דלג לתוכן הראשי

לאהוב את וינסנט - סרט לתלות במוזיאון, ביקורת אורח

לרגל יציאת "לאהוב את וינסט" לקולנוע בישראל אני מפרסם כאן ביקורת מאת עידן יצחקיאן. הסרט הוא קופרודוקציה רוסית-בריטית שבויימה על ידי דורותה קוביילה ויו וולצ'מן.

לאהוב את וינסנט - סרט לתלות במוזיאון  עידן יצחקיאן

Image result for loving vincent"סרט אנימציה על ואן-גוך? זה חייב להיות מעניין..." - זה מה שחשבתי כשנודע לי לראשונה על הסרט לאהוב את וינסנט. אני יכול לספר לכם שואן-גוך הוא בין האמנים האהובים עליי. אפילו ביקרתי במוזיאון שלו באמסטרדם לפני כמה שנים (בטח כמו רבים מכם). אז חיכיתי בקוצר רוח לצאתו של הסרט לאקרנים, ובהזדמנות הראשונה הזמנתי לעצמי כרטיס. בסרט הזה צפיתי לאחר שני סרטים אחרים שצפיתי בהם מוקדם יותר. אם להיות כנה, קצת פחדתי שאגיע קצת קהה חושים להקרנה הזאת. סרט שלישי באותו יום זה לא צחוק, במיוחד ששני הקודמים היו נפלאים. אך בכל זאת יצאתי מהאולם בתחושה שמזמן לא ליוותה אותי ביציאה מאולם קולנוע. כשסרט עשוי טוב, הוא יטלטל אותך בכל מצב. לא משנה מתי תצפה בו. אם תשאלו אותי מדובר ביצירת מופת אמיתית, ולא רק מבחינת עלילה אלא גם בהיבט הטכני. את הסרט הזה ציירו למעלה מ-100 אמנים בצבעי שמן (!) שההתבוננות בכל פריים ממנו הוא תענוג במלוא מובן המילה. אני מאמין שסרט טוב הוא סרט שמצליח להשאיר אצלך אימפקט גם שעות אחרי שיצאת מהאולם. אתה יודע שחוויה כזאת לא תשכח אף פעם, אתה יודע שראית סרט מיוחד במינו אבל לא מצליח לשים את האצבע על מה בדיוק השאיר בך רושם שכזה. אז כן, זו הייתה ההרגשה שאיתה יצאתי מהאולם בסוף הסרט. אני לא בטוח שאני יכול להסביר למה, אבל בכל זאת אנסה.

הטריילר:


עלילת הסרט מתרחשת כשנה לאחר מותו של ואן-גוך. גיבור הסרט ארמנד רולן נשלח ע"י אביו להעביר מכתב שכתב וינסנט ואן-גוך לפני מותו - מכתב שיועד לאחיו הצעיר תיאו. בהתחלה ארמנד מסרב להעביר את המכתב באותו יחס מזלזל שרחש לוינסנט גם לפני מותו, אך אביו שהיה מיודד עם האמן מתעקש שהמכתב יועבר לאחיו. כך יוצא ארמנד בעל כורחו למשימה שהטיל עליו אביו, וכאן בעצם מתחיל המסע שלו בעקבות חייו של וינסנט המנוח. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעלילה מאופיינת בסיפור מסגרת שדרכו מסופר לנו הסיפור הפנימי (חייו של ואן-גוך). אם תשאלו את דעתי יש כאן תחבולה קולנועית מבריקה שגורמת לנו כצופים לאמץ את הפרטים המובאים כאן כאמת לאמיתה. בואו נניח לרגע שקורות חייו של ואן-גוך היו מסופרים לנו ללא סיפור מסגרת. יכול להיות שהיינו מהופנטים למסך באותה מידה. אבל כשהיינו מגיעים הביתה לאחר כמה שעות של הרהורים, היינו חושבים לעצמנו "טוב נו, אנחנו לא באמת יכולים לדעת כמה מהאירועים האלו באמת קרו". ובכן, המרצה שלי לספרות הסביר פעם באחד השיעורים שאחד מתפקידיו של סיפור מסגרת הוא להוסיף אמינות לסיפור הפנימי. העובדה שהסיפור מועבר מדמות אחת לדמות אחרת גורמת לנו להאמין לכל פרט בעלילה כאילו הסיפור הועבר אלינו מתוך שיחה בין שני שכנים מעבר לרחוב. וגם כאן מסעו של ארמנד ושיחותיו הארוכות עם מכריו של וינסנט ממלאים את הסרט בנופך תיעודי כאשר גם המבע הקולנועי לקוח מהעולם הדוקומנטרי.

