דלג לתוכן הראשי

קיצור תולדות הסלפסטיק - מאמר אורח

בס"ד סלפסטיק ואנימציה. מאת רענן זיו.

קיצור תולדות הסלפסטיק

הסלפסטיק הוא כינוי להומור הפיזי. גיבור שמחליק על בננה, נשפך עליו צבע, עוגת קצפת בפרצוף וכן הלאה. מקור השם הוא במופע הבובות הבריטי המסורתי בן 400 השנים, "פאנץ' וג'ודי" שם הגיבור האנרכיסט פורע החוק והסדר "מר פאנץ'" מכה במקלו הענק, יחסית לגודלו, בכל מי שמנסה "לאלפו": אשתו ג'ודי, השוטר, הרופא ואפילו מלאך המוות. 

הקולנוע כידוע התחיל כראינוע. הקומדיה האילמת הייתה משופעת בסלפסטיק בגלל היותו ויזואלי. סרטי הסלפסטיק הראשונים היו דומים מאוד באופיים לסיפורי פאנץ' וג'ודי. שוטרים שנופלים בהמוניהם למים ועוד כל מיני אנשי חוק שנצבעים נשטפים וכו' אפיק להוצאת תסכולו של האזרח הקטן כלפי אנשי החוק.

ממדים נוספים לסלפסטיק

חוקר הקולנוע לואיס ג'אנטי אמר שכל ז'אנר מתחיל עם סרטים מסחריים, אחר כך מגיע תורן של יצירות המופת ובסוף הפארודיות. הסלפסטיק ידע ימי שיא מוצלחים במיוחד. אם זה "זמנים מודרנים" של צ'ארלי צ'אפלין שהעלה את קומדיות הסלפסטיק לדרגת סאטירה חברתית נוקבת ופיוטית, או באסטר קיטון עם סרטו "שרלוק הצעיר" שהוא יצירת מופת סלפסטיקית עם מימדים סוריאליסטיים, ואפילו לורל והארדי שבסרטם "the musical box ,העלו את ליצן "ההובו" שמוצאו מהקרקס האמריקני לדרגת אמנות. (ליצן ההובו הוא הנווד או זה שמחליף עבודות כל הזמן, התפתח בקרקסים בצפון אמריקה במאה ה19 וחזר בגדול בקומדיות האילמות של לורל והארדי וצ'ארלי צ'אפלין עם דמות הנווד שלו) הפארודיה המאוד מוצלחת על הסלפסטיק הגיעה בשנות השמונים "בסרט אילם" של מל ברוקס שהוא פארודיה מוצלחת במיוחד וגם מצחיקה מאוד על הקומדיה האילמת ותרבות הסלפסטיק.

מימד חברתי

חוקר בשם כריסטיאן ת'רון טוען שהסלפסטיק הוא בעצם ביקורת נוקבת על תרבות הצריכה האמריקנית. תרבות הצריכה אומרת שככל שתקיף את עצמך ביותר מוצרים שרכשת כך תהיה מאושר יותר. ת'רון אומר שסלפסטיק מראה בדיוק את ההיפך. החפצים המקיפים אותך נהפכים לאויבך המסוכנים ביותר. מי שרוצה לראות את מימוש העיקרון הזה שיראה את הסרט the electric house של באסטר קיטון בו מוצג לראווה בית שכולו אוטומציה וכמובן נהפך על יוצרו עד שמקיא אותו מתוכו. (מצורף בתחתית הרשומה)
Image result for goofy  gif

הסלפסטיק מת?

בהוליווד של שנות ה40 היה פתגם "הסלפסטיק מת" הקומדיות היו דברניות במיוחד, אמנם האחים מרקס עדיין שילבו סלפסטיק אבל הצטיינו גם בהומור ורבאלי שנון. יוצרים ראו כבוד בכך שבקומדיות שלהם אין סלפסטיק אלא מימדים אחרים של הומור. קחו כדוגמא את הקומדיה "חמים וטעים" של בילי ויילדר שזכורה בגלל כמה משפטי מחץ דווקא. אך באמת הסלפסטיק לא מת אף פעם. כל פעם מגלים אותו מחדש והוא עובד שוב ושוב. לואי דה פינס וז'ראר אורי (הבמאי היהודי של הקומדיות הכי טובות של דה פינס) החיו אותו בסרטים כמו "עלילות רבי ז'קוב" ו"הקדילאק הלבן" להיטי ענק של שנות ה70. בתחילת שנות ה90 הייתה זו סדרת הסרטים האמריקנית "שכחו אותי בבית" שהחייתה את הסלפסטיק בענק וזכתה להצלחה כבירה. וכיום הסלפסטיק עבר לסרטי האנימציה כפי שאפרט בהמשך.

