דלג לתוכן הראשי

קיצור תולדות הסלפסטיק - מאמר אורח

בס"ד סלפסטיק ואנימציה. מאת רענן זיו.

קיצור תולדות הסלפסטיק

הסלפסטיק הוא כינוי להומור הפיזי. גיבור שמחליק על בננה, נשפך עליו צבע, עוגת קצפת בפרצוף וכן הלאה. מקור השם הוא במופע הבובות הבריטי המסורתי בן 400 השנים, "פאנץ' וג'ודי" שם הגיבור האנרכיסט פורע החוק והסדר "מר פאנץ'" מכה במקלו הענק, יחסית לגודלו, בכל מי שמנסה "לאלפו": אשתו ג'ודי, השוטר, הרופא ואפילו מלאך המוות. 

הקולנוע כידוע התחיל כראינוע. הקומדיה האילמת הייתה משופעת בסלפסטיק בגלל היותו ויזואלי. סרטי הסלפסטיק הראשונים היו דומים מאוד באופיים לסיפורי פאנץ' וג'ודי. שוטרים שנופלים בהמוניהם למים ועוד כל מיני אנשי חוק שנצבעים נשטפים וכו' אפיק להוצאת תסכולו של האזרח הקטן כלפי אנשי החוק.

ממדים נוספים לסלפסטיק

חוקר הקולנוע לואיס ג'אנטי אמר שכל ז'אנר מתחיל עם סרטים מסחריים, אחר כך מגיע תורן של יצירות המופת ובסוף הפארודיות. הסלפסטיק ידע ימי שיא מוצלחים במיוחד. אם זה "זמנים מודרנים" של צ'ארלי צ'אפלין שהעלה את קומדיות הסלפסטיק לדרגת סאטירה חברתית נוקבת ופיוטית, או באסטר קיטון עם סרטו "שרלוק הצעיר" שהוא יצירת מופת סלפסטיקית עם מימדים סוריאליסטיים, ואפילו לורל והארדי שבסרטם "the musical box ,העלו את ליצן "ההובו" שמוצאו מהקרקס האמריקני לדרגת אמנות. (ליצן ההובו הוא הנווד או זה שמחליף עבודות כל הזמן, התפתח בקרקסים בצפון אמריקה במאה ה19 וחזר בגדול בקומדיות האילמות של לורל והארדי וצ'ארלי צ'אפלין עם דמות הנווד שלו) הפארודיה המאוד מוצלחת על הסלפסטיק הגיעה בשנות השמונים "בסרט אילם" של מל ברוקס שהוא פארודיה מוצלחת במיוחד וגם מצחיקה מאוד על הקומדיה האילמת ותרבות הסלפסטיק.

מימד חברתי

חוקר בשם כריסטיאן ת'רון טוען שהסלפסטיק הוא בעצם ביקורת נוקבת על תרבות הצריכה האמריקנית. תרבות הצריכה אומרת שככל שתקיף את עצמך ביותר מוצרים שרכשת כך תהיה מאושר יותר. ת'רון אומר שסלפסטיק מראה בדיוק את ההיפך. החפצים המקיפים אותך נהפכים לאויבך המסוכנים ביותר. מי שרוצה לראות את מימוש העיקרון הזה שיראה את הסרט the electric house של באסטר קיטון בו מוצג לראווה בית שכולו אוטומציה וכמובן נהפך על יוצרו עד שמקיא אותו מתוכו. (מצורף בתחתית הרשומה)
Image result for goofy  gif

הסלפסטיק מת?