מוקו-אנימציה

Image result for loving vincentהפרט המעניין הוא שלמרות הסגנון הואן-גוכי שמעצב את האווירה הכללית, אנחנו עדיין מקבלים את התחושה של סרט דוקו. איך? אני אנסה להסביר. קודם כל הבימוי כאן מתחקה אחר קונבנציות של הקולנוע התיעודי. ארמנד בתפקיד המראיין עובר בין שלל האנשים שהכירו את ואן-גוך, ומנהל איתם שיחות ארוכות אודות חייו של האמן במטרה לפצח את אישיותו ואת סיבת מותו. הוא נוסע מארל לפריז ומפריז לאובר כאשר הוא מנהל ראיונות לסירוגין עם כל מי שיכול לתת לו אינפורמציה (אגב קצת התנהלות של בלש... אתם לא חושבים? אפילו יש כאן תעלומה לפתור). בכל אופן, יש לנו כאן מבנה קלאסי של סרט דוקו למרות שממש לא מדובר באחד כזה. אפשר להגיד שהסרט הזה נושא אופי של "דוקו-בלשי". הוא בוחר לחשוף לנו כל את הפרטים אט אט, וברגע שחשבנו שכל כבר מובן, כל החשיבה שלנו משתנה בגלל הגעתה של דמות חדשה שמספרת לנו על חייו של וינסנט מנקודת מבטה. זה קצת כמו בסרט האזרח קיין. אם זה עבד אז, למה שלא יעבוד עכשיו?
דבר נוסף שראוי לציון בסרט הוא כמובן הטכניקה הייחודית בה הפריימים הושנים צויירו בשמן על ידי ציירם מומחים. למביני העניין ביניכם ודאי ברור שההתעסקות בציורי שמן באנימציה מלווה בעבודה סיזיפית, גם אם מדובר ברוטוסקופ (ואף אחד לא מנסה להסתיר את זה שמדובר ברוטוסקופ - נהפוך הוא). אם יש לכם ספק כמה זה קשה, אתם מוזמנים לצפות בסרטים הקצרים של אלכסנדר פטרוב (הזקן והים לדוגמה). אבל חוץ מהקושי שבהתעסקות עם ציורי שמן, הסרט מעוצב בסגנון הציור של ואן-גוך עם משיחות המכחול הגסות והדמויות שמונפשות היישר מתוך התמונות של האמן שזה הישג בפני עצמו. כתוצאה מכך יש לנו את הפריבילגיה לצפות בעולמו הפנימי של וינסנט מתעורר אל המציאות דרך הנפשת ציוריו הידועים ביותר אשר משתלבים בעלילת ההווה של הסרט. קצת פרדוקס הייתי אומר, אבל בכל זאת המהלך הזה מייצר הקבלה בין חייו של וינסנט כאמן למסע של ארמנד בעקבותיו של וינסנט. ארמנד הצעיר מנסה לאחות פיסות עבר כדי להשלים את תמונת החיים של הצייר ההולנדי בדיוק באותו האופן שבו הסרט מקים לתחייה את יצירותיו.

בנקודה הזאת אני רוצה להתעכב שנייה על החלוקה של הווה-עבר בסרט. אם נבחן אותם מקרוב נגלה שהמעבר מקטעי ההווה לקטעים מן העבר מאופיינים ביחסים מורכבים של הפשטה מול ריאליזם. זה בא לידי ביטוי בכמה דרכים. הראשונה היא השפה החזותית. אל מול הססגוניות הצבעונית של קטעי ההווה, קטעי העבר מוצגים בשחור לבן דרמטי עם תאורה קונטרסטית שלעיתים מזכירה קצת פילם-נואר. העבר נראה כל כך ריאליסטי עד כדי כך שלעומתו ההווה נראה כמו איור תמים תלוש מהמציאות - כזה ששייך לעולם דמיוני או עולם שקיים רק בתמונות של ואן-גוך. מלבד הסגנון המשתנה במעבר הזמן, גם המיזנסצנה משתנה באופן מהותי. את המסע של ארמנד בהווה מלווים שוטים פתוחים ומרווחים. הדמויות נעות בהם בחופשיות כאשר הדגש הוא על הלוקיישנים הלקוחים מיצירותיו של ואן-גוך. לעומת זאת, חייו של וינסנט בעבר מצולמים בשוטים סגורים הכולאים את הדמויות בתוך הקומפוזיציה. ריבוי התקריבים, החפצים והקירות שמחלקים את הפריים, מייצרים אווירת מחנק שלעיתים סוגרת ולעיתים דוחקת את וינסנט לצד. הדינאמיקה של המצלמה בחלק זה של העלילה הוא כל כך אנושי שלפעמים נדמה שישנו צלם המתעד את כל המתרחש ובכך מייצר שפה משלו. נקודת המבט המציצנית גורמת לנו להרגיש שאנחנו מתבוננים בחייו של וינסנט מהחדר הסמוך בבית, מהשולחן הקרוב במסבאה וממעלה גרם המדרגות. ממש כאילו אנחנו שם בזמן אמת.

לסיכום אני אומר שזה אחד מסרטי האנימציה הטובים שראיתי בשנים האחרונות. יש כאן הישג חסר תקדים מבחינת תחקיר עם תוכן עשיר ואיכותי שכולל לא מעט מסרים חברתיים. לכל חובבי ואן-גוך למיניהם (וגם לאלה שלא) אני ממליץ בחום לצפות בסרט. זו הזדמנות נדירה לראות את עולמו של הצייר המפורסם מתעורר לחיים באנימציה מדהימה ביופייה. יחד עם הבימוי הנהדר והמוזיקה הנפלאה של קלינט מנסל (רקוויאם לחלום, ברבור שחור) אנחנו נסחפים למסע מרתק בעקבות חייו של ואן-גוך. מסע בו הגיבור עובר תהליך חשוב ובעל משמעות שבסיומו הוא לומד לאהוב את וינסנט.

---------------------------------------

עיצובים ותהליכי עבודה:

הוכחת הקונספט, טריילר מ2012:


ראיון של אבנר שביט עם הבמאית בוואלה: https://e.walla.co.il/item/3140788

מאחורי הקלעים:


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הארט של ראלף ההורס 2: ראלף שובר את האינטרנט

בעיקר לקוח מעבודותיו של ג'ף מרגהרט.
https://www.artstation.com/jmerghart
(לחצו על תמונה להגדלה)


















ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey