דלג לתוכן הראשי

איזהו גיבור? ג'ייק גילנהול

-דוני דארקו... זה שם של גיבור על...
-מה גורם לך לחשוב שאני לא?



ג'ייק גילנהול להבנתי הוא לא שחקן. הוא מבחינות מסוימות ה-שחקן.

ישנם שחקנים מסוימים שאני מוצא את הדמות שלהם אחידה ומתפתחת לאורך סרטים שונים וג'ק גילנהול הוא כזה. ראיתי לאחרונה את קוד מקור. בעבר צפיתי בזודיאק, הר ברוקבק וכמובן, דוני דארקו. קוד מקור הוא סרט מדע בדיוני בו חייל במצב של מוות קליני נשלח להחליף את תודעתו של נוסע רכבת תמים כדי לפענח הטמנת פצצה ולנטרל אותה. את המשימה הזו הוא מבצע שוב ושוב עד להשלמתה. במהלך מסע הגיבור הזה הוא מתאהב ויוצר פתח באמצעות האהבה לחיים שלאחר המוות. לאחר זמן מה שהרהרתי באמת שמאחורי המד"ב הבנתי שהייתה לי את התחושה הזו בעבר בדוני דארקו. מותו של הגיבור בשני הסרטים נועדה לפתוח דלת לחיים בעלי משמעות. אבל היה עוד משהו. מעל קוד מקור ריחפה השאלה: אם החייל נשאר בתודעתו של נוסע הרכבת, אז למעשה הוא החליף אותו והנוסע, מנטלית, מת. והלא זה בדיוק מה שדוני דארקו מבין: שהגוף הוא תחפושת. ולכן הוא מוותר עליו בצחוק מתגלגל בזמן שהוא קורס תחת מנוע מטוס שנופל עליו מהשמיים. ישנם אפילו שוטים של מסע תודעתי מקביל בין הסרטים ומסע בזמן כדי להציל אדם אהוב תוך כדי הקרבת הגוף.
ג'ק הוא גיבור שלא מתפתח וזה הופך אותו להיות ה-גיבור. המוות והאהבה הם שתי אפשרויות המוצא היחידות שלו מהלופ שבו הוא נמצא. הנקודה היא שג'ייק מוותר על הגוף ולמעשה, כמו הדמות אותה אנחנו לא מכירים, הוא מפנה את גופו. אך לצורך מה?

ובכן, נסו לחשוב בעצמכם עבור מה שחקן מפנה את גופו? מה קורה לשחקן שמופיע בסרט? נכון. הוא מפנה את נשמתו ומאכלס חוצן. אותנו. הגוף הופך להיות כלי קיבול להשלכה של הצופה. ובאותו זמן אנחנו נכנסים לחדר אפל עם קולה ופופקורן ומבצעים העברה. אני אמנם מדבר במטפורות אך לא רק. בסרט מסבירים לנו שרק החייל הזה יכול לעשות העבודה של להחליף נוסעים בזמן. למה? גיל, גובה, משקל... במה מדובר? מדובר בגיבור הגנרי. השחקן הראשי ברוב הסרטים. גבר לבן בגיל 20-30 שאליו אנחנו מרגישים בנוח להעביר את מצב התודעה שלנו. (האמנם? הרי אני גבר לבן בן 30+. האמנם ג'ייק הוא הטרנספורט הגנרי של אחרים?).
אם כך, אנחנו מקבלים הזדמנות. אנחנו, בטרם יגמר הסרט, מקבלים הזדמנות להכנס לראשו של מישהו אחר ולהצליח לאהוב. בתום הזמן נשוב לגופינו אבל עם מסר מהעולם שמעבר עבר אלינו.