בהוליווד של שנות ה40 היה פתגם "הסלפסטיק מת" הקומדיות היו דברניות במיוחד, אמנם האחים מרקס עדיין שילבו סלפסטיק אבל הצטיינו גם בהומור ורבאלי שנון. יוצרים ראו כבוד בכך שבקומדיות שלהם אין סלפסטיק אלא מימדים אחרים של הומור. קחו כדוגמא את הקומדיה "חמים וטעים" של בילי ויילדר שזכורה בגלל כמה משפטי מחץ דווקא. אך באמת הסלפסטיק לא מת אף פעם. כל פעם מגלים אותו מחדש והוא עובד שוב ושוב. לואי דה פינס וז'ראר אורי (הבמאי היהודי של הקומדיות הכי טובות של דה פינס) החיו אותו בסרטים כמו "עלילות רבי ז'קוב" ו"הקדילאק הלבן" להיטי ענק של שנות ה70. בתחילת שנות ה90 הייתה זו סדרת הסרטים האמריקנית "שכחו אותי בבית" שהחייתה את הסלפסטיק בענק וזכתה להצלחה כבירה. וכיום הסלפסטיק עבר לסרטי האנימציה כפי שאפרט בהמשך.

אז מה סודו של הסלפסטיק


כיוצר דתי, אני תמיד מזכיר את שורשיו השמרניים של הסלפסטיק כהומור לכל המשפחה. הסלפסטיק הגיע לקולנוע מהוודביל- מופעי "הכל כלול" זמרים\ות \ליצנים\יות רקדנים\יות וכו' שהיו מקובלים בארה"ב בסוף המאה ה19. מופעים אלו כפו על היוצרים צנזורה מחמירה מאוד מה שאילץ אותם להשתמש באמצעי הצחקה לכל המשפחה כגון סלפסטיק וגם שיטות של ליצנים כגון הגזמות ליצניות, דמויות אאוטסיידריות ועוד ועוד כפי שפירטתי בפרוייקט שלי ארגז הכלים הקומי. כיום הסלפסטיק עדיין מככב בסרטי אנימציה שהם סרטים לכל המשפחה.

הנרי ברגסון בספרו החשוב מאוד "הצחוק" מ1901 נתן מקום של כבוד לסלפסטיק כאחד מעקרונות היסוד של הקומדיה. הוא ייחס זאת למתח שבין גוף לנפש. הנפש קלילה משוטטת, אסוציאטיבית והגוף בעצם מגושם, מסורבל ולא סובל שינויים וטלטלות. הסלפסטיק חושף את חולשתו של הגוף, עקרון זה בולט בסרטים מצויירים בהם הגיבור למשל הזאב ברואד ראנר וקיוטי (מה שמכונה אצלנו מיפ מיפ) שורד נפילות שלגוף אנושי אין סיכוי לשרוד- חשיפת חולשתו של הגוף האנושי מצחיקה אותנו, נשמע קצת כבד אבל זה עובד. 

ניתן לקחת את העיקרון של ברגסון לעוד כיוון, כל מקום שבו מכונה תתנהג כמו אדם, או אדם כמו מכונה ישעשע אותנו מאוד. צ'אפלין הפליא לעשות זאת בזמנים מודרנים. וודי אלן "בישנוני" שם הוא מתחפש לרובוט. ויהודה ברקן במתיחות שלו כאשר גרם לכספומט להתנהג בצורה אנושית (הכספומט לא נתן כסף עד שביקשו ממנו יפה).

למה הסלפסטיק נדחק לשוליים

החברה המודרנית הלכה ונהייתה ביקורתית יותר ויותר. הביקורת האקדמית חדרה לעולם הקולנוע באמצע שנות השישים. עד אז הקולנוע נתפס כבידור להמונים ולא כאמנות. הסלפסטיק נתפס כילדותי, נאיבי. אמצע שנות השישים זו בדיוק התקופה שבה דעכה הצלחתו הפנומנלית של ג'רי לואיס. אם כי הוא המשיך להצליח בצרפת שמוקירה מוטיבים ליצניים בסרטים. 

