דלג לתוכן הראשי

קרטון - מה בין מאייר, אנימטור וקרטוניסט

ולרגע הבנתי מה אני.

בעברית ישנן שתי מילים: אנימטור ומאייר. באנגלית יש מילה שלישית: קרטוניסט. שמתארת אדם שמתבטא בקו. קו, בניגוד לאיור, הוא חתימה. קרטוניסט לא ינסה לטשטש את עקבותיו אלא להפך, להבליט אותם. מבחינתו הקו הוא החותמת האישית שלו ובלעדיה, הצורה שמבטא הקו מתה.
לפני כחצי שנה הוזמנתי על ידי יואב שורק לאייר את שער "השילוח". יואב הוא פובליציסט והוגה שמזה שנים רבות צולל לעומקה של החברה הישראלית מנקודת מבט יהודית-ציונית שמשלבת חשיבה רדיקלית ושמרנות. כתב העת "השילוח" נועד להיות במה למאמרים מעמיקים בנושאי מדינאות, ציונות, כלכלה ועוד  ממקום שלא מקבל מספיק הד בדיון הציבורי, הן מבחינת נקודת ההשקפה והן מבחינת אורך הרוח.

לקחת אנימטור להיות מאייר זה לא מובן מאליו. כן, אני מאייר אבל אני לא "מאייר". עם הזמן שמתי לב להבדלים רבים (בהכללה) בין מאיירים ואנימטורים: ביחס לסגנון, לסיפור, לדמות, וליחס בין דימוי ורעיון. לכל גליון אני מכין הרבה מאוד רעיונות שרק אחד מהם מגיע לדפוס. הגליון הרביעי עוסק בירושלים לרגל 50 שנה לאיחוד העיר. וכיוון שסיימתי לאחרונה את העבודה על הסרט שלי אז הוצפתי גם במחשבות על מקומי היצירתי. המחשבות הובילו אותי למקום בו המילה מאייר באמת אינה מתארת נכון את מה שאני עושה כשאני מאייר וכך ניסיתי לבדל ולהכיר את עולמם של הקרטוניסטים. שזה מוביל די בהכרח לניו יורקר שהוא מהבמות הגדולות והמכובדות ביותר לקרטוניסטים.

ירושלים

איור שער למעשה לא מגיב לטקסט ספציפי ולעשות משהו על ירושלים זה עוד פחות פשוט עבורי. אני אוהב את העיר ומקווה לחזור לגור בה יום אחד. אני רואה בה את הכור הגרעיני האמיתי של ישראל, לטובה ולרעה. בעיקר לטובה אבל קשה לי להמנע מרגשות נוגים כלפיה. בסופו של דבר החיבור שלי למקום החיובי קשור גם לעברי האישי, ההכרות שלי עם אשתי בדייטים ירושלמים וצעדות בגיא בן הינום ובעמק המצלבה וגם מהאמונה שהעיר הזו, הר הגעש הזה, הוא המקום הכי מרתק מבחינת סובלנותדתי, חשיבה חופשית והמון המון יצירה מקורית. שני הכיוונים האלו הובילו אותי לזוטופיה: לעיר שבה אריה וגדי שותים יחד קפה בגיא בן הינום. האם זה הגהנום? או גן עדן?

אני חולק אתכם פה סקיצות ומיד לאחר מכן בהמשך הרשומה מאמרים מרתקים על דודלינג, על איור לניו-יורקר ועוד מיני-דוקו על קרטוניסטים וקריקטוריסטים. חוץ מזה, יש שני אנשים שממש מצילים אותי כשאני מתייעץ איתם וזה מקום טוב להודות להם: אורי רוזביץ' ויונתן פופר. תודה.

ירושלים של מטה היא ירושלים של מעלה

אתר השילוח: https://hashiloach.org.il/

תהליך האיור:


נסיונות צבע שונים (לצפיה בגדול לחצו על התמונות):





רפרנסים:
וכמה סקיצות שלא הבשילו לדפוס:
קוראים זה בספריו של זה

מעורב ירושלמי

על נהרות בבל בכינו בזכרנו את סינמה סיטי

מחווה לטוטורו

עוד יום עבודה רגיל


היפהפיה הנרדמת


אני כינור
ועכשיו באופן כללי יותר: סרטים נהדרים שבעזרתם חקרתי את עולמם של הקרטוניסטים. וכמה קרטוניסטים שאני אוהב או מעריך. אני ממשיך לאסוף רפרנסים והשראה בפינטרסט:

האנטומיה של קרטון בניו יורקר:

על קרייג פרייזר


על קרטון:








קוונטין בלייק, דווקא מאייר אבל איזה קו!



רוז צ'אסט:


פט בריין:

אסף חנוכה:


יזהר כהן המופלא:

לאוניג. קרטוניסט מעניין, לא אוהד ישראל גדול אבל מעורר מחשבה ובעל קו נהדר:


הקרטון שלו זכה להפוך לסדרת אנימציה בסטופמושן דווקא. שווה לראות. נהדר.



דוקו על מאיירים איטלקים

ולסיום, הדודלר ג'ון בורגרמן מדבר על דודלינג. חמוד מאוד.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב האנימציה ברשת 2018

שנת 2018 עבורי היתה בעיקר בסימן הסרט שלי ושל אלון רותם "ניגון" איתו נסעתי לפסטיבל קרדיף השנה שם הכרתי מקרוב כמה סרטים ואנימטורים נפלאים. מעבר לזה השנה היתה רוויה בסרטי סטופמושן, קלאסית, תלת מימד, מציאות מדומה וסרטים ארוכים שמאתגרים את הציפיות שלנו. בדרך כלל אני מרגיש שהסרטים הקצרים הם המטען המשמעותי שאקח איתי הלאה מהשנה החולפת אבל השנה נראה שדווקא הסרטים הארוכים הצליחו לבטא את רוח התקופה בעוד הקצרים נשארים מעט מאחור.
כמדי שנה אני מלקט את מיטב הסרטים שעלו לרשת השנה והנה הם לפניכם, הנבחרים שלי לשנת 2018:


מספיק! אנה מנצריס
בגזרת סרטי הסטודנטים אקח איתי את ENOUGH של אנה מנצריס. סרט אפיזודלי קצר שהולך ומעלה את סף המתח עד לפיצוץ הבורגני השקט. אנה היא אנימטורית שוודית. הסרט נעשה כסרט סטודנטים ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון.


מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ 
סרט הגמר של רחל גוטגרץ מבצלאל זכה להצלחה גדולה ובצדק. על אף היותו נסיוני בטכניקה ובסיפור הוא מצליח לשמור על מסגרת סיפורית אחידה וסוחפת. הטכניקה המיוחדת שכוללת הדפס ממשי פותחה כבר בשנה ג' של רחל. עוד עליו כתבתי פה: https…

סיכום 2018 חלק ב'

שלום וברוכים הבאים להמשך סיכום השנה בבלוג.
את המיטב קיבצתי ברשומה הקודמת: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/12/2018BESTOF.html וכאן ארחיב ואקפוץ בין מגוון של נושאים שיחד נותנים סקירה על האנימציה העכשווית בארץ ובעולם.

נתחיל עם שחף...
מאוד קשה לעשות סיכום שנה בגלל אחד האנשים המוכשרים והיצירתיים והפרודוקטיבים שחיים בישראל: שחף רם. שחף כבר רגיל לעלות לקבלת פרסים באסיף ומתמודד לא פעם בכמה קטגוריות שונות. השנה הוא יצר סרטון עצמאי, קליפ ללהקת TATRAN וגם קליפ נוסף לאמן השירה המדוברת אריק אבר. למרות שכתב ידו של שחף כבר מוכר, הוא מספר בכל יצירה סיפור אחר עם עיצוב אחר. בקצב הזה, הפרס על מפעל חיים ינתן לו בגיל שלושים ואחת.
שטיח- שחף רם
שקרים לבנים - TATRAN

פרידה - אריק אבר
DIY - סדרת אנימציה לילדים הסדרה DIY שנוצרה על ידי Encyclopedia Pictura עבור Cartoon network בנויה מפרקים קצרים על חבורה יצירתית של ילדים-חיות. הסדרה היא סדרת תלת-מימד שבמהלך הנסיון להוזיל ולקצר את תהליך העבודה הגיעה לעיצוב מאוד מיוחד שחריג מאוד בנוף סדרות הילדים. הבימוי גם הוא מיוחד ונוטה לכיוון החויה-הזיה מאשר נרטיב קל…

הקרנה על הספה - בלגיה 2016

סרטה של ויולט דלויה Violette Delvoye מבית ספר LA CAMBRE, בריסל.
אחד הסרטים המרגשים שראיתי השנה הוא דוגמה מצוינת לכך שסרט אנימציה לא זקוק להצדקה כדי להעשות באנימציה. אין פה קסמים ודרקונים או אנשים שעפים, רק זוג נשים שמשוחחות אחרי צפיה בסרט בביתן. את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף ומאז חיכיתי שיעלה לרשת.

הסרט מאפיין שתי דמויות אוהבות השונות זו מזו ומבטא את היכולת לחלוק מרחב נפשי ורגשי שמקפל בתוכו מחשבות, דמיונות ורצון למשהו מופשט. בקרדיף, כמי שלראשונה היה לבדו בפסטיבל בארץ זרה, הרגשתי שהשיח הזה בין הדמויות, אודות ההשפעה על הנפש של המרחק והזרות שבנסיעה רחוקה הוא מדוייק ובמהלך שש וחצי דקות הדמויות מצליחות לבטא מי הן, מה הקשר בינהן ואיך הן רואות את העולם.
נפלא ממש.
"אנחנו כבר בכל מקום, את ואני"



מיני-דוקו: העליה והנפילה של UPA (וג'רלד מקבוינג בוינג)

דוקומנטרי קצר בשלושה חלקים על עליתו ונפילתו של הסטודיו האמריקני שהשפעתו על ההסטוריה של האנימציה עד היום ניכרת ואף יותר מאי פעם. השפעה על האתטיקה, הפתיחות העיצובית והחיסכון הכלכלי. סטודיו UPA פתח דלת לעולם של מה שמכונה "אנימציה מוגבלת". אנימציה שבמקום לחקות את המציאות יוצרת שפה חדשה של סיפור, עיצוב ותנועה. הרבה ממה שאנו מתייחסים אליו היום כ"מושן דיזיין", התחיל שם.







כפי שהסרט טוען הסטודיו UPA הוא זה שהוכיח את האפשרות לאנימציה שונה ובעקבותיו הלכו האנה ברברה וגם דיסני (בחלק גדול מסרטי התדמית והטלויזיה) שיצרו עולמות שלמים עם עיצוב גראפי לא ראליסטי ואנימציה מוגבלת.

לסיום: אחת הקלאסיקות מבית UPA: סיפורו של ג'רלד מקבוינג בוינג. הילד שידע לדבר רק בצלילים. זוכה אוסקר 1951.


ומסתבר שהסרט הפך לסדרה מאוחר יותר.


למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…