דלג לתוכן הראשי

דרדסים- הכפר האבוד או: דרדסית בעמק פדלחוש


מחשבה בעקבות "דרדסים- הכפר האבוד" 2017

דרדסית היא אולי החולשה הגדולה ביותר של מותג הדרדסים. היא סמל לתוכן לילדים שבו הגיבורים הם גברים בעלי תכונות עשירות ומגוונות ודמות נשית גנרית. מלבד להיות נקבה, אין לה באמת אישיות אופינת. לכאורה.
הדבר הנכון ביותר הוא כשנותנים לך דרדס לעשות ממנו דרדסלימונדה. ולכן היוצרים של הסרט קפצו למים והציגו את השאלה בגלוי בתחילת הסרט החדש: מה האופי של דרדסית, מעבר להיותה "לא בן"? זוהי נקודת המוצא של הסרט שבעקבותיו דרדסית יוצאת למסע גילוי של הצדדים השונים באישיותה.
זוהי החלטה הגיונית מאוד כי היא עונה על שני צרכים: גם מצילה מותג מהמיזוגניה הסמויה שלו וגם פותחת את עצמה בפני קהל יעד חדש של צרכניות שרוצות בובות וצעצועים עם מיתוג לבנות.

*ההמשך מכיל ספוילר*
בסרט, דרדסית מגלה כפר סודי שבו כולן דרדסים נשים. הן בעלות תכונות מגוונות אך נראות כקהילה שבטית, פראית, כמעט פרימיטיבית בייצוג שלה. הקהילה הזו מנוהלת על ידי ערבה, סוג של דרדס-אמא רק חסרת אישיות. העניין הוא שלא רק שחברת הדרדסיות היא על טהרת הנשים, אלא שהן לא יודעות בכלל מהו דרדס בן. המפגש הזה בין דרדסית לאחווה הנשית חושפת גם את הפער בניהן: הן רואות בה דרדסית פגומה בגלל חברת הגברים בה היא חיה, דבר שמתקשר לעובדה ההסטורית שדרדסית נוצרה על ידי גבר: גרגמל. וכך דרדסית מבינה שהיא בעצם דרדסית מוסללת. היא נוצרה על ידי גבר ולא משנה כמה היא רואה עצמה עצמאית היא לעולם תהיה כלי.

טוב, זו פרשנות מרחיקת לכת שלי...
בפועל גרגמל, שיצר אותה, מתאר את פועלה בהווה כהמשך של שליחות הרשע שבשמה יצר אותה. אז אמנם הפרשנות שלי שרואה בגרגמל סימבול גברי מוגזמת אבל חלק ממנה נכון שכן הייצוג הראשוני של דרדסית, כיציר דמיונו של גבר, עשויה מחימר, ברונטית פתיינית וסכסכנית, היא המשך של מיתוסים נשיים קדומים. המעבר של דרדסית משחורת שיער לבלונדינית כאשר היא בוחרת להיות טובה מייצג מעבר מדמות "לילית" (פאם-פאטל) לחווה (האישה "הטובה"), מאישה רעה והורסת לאישה ביתית ומהוגנת.

המפגש הזה בין דרדסית וחברותיה החדשות שם את דרדסית בין שני המינים וכקונפליקט יש לסיפור פוטנציאל נפלא. היא הרי מייצגת בעיניהן (סגולות השיער, גם כן לא במקרה) אישה בלונדינית עם עקבים(!) שזקוקה לגברים בחייה. כלומר, מבחינת התסריטאים, היא היתה יכולה "לחטוף" על דימוי הברבי שלה דווקא מקבוצה נשית שיש בה אלמנטים תוקפניים. נשמע מוכר?


הסרט מגיע עד למקום בו דרדסית מתעמתת עם קבוצה פמיניסטית אך נמנע מלדרוך על מוקשים. ממש ניתן לשמוע את חריקת הבלמים של הסיפור מרגע שמתגלה עולם הדרדסיות. הרי דרדסית נקלעה לפורום פמיניסטי והביאה איתה גברים! היא מותקפת על כך והיא צריכה להגן עליהם. המציאות המתבקשת מבחינה תסריטאית היא שהקבוצה הנשית הזו תהיה בעלת מאפיינים נשיים מלבד עצם היותן נשים. האחווה הנשית הזו מדחיקה מיניות בצורה בוטה. בעוד הדרדסים נוהגים לפלרטט ולהימשך לפעמים לדרדסית, הדרדסיות הן א-מיניות לחלוטין. פרט לאחת מהן (ערבה הקשישה עצמה) אף אחת מהן לרגע לא מזהה את הפוטנציאל המיני שקיים בדרדסים שהגיעו לאחווה. כל הגילוי של דרדסית למעשה מצטמצם לתכונות ותפקידים וכך גם המסר של הסרט: אישה יכולה להיות בעלת תכונות רבות. או כמו שהסרט טוען "כל מה שהיא רוצה!"