אך הסלפסטיק הוא צורך ולכן לעולם לא באמת דועך. יכולים לדחוק אותו לסרטי ילדים, אבל גם מבוגרים יהנו מהומור שיוציא את הילד שבהם. שימו לב לסרט "גשם של פלאפל" המלא בסלפסטיק וגם בביקורת על תרבות הצריכה והאוכל האמריקנית, כנ"ל גם הסרט "מעבר ליער". הסרט "פדינגטון" המשלב אנימציה ואנשים משלב סלפסטיק בצורה יפה, כאשר האב הביקורתי המזועזע מהסלפסטיק שהדב מייצר, מייצג את המבוגר הביקורתי שלא נותן לעצמו לשחרר את הילד שבו. בבית ספר למפלצות יש גם שימוש יפה בסלפסטיק ובדמויות לוזריות מהסוג הישן והטוב. וכן בסדרת המניונים שהתחבבה לא רק על ילדים.

אני סבור ששימוש מושכל בסלפסטיק מוסיף לכל קומדיה ובפרט לסרטי אנימציה. כאשר אני צופה בסרט אנימציה שאין בו סלפסטיק וגיבור לוזר שהוא מה שג'רי לואיס כינה man in trouble מישהו שמאוד מנסה להיות בסדר, אבל לא כל כך הולך לו (פדינגטון כבר אמרנו?), סרט אנימציה כזה שאין בו אלמנטים ליצניים חסר בו משהו.

-----------------------------------------------------------------------------
מזמין אתכם לבקר בבלוג שלי שכולו אהבה להומור הליצני הקלאסי: מידפוינט

קצת עליי: אני ממייסדי הקולנוע החרדי (עדיין כותב תסריטים לסרטי נשים וסדרות לילדים במדיות דתיות וחרדיות) יש לי תאטרון בובות כבר 20 שנה, אני בוגר בי"ס מעלה לקולנוע ולומד כעת תואר שני בהנחיית קבוצות באמנות. הבלוג שלי החוקר את הקומדיות הקלאסיות הוא סוג של תחביב שאני גם מרצה עליו בכל מיני מסגרות ומלמד קומדיה וכתיבה יוצרת במרכזי מחוננים של משרד החינוך.


וקצת סלפסטיק עכשווי מהפינגווינים של מדגסקר:

באסטר קיטון לסיום:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב האנימציה ברשת 2018

שנת 2018 עבורי היתה בעיקר בסימן הסרט שלי ושל אלון רותם "ניגון" איתו נסעתי לפסטיבל קרדיף השנה שם הכרתי מקרוב כמה סרטים ואנימטורים נפלאים. מעבר לזה השנה היתה רוויה בסרטי סטופמושן, קלאסית, תלת מימד, מציאות מדומה וסרטים ארוכים שמאתגרים את הציפיות שלנו. בדרך כלל אני מרגיש שהסרטים הקצרים הם המטען המשמעותי שאקח איתי הלאה מהשנה החולפת אבל השנה נראה שדווקא הסרטים הארוכים הצליחו לבטא את רוח התקופה בעוד הקצרים נשארים מעט מאחור.
כמדי שנה אני מלקט את מיטב הסרטים שעלו לרשת השנה והנה הם לפניכם, הנבחרים שלי לשנת 2018:


מספיק! אנה מנצריס
בגזרת סרטי הסטודנטים אקח איתי את ENOUGH של אנה מנצריס. סרט אפיזודלי קצר שהולך ומעלה את סף המתח עד לפיצוץ הבורגני השקט. אנה היא אנימטורית שוודית. הסרט נעשה כסרט סטודנטים ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון.


מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ 
סרט הגמר של רחל גוטגרץ מבצלאל זכה להצלחה גדולה ובצדק. על אף היותו נסיוני בטכניקה ובסיפור הוא מצליח לשמור על מסגרת סיפורית אחידה וסוחפת. הטכניקה המיוחדת שכוללת הדפס ממשי פותחה כבר בשנה ג' של רחל. עוד עליו כתבתי פה: https…

סיכום 2018 חלק ב'

שלום וברוכים הבאים להמשך סיכום השנה בבלוג.
את המיטב קיבצתי ברשומה הקודמת: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/12/2018BESTOF.html וכאן ארחיב ואקפוץ בין מגוון של נושאים שיחד נותנים סקירה על האנימציה העכשווית בארץ ובעולם.