אז מה סודו של הסלפסטיק


כיוצר דתי, אני תמיד מזכיר את שורשיו השמרניים של הסלפסטיק כהומור לכל המשפחה. הסלפסטיק הגיע לקולנוע מהוודביל- מופעי "הכל כלול" זמרים\ות \ליצנים\יות רקדנים\יות וכו' שהיו מקובלים בארה"ב בסוף המאה ה19. מופעים אלו כפו על היוצרים צנזורה מחמירה מאוד מה שאילץ אותם להשתמש באמצעי הצחקה לכל המשפחה כגון סלפסטיק וגם שיטות של ליצנים כגון הגזמות ליצניות, דמויות אאוטסיידריות ועוד ועוד כפי שפירטתי בפרוייקט שלי ארגז הכלים הקומי. כיום הסלפסטיק עדיין מככב בסרטי אנימציה שהם סרטים לכל המשפחה.

הנרי ברגסון בספרו החשוב מאוד "הצחוק" מ1901 נתן מקום של כבוד לסלפסטיק כאחד מעקרונות היסוד של הקומדיה. הוא ייחס זאת למתח שבין גוף לנפש. הנפש קלילה משוטטת, אסוציאטיבית והגוף בעצם מגושם, מסורבל ולא סובל שינויים וטלטלות. הסלפסטיק חושף את חולשתו של הגוף, עקרון זה בולט בסרטים מצויירים בהם הגיבור למשל הזאב ברואד ראנר וקיוטי (מה שמכונה אצלנו מיפ מיפ) שורד נפילות שלגוף אנושי אין סיכוי לשרוד- חשיפת חולשתו של הגוף האנושי מצחיקה אותנו, נשמע קצת כבד אבל זה עובד. 

ניתן לקחת את העיקרון של ברגסון לעוד כיוון, כל מקום שבו מכונה תתנהג כמו אדם, או אדם כמו מכונה ישעשע אותנו מאוד. צ'אפלין הפליא לעשות זאת בזמנים מודרנים. וודי אלן "בישנוני" שם הוא מתחפש לרובוט. ויהודה ברקן במתיחות שלו כאשר גרם לכספומט להתנהג בצורה אנושית (הכספומט לא נתן כסף עד שביקשו ממנו יפה).

למה הסלפסטיק נדחק לשוליים

החברה המודרנית הלכה ונהייתה ביקורתית יותר ויותר. הביקורת האקדמית חדרה לעולם הקולנוע באמצע שנות השישים. עד אז הקולנוע נתפס כבידור להמונים ולא כאמנות. הסלפסטיק נתפס כילדותי, נאיבי. אמצע שנות השישים זו בדיוק התקופה שבה דעכה הצלחתו הפנומנלית של ג'רי לואיס. אם כי הוא המשיך להצליח בצרפת שמוקירה מוטיבים ליצניים בסרטים. 

אך הסלפסטיק הוא צורך ולכן לעולם לא באמת דועך. יכולים לדחוק אותו לסרטי ילדים, אבל גם מבוגרים יהנו מהומור שיוציא את הילד שבהם. שימו לב לסרט "גשם של פלאפל" המלא בסלפסטיק וגם בביקורת על תרבות הצריכה והאוכל האמריקנית, כנ"ל גם הסרט "מעבר ליער". הסרט "פדינגטון" המשלב אנימציה ואנשים משלב סלפסטיק בצורה יפה, כאשר האב הביקורתי המזועזע מהסלפסטיק שהדב מייצר, מייצג את המבוגר הביקורתי שלא נותן לעצמו לשחרר את הילד שבו. בבית ספר למפלצות יש גם שימוש יפה בסלפסטיק ובדמויות לוזריות מהסוג הישן והטוב. וכן בסדרת המניונים שהתחבבה לא רק על ילדים.