גברים מוסללים ונשים אומניפוטנטיות

רגע אחד! אז גברים לא? כלומר, גנדרני כבול לאופיו וכך גם בר מוח וכל השאר כבולים בחד מימדיות של תכונות האופי המולדות שלהן ואילו דרדסית מסוגלת ללמוד ולהיות בעלת תכונות מגוונות? הרי זה מקרה קלאסי של שוביניזם הפוך. כזה שבו הגברים מוסללים למציאות בלתי הפיכה ואילו הנשים הן "כל יכולות". אני קושר את העיוות הזה לעיוות שבא-מיניות של הדרדסיות שכן המפתח למתח בין המינים לא יכול לעבור דרך כבליו של השיח הכוחני והמדכא כי התוצאה היא פשוט דיכוי חדש שפושט ולובש צורה. העמידה של דרדסית מול הדרדסיות חייב לבוא דרך גילוי חדש של מה מאפיין חברה נשית ומה יש לדרדסית לתרום לעולם שכזה! ברור שאם אני אמשיך בכיוון הזה יאשימו אותי ובצדק בהסגברה אבל אני אעשה זאת בכל זאת.
אני טוען שהאחווה הנשית מאופיינת כפרימיטיבית כי היא קדמה לחטא. כלומר, הן באמת לא יודעות מה זה גבר. והמשיכה של ערבה לדרדסאבא רומזת על זה שהסבתא דווקא יודעת על מה מדובר. הפרימיטיביות שלהן מייצגת גם שהן נמצאות במצב השרדותי אינטנסיבי יותר מהדרדסים יושבי הכפר. בסאבטקסט אפשר לומר שהן לא באמת פרימיטיביות אלא פשוט תוקפניות. כמו שניתן לזהות לא פעם בשיח האלים שבקבוצות של פמיניזם רדיקלי בו אם לא תזהר תהפוך בבת אחת לסוטה, אלים, דכאן ו... הכי גרוע... פריבילג! וזה המקום שבו דרדסית לדעתי הייתה יכולה להפוך להיות גשר בין עולמות. כי אם באמת היה עומק לעולם של הדרדסיות היינו מקבלים באמת יחס מורכב ומגוון למימוש עצמי ומיני, להנהגה נשית ולתוקפנות נשית לצד חמלה נשית. בעולם כזה היינו יכולים באמת לתהות מהי נשיות ומה קורה לה במפגש עם הגברי.
נקודה אחת בכל זאת כן באה לידי ביטוי: ההיוולדות מחדש של דרדסית בסוף הסרט: לאחר שהתעמתה עם גרגמל, יוצרה דרדסית עוברת לידה מחדש: אחרי שמיצירה של גרגמל היא הפכה ליצירה של דרדסאבא וכאן בסרט היא נולדת מחדש בפעם השלישית כיצירה עצמית. האחווה הגברית נשית סביב דמותה מקימה אותה לתחיה מחדש מגוש של חומר לדמות חזקה ומגוונת.

נספחים:

  • מה זה פדל"חוש?
  • הסללת גברים: על ספרו החדש של גבריאל בוקובזה ב"שיח נשים". מעניין.

  • דוני דארקו הגאון על הא-מיניות של הדרדסים:
  • שאלה פתוחה: האם העולם של הדרדסיות "טבעי" יותר או "על טבעי" יותר. שאלה שניתן להשליך על יצורים כחולים אחרים: הנאבים תושבי פנדורה מהסרט "אווטאר" שניטען עליהם שהם בעצם דרדסים. באופן מפתיע העלילה בסרט החדש באמת תואמת לאווטר בהרבה רבדים...
  • ולסיום: וואו. זה סשן ההקלטות היבשושי ביותר שראיתי אי פעם...

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב האנימציה ברשת 2018

שנת 2018 עבורי היתה בעיקר בסימן הסרט שלי ושל אלון רותם "ניגון" איתו נסעתי לפסטיבל קרדיף השנה שם הכרתי מקרוב כמה סרטים ואנימטורים נפלאים. מעבר לזה השנה היתה רוויה בסרטי סטופמושן, קלאסית, תלת מימד, מציאות מדומה וסרטים ארוכים שמאתגרים את הציפיות שלנו. בדרך כלל אני מרגיש שהסרטים הקצרים הם המטען המשמעותי שאקח איתי הלאה מהשנה החולפת אבל השנה נראה שדווקא הסרטים הארוכים הצליחו לבטא את רוח התקופה בעוד הקצרים נשארים מעט מאחור.
כמדי שנה אני מלקט את מיטב הסרטים שעלו לרשת השנה והנה הם לפניכם, הנבחרים שלי לשנת 2018:


מספיק! אנה מנצריס
בגזרת סרטי הסטודנטים אקח איתי את ENOUGH של אנה מנצריס. סרט אפיזודלי קצר שהולך ומעלה את סף המתח עד לפיצוץ הבורגני השקט. אנה היא אנימטורית שוודית. הסרט נעשה כסרט סטודנטים ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון.


מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ 
סרט הגמר של רחל גוטגרץ מבצלאל זכה להצלחה גדולה ובצדק. על אף היותו נסיוני בטכניקה ובסיפור הוא מצליח לשמור על מסגרת סיפורית אחידה וסוחפת. הטכניקה המיוחדת שכוללת הדפס ממשי פותחה כבר בשנה ג' של רחל. עוד עליו כתבתי פה: https…

סיכום 2018 חלק ב'

שלום וברוכים הבאים להמשך סיכום השנה בבלוג.
את המיטב קיבצתי ברשומה הקודמת: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/12/2018BESTOF.html וכאן ארחיב ואקפוץ בין מגוון של נושאים שיחד נותנים סקירה על האנימציה העכשווית בארץ ובעולם.

נתחיל עם שחף...
מאוד קשה לעשות סיכום שנה בגלל אחד האנשים המוכשרים והיצירתיים והפרודוקטיבים שחיים בישראל: שחף רם. שחף כבר רגיל לעלות לקבלת פרסים באסיף ומתמודד לא פעם בכמה קטגוריות שונות. השנה הוא יצר סרטון עצמאי, קליפ ללהקת TATRAN וגם קליפ נוסף לאמן השירה המדוברת אריק אבר. למרות שכתב ידו של שחף כבר מוכר, הוא מספר בכל יצירה סיפור אחר עם עיצוב אחר. בקצב הזה, הפרס על מפעל חיים ינתן לו בגיל שלושים ואחת.
שטיח- שחף רם
שקרים לבנים - TATRAN

פרידה - אריק אבר
DIY - סדרת אנימציה לילדים הסדרה DIY שנוצרה על ידי Encyclopedia Pictura עבור Cartoon network בנויה מפרקים קצרים על חבורה יצירתית של ילדים-חיות. הסדרה היא סדרת תלת-מימד שבמהלך הנסיון להוזיל ולקצר את תהליך העבודה הגיעה לעיצוב מאוד מיוחד שחריג מאוד בנוף סדרות הילדים. הבימוי גם הוא מיוחד ונוטה לכיוון החויה-הזיה מאשר נרטיב קל…

הקרנה על הספה - בלגיה 2016

סרטה של ויולט דלויה Violette Delvoye מבית ספר LA CAMBRE, בריסל.
אחד הסרטים המרגשים שראיתי השנה הוא דוגמה מצוינת לכך שסרט אנימציה לא זקוק להצדקה כדי להעשות באנימציה. אין פה קסמים ודרקונים או אנשים שעפים, רק זוג נשים שמשוחחות אחרי צפיה בסרט בביתן. את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף ומאז חיכיתי שיעלה לרשת.

הסרט מאפיין שתי דמויות אוהבות השונות זו מזו ומבטא את היכולת לחלוק מרחב נפשי ורגשי שמקפל בתוכו מחשבות, דמיונות ורצון למשהו מופשט. בקרדיף, כמי שלראשונה היה לבדו בפסטיבל בארץ זרה, הרגשתי שהשיח הזה בין הדמויות, אודות ההשפעה על הנפש של המרחק והזרות שבנסיעה רחוקה הוא מדוייק ובמהלך שש וחצי דקות הדמויות מצליחות לבטא מי הן, מה הקשר בינהן ואיך הן רואות את העולם.
נפלא ממש.
"אנחנו כבר בכל מקום, את ואני"



מיני-דוקו: העליה והנפילה של UPA (וג'רלד מקבוינג בוינג)

דוקומנטרי קצר בשלושה חלקים על עליתו ונפילתו של הסטודיו האמריקני שהשפעתו על ההסטוריה של האנימציה עד היום ניכרת ואף יותר מאי פעם. השפעה על האתטיקה, הפתיחות העיצובית והחיסכון הכלכלי. סטודיו UPA פתח דלת לעולם של מה שמכונה "אנימציה מוגבלת". אנימציה שבמקום לחקות את המציאות יוצרת שפה חדשה של סיפור, עיצוב ותנועה. הרבה ממה שאנו מתייחסים אליו היום כ"מושן דיזיין", התחיל שם.







כפי שהסרט טוען הסטודיו UPA הוא זה שהוכיח את האפשרות לאנימציה שונה ובעקבותיו הלכו האנה ברברה וגם דיסני (בחלק גדול מסרטי התדמית והטלויזיה) שיצרו עולמות שלמים עם עיצוב גראפי לא ראליסטי ואנימציה מוגבלת.

לסיום: אחת הקלאסיקות מבית UPA: סיפורו של ג'רלד מקבוינג בוינג. הילד שידע לדבר רק בצלילים. זוכה אוסקר 1951.


ומסתבר שהסרט הפך לסדרה מאוחר יותר.


למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…