דלג לתוכן הראשי

לאהוב את וינסנט - סרט לתלות במוזיאון, ביקורת אורח

לרגל יציאת "לאהוב את וינסט" לקולנוע בישראל אני מפרסם כאן ביקורת מאת עידן יצחקיאן. הסרט הוא קופרודוקציה רוסית-בריטית שבויימה על ידי דורותה קוביילה ויו וולצ'מן.

לאהוב את וינסנט - סרט לתלות במוזיאון  עידן יצחקיאן

Image result for loving vincent"סרט אנימציה על ואן-גוך? זה חייב להיות מעניין..." - זה מה שחשבתי כשנודע לי לראשונה על הסרט לאהוב את וינסנט. אני יכול לספר לכם שואן-גוך הוא בין האמנים האהובים עליי. אפילו ביקרתי במוזיאון שלו באמסטרדם לפני כמה שנים (בטח כמו רבים מכם). אז חיכיתי בקוצר רוח לצאתו של הסרט לאקרנים, ובהזדמנות הראשונה הזמנתי לעצמי כרטיס. בסרט הזה צפיתי לאחר שני סרטים אחרים שצפיתי בהם מוקדם יותר. אם להיות כנה, קצת פחדתי שאגיע קצת קהה חושים להקרנה הזאת. סרט שלישי באותו יום זה לא צחוק, במיוחד ששני הקודמים היו נפלאים. אך בכל זאת יצאתי מהאולם בתחושה שמזמן לא ליוותה אותי ביציאה מאולם קולנוע. כשסרט עשוי טוב, הוא יטלטל אותך בכל מצב. לא משנה מתי תצפה בו. אם תשאלו אותי מדובר ביצירת מופת אמיתית, ולא רק מבחינת עלילה אלא גם בהיבט הטכני. את הסרט הזה ציירו למעלה מ-100 אמנים בצבעי שמן (!) שההתבוננות בכל פריים ממנו הוא תענוג במלוא מובן המילה. אני מאמין שסרט טוב הוא סרט שמצליח להשאיר אצלך אימפקט גם שעות אחרי שיצאת מהאולם. אתה יודע שחוויה כזאת לא תשכח אף פעם, אתה יודע שראית סרט מיוחד במינו אבל לא מצליח לשים את האצבע על מה בדיוק השאיר בך רושם שכזה. אז כן, זו הייתה ההרגשה שאיתה יצאתי מהאולם בסוף הסרט. אני לא בטוח שאני יכול להסביר למה, אבל בכל זאת אנסה.

הטריילר:


עלילת הסרט מתרחשת כשנה לאחר מותו של ואן-גוך. גיבור הסרט ארמנד רולן נשלח ע"י אביו להעביר מכתב שכתב וינסנט ואן-גוך לפני מותו - מכתב שיועד לאחיו הצעיר תיאו. בהתחלה ארמנד מסרב להעביר את המכתב באותו יחס מזלזל שרחש לוינסנט גם לפני מותו, אך אביו שהיה מיודד עם האמן מתעקש שהמכתב יועבר לאחיו. כך יוצא ארמנד בעל כורחו למשימה שהטיל עליו אביו, וכאן בעצם מתחיל המסע שלו בעקבות חייו של וינסנט המנוח. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעלילה מאופיינת בסיפור מסגרת שדרכו מסופר לנו הסיפור הפנימי (חייו של ואן-גוך). אם תשאלו את דעתי יש כאן תחבולה קולנועית מבריקה שגורמת לנו כצופים לאמץ את הפרטים המובאים כאן כאמת לאמיתה. בואו נניח לרגע שקורות חייו של ואן-גוך היו מסופרים לנו ללא סיפור מסגרת. יכול להיות שהיינו מהופנטים למסך באותה מידה. אבל כשהיינו מגיעים הביתה לאחר כמה שעות של הרהורים, היינו חושבים לעצמנו "טוב נו, אנחנו לא באמת יכולים לדעת כמה מהאירועים האלו באמת קרו". ובכן, המרצה שלי לספרות הסביר פעם באחד השיעורים שאחד מתפקידיו של סיפור מסגרת הוא להוסיף אמינות לסיפור הפנימי. העובדה שהסיפור מועבר מדמות אחת לדמות אחרת גורמת לנו להאמין לכל פרט בעלילה כאילו הסיפור הועבר אלינו מתוך שיחה בין שני שכנים מעבר לרחוב. וגם כאן מסעו של ארמנד ושיחותיו הארוכות עם מכריו של וינסנט ממלאים את הסרט בנופך תיעודי כאשר גם המבע הקולנועי לקוח מהעולם הדוקומנטרי.