אני סבור ששימוש מושכל בסלפסטיק מוסיף לכל קומדיה ובפרט לסרטי אנימציה. כאשר אני צופה בסרט אנימציה שאין בו סלפסטיק וגיבור לוזר שהוא מה שג'רי לואיס כינה man in trouble מישהו שמאוד מנסה להיות בסדר, אבל לא כל כך הולך לו (פדינגטון כבר אמרנו?), סרט אנימציה כזה שאין בו אלמנטים ליצניים חסר בו משהו.

-----------------------------------------------------------------------------
מזמין אתכם לבקר בבלוג שלי שכולו אהבה להומור הליצני הקלאסי: מידפוינט

קצת עליי: אני ממייסדי הקולנוע החרדי (עדיין כותב תסריטים לסרטי נשים וסדרות לילדים במדיות דתיות וחרדיות) יש לי תאטרון בובות כבר 20 שנה, אני בוגר בי"ס מעלה לקולנוע ולומד כעת תואר שני בהנחיית קבוצות באמנות. הבלוג שלי החוקר את הקומדיות הקלאסיות הוא סוג של תחביב שאני גם מרצה עליו בכל מיני מסגרות ומלמד קומדיה וכתיבה יוצרת במרכזי מחוננים של משרד החינוך.


וקצת סלפסטיק עכשווי מהפינגווינים של מדגסקר:

באסטר קיטון לסיום:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מכתבי אהבה לרות - משה דיין בעמק הניכור

זהו מאמר אורח של יונתן וסרמן, על תהליך העבודה שלו על "מכתבי אהב לרות" המציג בימים אלו בגלריה "המדרשה".

רותי שלי, סופי שאצא מדעתי. אינך יכולה לשער כמה רוצה הייתי לקבל ממך כל שעתיים מכתב, ושלא לענות כלום. לקרוא ולשתוק, לקרוא ולשתוק. איזה בוז תוקף אותי כשאני כותב את תשובותיי העלובות. לא שמצטער אני על הסגנון או הביטוי הדל, אלא חורה לי שאינן מביעות כלום, אפילו שמץ ממה שאני רוצה לכתוב"-משה דיין, 1937על עבודת הוידאו ״מכתבי אהבה לרות״ \ מאת יונתן וסרמן "מכתבי אהבה לרות" היא עבודת וידאו של האמנית רות פתיר, אמנית וידאו בוגרת בצלאל (2011) וקולומביה (2017). הוידאו הוא סרט אנימציה בן כ-20 דק' המורכב מששה פרקים. כל פרק מבוסס על מכתב אמיתי של משה דיין לאשתו רות ומבוצע כמונולוג. כל פרק מדובב ע"י אחד מחבריה לשעבר של רות (כל פרק מוקדש וקרוי על שם המקריא). הרעיון לעבודה נולד כאשר רות נתקלה בספר"מכתבי אהבה - משה דיין", והוקסמה מהמכתבים. המכתבים מרגשים ומלאי תשוקה אבל גם מציירים מערכת יחסים אלימה, מלאת רגשות ומורכבת. רות החליטה "לנכס לעצמה את המכ…

הולולנד (2013) - פליטים בארצם

"האם הקוסמופוליטיות הישראלית של שכבת העלית מעידה רק על  רוחב אופקים, הכרה בשוויון של כל בני-האדם והזדהות עם אינטרסים כלל-אנושיים עד כדי נכונות לעזור לכל סובל בן כל עם,  או  שמא גם על שאיפה להשתחרר ממחויבות? ומה היא אומרת לגבי סיכויי ההישרדות של ישראל? האם דיבור בעברית ומגורי קבע בארץ מספיקים כדי ליצור הרגשת שייכות ומחויבות לְמה שהציונות מוסיפה לדרוש מהאדם הישראלי? לדעתי, הפיתרון לשאלות המדאיגות האלה הוא  מיזוג הרמוני בין קוסמופוליטיות נאורה וליברלית עם פטריוטיות ישראלית ויהודית.  את המיזוג הזה עלינו לזהות, לעודד, וליצור יותר משעשינו עד כה."
מתוך עידן הציונות, יהודה ריינהרץ ויעקב הריס


הסרט הולולנד של אורי ומיכל קרנות עוסק בפליטות. אך סוג אחר מזה של משבר הפליטים העכשווי.