נתחיל עם שחף...
מאוד קשה לעשות סיכום שנה בגלל אחד האנשים המוכשרים והיצירתיים והפרודוקטיבים שחיים בישראל: שחף רם. שחף כבר רגיל לעלות לקבלת פרסים באסיף ומתמודד לא פעם בכמה קטגוריות שונות. השנה הוא יצר סרטון עצמאי, קליפ ללהקת TATRAN וגם קליפ נוסף לאמן השירה המדוברת אריק אבר. למרות שכתב ידו של שחף כבר מוכר, הוא מספר בכל יצירה סיפור אחר עם עיצוב אחר. בקצב הזה, הפרס על מפעל חיים ינתן לו בגיל שלושים ואחת.
שטיח- שחף רם
שקרים לבנים - TATRAN

פרידה - אריק אבר
DIY - סדרת אנימציה לילדים הסדרה DIY שנוצרה על ידי Encyclopedia Pictura עבור Cartoon network בנויה מפרקים קצרים על חבורה יצירתית של ילדים-חיות. הסדרה היא סדרת תלת-מימד שבמהלך הנסיון להוזיל ולקצר את תהליך העבודה הגיעה לעיצוב מאוד מיוחד שחריג מאוד בנוף סדרות הילדים. הבימוי גם הוא מיוחד ונוטה לכיוון החויה-הזיה מאשר נרטיב קל…

הקרנה על הספה - בלגיה 2016

סרטה של ויולט דלויה Violette Delvoye מבית ספר LA CAMBRE, בריסל.
אחד הסרטים המרגשים שראיתי השנה הוא דוגמה מצוינת לכך שסרט אנימציה לא זקוק להצדקה כדי להעשות באנימציה. אין פה קסמים ודרקונים או אנשים שעפים, רק זוג נשים שמשוחחות אחרי צפיה בסרט בביתן. את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף ומאז חיכיתי שיעלה לרשת.

הסרט מאפיין שתי דמויות אוהבות השונות זו מזו ומבטא את היכולת לחלוק מרחב נפשי ורגשי שמקפל בתוכו מחשבות, דמיונות ורצון למשהו מופשט. בקרדיף, כמי שלראשונה היה לבדו בפסטיבל בארץ זרה, הרגשתי שהשיח הזה בין הדמויות, אודות ההשפעה על הנפש של המרחק והזרות שבנסיעה רחוקה הוא מדוייק ובמהלך שש וחצי דקות הדמויות מצליחות לבטא מי הן, מה הקשר בינהן ואיך הן רואות את העולם.
נפלא ממש.
"אנחנו כבר בכל מקום, את ואני"



מיני-דוקו: העליה והנפילה של UPA (וג'רלד מקבוינג בוינג)

דוקומנטרי קצר בשלושה חלקים על עליתו ונפילתו של הסטודיו האמריקני שהשפעתו על ההסטוריה של האנימציה עד היום ניכרת ואף יותר מאי פעם. השפעה על האתטיקה, הפתיחות העיצובית והחיסכון הכלכלי. סטודיו UPA פתח דלת לעולם של מה שמכונה "אנימציה מוגבלת". אנימציה שבמקום לחקות את המציאות יוצרת שפה חדשה של סיפור, עיצוב ותנועה. הרבה ממה שאנו מתייחסים אליו היום כ"מושן דיזיין", התחיל שם.







כפי שהסרט טוען הסטודיו UPA הוא זה שהוכיח את האפשרות לאנימציה שונה ובעקבותיו הלכו האנה ברברה וגם דיסני (בחלק גדול מסרטי התדמית והטלויזיה) שיצרו עולמות שלמים עם עיצוב גראפי לא ראליסטי ואנימציה מוגבלת.

לסיום: אחת הקלאסיקות מבית UPA: סיפורו של ג'רלד מקבוינג בוינג. הילד שידע לדבר רק בצלילים. זוכה אוסקר 1951.


ומסתבר שהסרט הפך לסדרה מאוחר יותר.


למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…