דלג לתוכן הראשי

החייזר הוא אני - על הנוסע השמיני וחייזרים אחרים



תגיד לי מי רודף אחריך ואומר לך מי אתה - סרטי אימה תמיד היוו תמונה מייצגת לפחדים העכשויים של החברה. סרטי חייזרים בפרט, שהם סוג של תת-ז'אנר, מעלים סוגיות של התמודדות עם שאלות של הומניזם וזהות.
החייזרים הקולנועיים הם לא פעם תבוניים ואף יותר תבוניים מהאדם אבל מונעים לרוב מדחפים חייתיים: תאוות רעב, התרבות חסרת מעצורים והשתלטות טריטוריאלית. מה שבעיניי אנשים מסוימים דרך לתאר גם את האנושות עצמה.
המראה המאיימת הזו על האנושות עומדת בבסיס הייצוג הקולנועי הזה שבו האנושי עומד מול הזר, האחר, שאינו אנושי.


לפני מספר שנים, "האחר הוא אני" היה הנושא השנתי בבתי הספר. הנושא היווה שלב נוסף של בירור היחס בין האני והאחר. נושא שנידון רבות ולאחרונה בעיקר סביב כתביו של עמנואל לוינס, הפילוסוף היהודי צרפתי. ייתכן שהייחדיות של הנושא היא קודם כל בכך שיש לו השלכות פוליטיות, אתיות ודתיות מיידיות, המשפיעות על מדיניות בענייני לאום, הגירה סוציולוגיה ותרבות. וגם בגלל המשמעות הפסיכולוגית של פירוק אשליית האני: בין אגו מדומיין וממשות.


אנחנו פוגשים שינויים רבים ביחס לאחר לאורך השנים: מחלוקה דיכוטומית בין "אנחנו" ל"אחרים" התחלנו לאט לאט לשאול שאלות. בהתחלה משינה אמרו ש"האויב כבר לא מפחיד, רק זקוק לרחמים". יצחק רבין טען ש"שלום עושים עם אויבים" והטעין פרדוקסליות מובנית בתוך ההגדרה של "אויב". לאחר מכן התגלה שאחרות לובשת פנים וצורות ובדרך ראינו גם את הזוית החיובית של ערעור חלוקה בין אני ואחר. ערעור שגורם לחפש את הדומה, המשותף והאוניברסלי האנושי, ערעור שמנסה ליצור אחווה הומניסטית כללית וערעור שנועד לשאול שאלות נוקבות על זהות וניצול של זהות לצבירת כוח.

מפלצת יפהפיה: על גייגר ויצירת החייזר.


האויב שבפנים

מי שמייצג יותר מכל בתרבות הפופולרית את היחס לאחר אלו הם סרטי החייזרים. אלו מעולם היו סתם חיות חלל אלא כאלו שבחנו את כוחה של החברה האנושית וחולשותיה ובאותו זמן בדקו את היחס לאויב החיצוני והאויב הפנימי. הסרט הייצוגי ביותר של הז'אנר הוא כמובן "הנוסע השמיני" ALIEN. בשמו המקורי הוא מבטא רק לא את העיסוק ביצור חי אלא את זרותו. את אי הודאות שבמפגש איתו ואת המבחן שהוא מציב בפני האנושות. הסצינה המופלאה של יציאת החייזר מתוך בטן אדם מיצגת יותר מכל את אותו אויב פנימי, ברמה הויזואלית ביותר ואפשר לראות בשם העברי של הסרט רמז לקשר בין "נוסע שמיני" ל"גיס חמישי".


ההתמודדות עם חייזרים לרוב מתאפיינת במלחמה ובזה הם קודם כל ביטוי לחרדה והאיום מהאחר. סרטים מתוחכמים יותר מצליחים במשימה להאיר צדדים מורכבים יותר בהתמודדות זו וחלקם, כמו "הפלישה ממאדים" של טים ברטון, יוצר פרודיה על הז'אנר וגם צוחק על ההנחה שעם כוונות טובות ורצון לשלום אשר פשוט להסתדר עם ה"אחר". בכל אופן, במקרה של הנוסע השמיני, המלחמה ארוכה ולא נראה שתסתיים בקרוב.

ניתוח סצינת היציאה מהבטן.

ייצוג חייזרי

אז כיצד החייזרים מיוצגים בתרבות הפופולרית? הנה כמה מקורות שמציגים את גלגול דימוי החייזרים בתרבות ומבט מעמיק לתהליך שהוביל ליצירת החייזר ALIEN שנוצר על ידי האמן הגרמני גייגר, ושהינו עד היום, אחד היצורים האייקוניים והמזוויעים ביותר של הז'אנר.





ייצוגי חייזרים:



ניתוח של ALIEN


ייצוגי האחר בסרטים:


לא נגעתי כאן בחייזרים מסוג אחר לגמרי. כמו שאלו מCONTACT או ARIVAL. ועל כך אני מקווה בפעם אחרת.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/