מחשבה: בני הזוג הם פליטים, סחופים המגיעים למדינה זרה. אלא שמי שמכיר את היוצרים ואת הנושאים שהם עוסקים בהם יזהה שהפליטות הזו היא פליטות של אדם בארצו וממורשתו. הרמיזות לארץ ישראל, מדינת ישראל והדת היהודית הן אמנם רמוזות אך נוכחות.
הדמויות בסרט חוות ניכור הולך וגובר למקום המוזר שהן הגיעו אליו. כמו שאפרים סידון מתא…

ינון לן - 'הגיפו את התריסים' ומסע בתמונות

הגיפו את התריסים.סרט הגמר של ינון לן, בצלאל

הי ינון, אז קודם כל: איפה אתה, ישראל או ניו יורק או על הציר?

ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים". זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי. בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.
הגיפו את התריסים - תוכל לתאר לי קצת את התהליך מהקונספט ראשוני, גיבוש צורה ותוכן, פסטיבלים, ומאיפה הגיע השם לסרט?

בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד …

להבין קומיקס - בעברית!

להבין קומיקס (בסטימצקי ובשאר החנויות אבל אם אתם חברי הבלוג אולי תקבלו עותק חינם)
סקוט מקלאוד כתב את אחד הספרים החשובים והבהירים ביותר שנוגעים לסטוריטלינג: "להבין קומיקס" שיצא עכשיו בעברית. מקלאוד אמנם התמקד במדיום הקרוב אליו, הקומיקס, אבל דרך המבט המעמיק שלו הוא נוגע בתחומים רבים נוספים והוא רלוונטי לכל יוצר בתחומי האמנויות של סיפור ויזואלי.
טכניקת הכתיבה שלו: לדבר *על* קומיקס *בעזרת* קומיקס. זהו ספר עיון ויזואלי שמאיר את התהליך של יצירת קומיקס ומדגים את הרעיונות שלו בצורה בהירה ועם זאת מעמיקה, ממש כפי שמקלאוד תופס את המדיום אותו בא להציג: אמנות ולא מדיום שטחי.

הנושאים שבהם הוא נוגע הם רבים והכל נעשה בעזרת דמות קומיקס שמסבירה את הרעיונות השונים בזמן שהם מקבלים נוכחות ויזואלית בקומיקס עצמו. הנושאים ודרך הצגתם הפכו לכלי הוראה שימושי למרצי אנימציה וסיפור ואני אחלוק אתכם כמה נקודות שעולות בספריו שאני משתמש בהן בהוראת אנימציה וביצירה:
זמן מקלאוד מסביר מה המשמעות של זמן בקומיקס. לקומיקס אין "זמן" במובן הפשוט, אפשר לקרוא מהר או לאט, להתעכב על פרטים או לרוץ הלאה. מסיבה זו ה…

הפסטיבל הראשון שלי: סיכום פסטיבל קרדיף

הפסטיבל הראשון שלי אני ואלון רותם יצרנו את הסרט הקצר "ניגון" שנה שעברה עם צוות נהדר. הסרט השתתף בכ-35 פסטיבלים עד עכשיו, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות. קיוויתי שהוא יתקבל לשטוטגרט\אננסי\זגרב אך הוא לא התקבל אליהם וכשהבנתי שההזדמנויות לטייל איתו בעולם מצטמצמות, קיבלתי את המייל מפסטיבל קרדיף בווילס עם הזמנה להגיע.
ההזמנה היתה מאוד נעימה וחביבה ומשהו בי התחיל לדגדג ולומר "כן" למרות שמעולם לא שמעתי על הפסטיבל קודם לכן. ההצעה לקחת חלק בפאנל שאלות ותשובות עם בן מיטשל מהבלוג המצויין SKWIGLY חיזקה את הרצון להגיע יחד עם סקירת התוכנית של הפסטיבל. תוכנית זו כללה בין השאר פאנלים ושיחות עם יוצרי "אי הכלבים" "אארדמן" וCartoon Saloon האחראים על "שיר הים"ו"המפרנסת". אני טיפוס אימפולסיבי קצת ולמרות שאני לא אוהב להוציא כך סתם מאות דולרים ושמעולם לא טסתי לבדי וזהו הפסטיבל הראשון אליו הלכתי מחוץ לישראל לא בררתי יותר מדי עליו. בדיעבד הסתבר לי שזו שנתו הראשונה של הפסטיבל(!) המחודש לאחר שהיה בתרדמת עד שזכה לנשיקת התעוררות של כמה אנשים מקסימים. במבט …