נחזור לעניין. בסרט יש פיגוע טרור. המסע בזמן הופך את המציאות להפיכה. רק לאחרונה היה פיגוע שבאופן מוזר הדהד את אותו העניין: שני אנשים מחופשים נמצאים במרכז הומה אדם ומבצעים פיגוע טרור. ההתרחשות שקדמה לפיגוע מזכירה את סצינת השוד מ"ספרות זולה" גם שם האלימות נמנעה לבסוף על ידי התערבות של עבריינים שנקלעו לאירוע. עבריינים שבמעין מסע לעבר משלהם זכו לאפשרות לחזור בתשובה. וכך אל נקם הפך לאל מוחל.
ואילו הפעם, בפיגוע בשרונה, אף אחד לא מנע את הפיגוע. ושום מסע בזמן לא התרחש. אבל אופציה לתשובה נפתחה.


כשגילנהול מפקיר את גופו במודע בסרט, הוא מפקיר את גופו גם על המסך. הגנריות שלו הופכת להיות הכלי הכי חזק שלו. כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" בו הקיסרית אומרת לאטריו שרק הוא, בשל גילו ואופיו היה יכול למשוך בן אדם לתוך הפנטסיה כך ג'ק מזמין אותנו למסע הגיבור. ולשם כך הוא הופך עצמו לגיבור. זאת אומרת שההקרבה שלו כגיבור היא היא הקרבה גם ברמת המטא: הקרבת הגוף לצורך מימוש פנטסטי של הצופה. מימוש שבמהלכו השחקן למעשה מת, מרוקן מאישיותו, הוא הופך לגיבור בשני המובנים: של פנים הסרט ושל חוץ הסרט.
כשאתה יוצא מהסרט אתה חוזר לסצנת הפתיחה בקוד מקור בה ג'ק מציץ במראה ורואה דמות שאינה שלו. זהו רגע מכונן, אימג' מכונן בו השחקן מבין שהוא כבר אינו הוא ואנחנו מבינים שאנחנו כבר איננו אנחנו. אותה תובנה נופלת על דוני דארקו כשהוא בקולנוע. הוא צופה בסרט כשהארנב המחופש אומר לו שהוא לבוש בתחפושת אנושית טיפשית. ואנחנו צופים בדוני הצופה וזוכים לגאולה קטנה משלנו. הנסירה, ההפרדה בין גוף ונפש נועדה כדי להתחיל את המסע חזרה. פנים אל פנים.

לאחרונה אני מרגיש שמסע הגיבור בא אל סופו. ואולי זו הסיבה. הגוף שואף להתאחד עם הנפש. השחקן רוצה להתאחד עם דמותו שנגזלה ממנו. הצֶלֶם שואף להתאחד עם הנשמה. ולכן מתחיל מסע אחורה בזמן. חזרה אל עצמנו. לפני הדלקת האורות בקולנוע, אנחנו שבים אל גופינו. זוכים בצֶלֶם.

לאן זה הולך?
אני לא יכול לחזור בזמן כדי להציל אנשים מפיגוע, אני גם לא מדבר רק על מטפורות. אני מדבר על מה שהדמויות אומרות בסוף הסרט:
-את  מאמינה בגורל?
-אני מאמינה במזל.
גורל ומזל הם הפכים והם אותו הדבר, ההבדל הוא המשמעות והפרשנות. גורל אומר: "כך זה צריך היה לקרות כי למהלך הדברים יש משמעות". המזל אומר: "קרה כך, ואם היה קורה אחרת זה גם הולך". וזו אינה סתירה. שכן עבור הדמות, הכל זה מקריות, אבל עבור הצופה, הכל זה גורל, תוצר של תסריט ובימוי מחושב. היחיד שנמצא פה ושם באותו הזמן זה האמן. או האיש המאמין.

כמו שקרה לפיקאסו:
הוא שלח את עוזרו לרכוש צבע ירוק.
העוזר חזר עם אדום ואמר שזה מה שהיה.
אז פיקאסו אמר: אדום גם טוב.


ספוילר! הסיום של דוני דארקו.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הארט של ראלף ההורס 2: ראלף שובר את האינטרנט

בעיקר לקוח מעבודותיו של ג'ף מרגהרט.
https://www.artstation.com/jmerghart
(לחצו על תמונה להגדלה)


















ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey