוכים בצֶלֶם.

לאן זה הולך?
אני לא יכול לחזור בזמן כדי להציל אנשים מפיגוע, אני גם לא מדבר רק על מטפורות. אני מדבר על מה שהדמויות אומרות בסוף הסרט:
-את  מאמינה בגורל?
-אני מאמינה במזל.
גורל ומזל הם הפכים והם אותו הדבר, ההבדל הוא המשמעות והפרשנות. גורל אומר: "כך זה צריך היה לקרות כי למהלך הדברים יש משמעות". המזל אומר: "קרה כך, ואם היה קורה אחרת זה גם הולך". וזו אינה סתירה. שכן עבור הדמות, הכל זה מקריות, אבל עבור הצופה, הכל זה גורל, תוצר של תסריט ובימוי מחושב. היחיד שנמצא פה ושם באותו הזמן זה האמן. או האיש המאמין.

כמו שקרה לפיקאסו:
הוא שלח את עוזרו לרכוש צבע ירוק.
העוזר חזר עם אדום ואמר שזה מה שהיה.
אז פיקאסו אמר: אדום גם טוב.


ספוילר! הסיום של דוני דארקו.