מוקו-אנימציה

Image result for loving vincentהפרט המעניין הוא שלמרות הסגנון הואן-גוכי שמעצב את האווירה הכללית, אנחנו עדיין מקבלים את התחושה של סרט דוקו. איך? אני אנסה להסביר. קודם כל הבימוי כאן מתחקה אחר קונבנציות של הקולנוע התיעודי. ארמנד בתפקיד המראיין עובר בין שלל האנשים שהכירו את ואן-גוך, ומנהל איתם שיחות ארוכות אודות חייו של האמן במטרה לפצח את אישיותו ואת סיבת מותו. הוא נוסע מארל לפריז ומפריז לאובר כאשר הוא מנהל ראיונות לסירוגין עם כל מי שיכול לתת לו אינפורמציה (אגב קצת התנהלות של בלש... אתם לא חושבים? אפילו יש כאן תעלומה לפתור). בכל אופן, יש לנו כאן מבנה קלאסי של סרט דוקו למרות שממש לא מדובר באחד כזה. אפשר להגיד שהסרט הזה נושא אופי של "דוקו-בלשי". הוא בוחר לחשוף לנו כל את הפרטים אט אט, וברגע שחשבנו שכל כבר מובן, כל החשיבה שלנו משתנה בגלל הגעתה של דמות חדשה שמספרת לנו על חייו של וינסנט מנקודת מבטה. זה קצת כמו בסרט האזרח קיין. אם זה עבד אז, למה שלא יעבוד עכשיו?
דבר נוסף שראוי לציון בסרט הוא כמובן הטכניקה הייחודית בה הפריימים הושנים צויירו בשמן על ידי ציירם מומחים. למביני העניין ביניכם ודאי ברור שההתעסקות בציורי שמן באנימציה מלווה בעבודה סיזיפית, גם אם מדובר ברוטוסקופ (ואף אחד לא מנסה להסתיר את זה שמדובר ברוטוסקופ - נהפוך הוא). אם יש לכם ספק כמה זה קשה, אתם מוזמנים לצפות בסרטים הקצרים של אלכסנדר פטרוב (הזקן והים לדוגמה). אבל חוץ מהקושי שבהתעסקות עם ציורי שמן, הסרט מעוצב בסגנון הציור של ואן-גוך עם משיחות המכחול הגסות והדמויות שמונפשות היישר מתוך התמונות של האמן שזה הישג בפני עצמו. כתוצאה מכך יש לנו את הפריבילגיה לצפות בעולמו הפנימי של וינסנט מתעורר אל המציאות דרך הנפשת ציוריו הידועים ביותר אשר משתלבים בעלילת ההווה של הסרט. קצת פרדוקס הייתי אומר, אבל בכל זאת המהלך הזה מייצר הקבלה בין חייו של וינסנט כאמן למסע של ארמנד בעקבותיו של וינסנט. ארמנד הצעיר מנסה לאחות פיסות עבר כדי להשלים את תמונת החיים של הצייר ההולנדי בדיוק באותו האופן שבו הסרט מקים לתחייה את יצירותיו.

בנקודה הזאת אני רוצה להתעכב שנייה על החלוקה של הווה-עבר בסרט. אם נבחן אותם מקרוב נגלה שהמעבר מקטעי ההווה לקטעים מן העבר מאופיינים ביחסים מורכבים של הפשטה מול ריאליזם. זה בא לידי ביטוי בכמה דרכים. הראשונה היא השפה החזותית. אל מול הססגוניות הצבעונית של קטעי ההווה, קטעי העבר מוצגים בשחור לבן דרמטי עם תאורה קונטרסטית שלעיתים מזכירה קצת פילם-נואר. העבר נראה כל כך ריאליסטי עד כדי כך שלעומתו ההווה נראה כמו איור תמים תלוש מהמציאות - כזה ששייך לעולם דמיוני או עולם שקיים רק בתמונות של ואן-גוך. מלבד הסגנון המשתנה במעבר הזמן, גם המיזנסצנה משתנה באופן מהותי. את המסע של ארמנד בהווה מלווים שוטים פתוחים ומרווחים. הדמויות נעות בהם בחופשיות כאשר הדגש הוא על הלוקיישנים הלקוחים מיצירותיו של ואן-גוך. לעומת זאת, חייו של וינסנט בעבר מצולמים בשוטים סגורים הכולאים את הדמויות בתוך הקומפוזיציה. ריבוי התקריבים, החפצים והקירות שמחלקים את הפריים, מייצרים אווירת מחנק שלעיתים סוגרת ולעיתים דוחקת את וינסנט לצד. הדינאמיקה של המצלמה בחלק זה של העלילה הוא כל כך אנושי שלפעמים נדמה שישנו צלם המתעד את כל המתרחש ובכך מייצר שפה משלו. נקודת המבט המציצנית גורמת לנו להרגיש שאנחנו מתבוננים בחייו של וינסנט מהחדר הסמוך בבית, מהשולחן הקרוב במסבאה וממעלה גרם המדרגות. ממש כאילו אנחנו שם בזמן אמת.

לסיכום אני אומר שזה אחד מסרטי האנימציה הטובים שראיתי בשנים האחרונות. יש כאן הישג חסר תקדים מבחינת תחקיר עם תוכן עשיר ואיכותי שכולל לא מעט מסרים חברתיים. לכל חובבי ואן-גוך למיניהם (וגם לאלה שלא) אני ממליץ בחום לצפות בסרט. זו הזדמנות נדירה לראות את עולמו של הצייר המפורסם מתעורר לחיים באנימציה מדהימה ביופייה. יחד עם הבימוי הנהדר והמוזיקה הנפלאה של קלינט מנסל (רקוויאם לחלום, ברבור שחור) אנחנו נסחפים למסע מרתק בעקבות חייו של ואן-גוך. מסע בו הגיבור עובר תהליך חשוב ובעל משמעות שבסיומו הוא לומד לאהוב את וינסנט.

---------------------------------------

עיצובים ותהליכי עבודה:

הוכחת הקונספט, טריילר מ2012:


ראיון של אבנר שביט עם הבמאית בוואלה: https://e.walla.co.il/item/3140788

מאחורי הקלעים:


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)



ספינת הקיטור ווילי REDUX

כחלק מתערוכה לכבודו של מיקי מאוס הופק פרוייקט שיתופי בעקבות "ספינת הקיטור ווילי". הרבה אנימטורים מוכשרים חלקו בינהם שוטים מתוך הסרט הראשון של מיקי מאוס וכאן תוכלו לראות את התוצאה בהשוואה למקור:






אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):