דלג לתוכן הראשי

איזהו גיבור? ג'ייק גילנהול

-דוני דארקו... זה שם של גיבור על...
-מה גורם לך לחשוב שאני לא?



ג'ייק גילנהול להבנתי הוא לא שחקן. הוא מבחינות מסוימות ה-שחקן.

ישנם שחקנים מסוימים שאני מוצא את הדמות שלהם אחידה ומתפתחת לאורך סרטים שונים וג'ק גילנהול הוא כזה. ראיתי לאחרונה את קוד מקור. בעבר צפיתי בזודיאק, הר ברוקבק וכמובן, דוני דארקו. קוד מקור הוא סרט מדע בדיוני בו חייל במצב של מוות קליני נשלח להחליף את תודעתו של נוסע רכבת תמים כדי לפענח הטמנת פצצה ולנטרל אותה. את המשימה הזו הוא מבצע שוב ושוב עד להשלמתה. במהלך מסע הגיבור הזה הוא מתאהב ויוצר פתח באמצעות האהבה לחיים שלאחר המוות. לאחר זמן מה שהרהרתי באמת שמאחורי המד"ב הבנתי שהייתה לי את התחושה הזו בעבר בדוני דארקו. מותו של הגיבור בשני הסרטים נועדה לפתוח דלת לחיים בעלי משמעות. אבל היה עוד משהו. מעל קוד מקור ריחפה השאלה: אם החייל נשאר בתודעתו של נוסע הרכבת, אז למעשה הוא החליף אותו והנוסע, מנטלית, מת. והלא זה בדיוק מה שדוני דארקו מבין: שהגוף הוא תחפושת. ולכן הוא מוותר עליו בצחוק מתגלגל בזמן שהוא קורס תחת מנוע מטוס שנופל עליו מהשמיים. ישנם אפילו שוטים של מסע תודעתי מקביל בין הסרטים ומסע בזמן כדי להציל אדם אהוב תוך כדי הקרבת הגוף.
ג'ק הוא גיבור שלא מתפתח וזה הופך אותו להיות ה-גיבור. המוות והאהבה הם שתי אפשרויות המוצא היחידות שלו מהלופ שבו הוא נמצא. הנקודה היא שג'ייק מוותר על הגוף ולמעשה, כמו הדמות אותה אנחנו לא מכירים, הוא מפנה את גופו. אך לצורך מה?

ובכן, נסו לחשוב בעצמכם עבור מה שחקן מפנה את גופו? מה קורה לשחקן שמופיע בסרט? נכון. הוא מפנה את נשמתו ומאכלס חוצן. אותנו. הגוף הופך להיות כלי קיבול להשלכה של הצופה. ובאותו זמן אנחנו נכנסים לחדר אפל עם קולה ופופקורן ומבצעים העברה. אני אמנם מדבר במטפורות אך לא רק. בסרט מסבירים לנו שרק החייל הזה יכול לעשות העבודה של להחליף נוסעים בזמן. למה? גיל, גובה, משקל... במה מדובר? מדובר בגיבור הגנרי. השחקן הראשי ברוב הסרטים. גבר לבן בגיל 20-30 שאליו אנחנו מרגישים בנוח להעביר את מצב התודעה שלנו. (האמנם? הרי אני גבר לבן בן 30+. האמנם ג'ייק הוא הטרנספורט הגנרי של אחרים?).
אם כך, אנחנו מקבלים הזדמנות. אנחנו, בטרם יגמר הסרט, מקבלים הזדמנות להכנס לראשו של מישהו אחר ולהצליח לאהוב. בתום הזמן נשוב לגופינו אבל עם מסר מהעולם שמעבר עבר אלינו.

נחזור לעניין. בסרט יש פיגוע טרור. המסע בזמן הופך את המציאות להפיכה. רק לאחרונה היה פיגוע שבאופן מוזר הדהד את אותו העניין: שני אנשים מחופשים נמצאים במרכז הומה אדם ומבצעים פיגוע טרור. ההתרחשות שקדמה לפיגוע מזכירה את סצינת השוד מ"ספרות זולה" גם שם האלימות נמנעה לבסוף על ידי התערבות של עבריינים שנקלעו לאירוע. עבריינים שבמעין מסע לעבר משלהם זכו לאפשרות לחזור בתשובה. וכך אל נקם הפך לאל מוחל.
ואילו הפעם, בפיגוע בשרונה, אף אחד לא מנע את הפיגוע. ושום מסע בזמן לא התרחש. אבל אופציה לתשובה נפתחה.


כשגילנהול מפקיר את גופו במודע בסרט, הוא מפקיר את גופו גם על המסך. הגנריות שלו הופכת להיות הכלי הכי חזק שלו. כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" בו הקיסרית אומרת לאטריו שרק הוא, בשל גילו ואופיו היה יכול למשוך בן אדם לתוך הפנטסיה כך ג'ק מזמין אותנו למסע הגיבור. ולשם כך הוא הופך עצמו לגיבור. זאת אומרת שההקרבה שלו כגיבור היא היא הקרבה גם ברמת המטא: הקרבת הגוף לצורך מימוש פנטסטי של הצופה. מימוש שבמהלכו השחקן למעשה מת, מרוקן מאישיותו, הוא הופך לגיבור בשני המובנים: של פנים הסרט ושל חוץ הסרט.
כשאתה יוצא מהסרט אתה חוזר לסצנת הפתיחה בקוד מקור בה ג'ק מציץ במראה ורואה דמות שאינה שלו. זהו רגע מכונן, אימג' מכונן בו השחקן מבין שהוא כבר אינו הוא ואנחנו מבינים שאנחנו כבר איננו אנחנו. אותה תובנה נופלת על דוני דארקו כשהוא בקולנוע. הוא צופה בסרט כשהארנב המחופש אומר לו שהוא לבוש בתחפושת אנושית טיפשית. ואנחנו צופים בדוני הצופה וזוכים לגאולה קטנה משלנו. הנסירה, ההפרדה בין גוף ונפש נועדה כדי להתחיל את המסע חזרה. פנים אל פנים.

לאחרונה אני מרגיש שמסע הגיבור בא אל סופו. ואולי זו הסיבה. הגוף שואף להתאחד עם הנפש. השחקן רוצה להתאחד עם דמותו שנגזלה ממנו. הצֶלֶם שואף להתאחד עם הנשמה. ולכן מתחיל מסע אחורה בזמן. חזרה אל עצמנו. לפני הדלקת האורות בקולנוע, אנחנו שבים אל גופינו. זוכים בצֶלֶם.

לאן זה הולך?
אני לא יכול לחזור בזמן כדי להציל אנשים מפיגוע, אני גם לא מדבר רק על מטפורות. אני מדבר על מה שהדמויות אומרות בסוף הסרט:
-את  מאמינה בגורל?
-אני מאמינה במזל.
גורל ומזל הם הפכים והם אותו הדבר, ההבדל הוא המשמעות והפרשנות. גורל אומר: "כך זה צריך היה לקרות כי למהלך הדברים יש משמעות". המזל אומר: "קרה כך, ואם היה קורה אחרת זה גם הולך". וזו אינה סתירה. שכן עבור הדמות, הכל זה מקריות, אבל עבור הצופה, הכל זה גורל, תוצר של תסריט ובימוי מחושב. היחיד שנמצא פה ושם באותו הזמן זה האמן. או האיש המאמין.

כמו שקרה לפיקאסו:
הוא שלח את עוזרו לרכוש צבע ירוק.
העוזר חזר עם אדום ואמר שזה מה שהיה.
אז פיקאסו אמר: אדום גם טוב.


ספוילר! הסיום של דוני דארקו.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)