דלג לתוכן הראשי

הולולנד (2013) - פליטים בארצם

"האם הקוסמופוליטיות הישראלית של שכבת העלית מעידה רק על  רוחב אופקים, הכרה בשוויון של כל בני-האדם והזדהות עם אינטרסים כלל-אנושיים עד כדי נכונות לעזור לכל סובל בן כל עם,  או  שמא גם על שאיפה להשתחרר ממחויבות? ומה היא אומרת לגבי סיכויי ההישרדות של ישראל? האם דיבור בעברית ומגורי קבע בארץ מספיקים כדי ליצור הרגשת שייכות ומחויבות לְמה שהציונות מוסיפה לדרוש מהאדם הישראלי? לדעתי, הפיתרון לשאלות המדאיגות האלה הוא  מיזוג הרמוני בין קוסמופוליטיות נאורה וליברלית עם פטריוטיות ישראלית ויהודית.  את המיזוג הזה עלינו לזהות, לעודד, וליצור יותר משעשינו עד כה."
מתוך עידן הציונות, יהודה ריינהרץ ויעקב הריס


הסרט הולולנד של אורי ומיכל קרנות עוסק בפליטות. אך סוג אחר מזה של משבר הפליטים העכשווי.



מחשבה: בני הזוג הם פליטים, סחופים המגיעים למדינה זרה. אלא שמי שמכיר את היוצרים ואת הנושאים שהם עוסקים בהם יזהה שהפליטות הזו היא פליטות של אדם בארצו וממורשתו. הרמיזות לארץ ישראל, מדינת ישראל והדת היהודית הן אמנם רמוזות אך נוכחות.
הדמויות בסרט חוות ניכור הולך וגובר למקום המוזר שהן הגיעו אליו. כמו שאפרים סידון מתאר את החרדים כאנשים תמהונים שדוחפים צנונית לטוסיק כך אורי ומיכל מתרגמים את מה שקורה בארץ לאבסורד מוחלט ושרירותי בו על מנת להיות שייך עליך לקבל על עצמך אוסף התנהגויות ביזארי כמובן מאליו.
ניתן לראות בכך סטירה אלא שלתחושתי המביט בתמונה זו לא יראה את עצמו אלא בעיקר את הבוז כלפיו וכלפי תרבותו.
אך מעבר לזה אותי בצפיה העסיקה שאלה מרכזית אחת: אם תחושת הפליטות והרמז הבוטה לפליטות כפי שבאה לידי ביטוי בסרט הוא כה חזק, אז מה יהא על פליטים אמיתיים, כאלו שהקושי שלהם בארץ מולדתם הוא קיומי וקשה? בהשוואה הנעשית בסרט למעשה נעשה פיחות (פריבילגי) למעמדם של פליטים אמיתיים. אם מי שקשה לו עם ישראל ומרגיש בטוב באירופה נקרא "פליט" אז מה זה אומר על פליטות אמיתית? ובעיקר, אם ישראל נתנה חסות לפליטים רבים ממדינות אירופה הנאורות שרצחו ביהודים ופליטי ארצות ערב שגורשו ללא רכוש, מה המשמעות של בריחה חזרה לזרועות מי שייצר את הפליטות הזו מלכתחילה על מנת להתהדר בפליטות של יהודי ממדינת היהודים כיוון שאינה לרוחך?



אם כולם פליטים אז אף אחד לא פליט.
ראיון:
וגם




BLACK TAPE סרט נוסף שעוסק בסכסוך הישראלי פלסטיני מזוית אחרת.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

זדיינו. פרויקט אנימציה מאת וליה רוזנצוייג, מנשר 2018

פרוייקט טרי וחזק ממחלקת תקשורת חזותית ממנשר. וליה רוזנצוייג הנפישה בציורי טושים שירה מדוברת (ספוקן וורד) שעוסק בדור ה1.5 של העליה מרוסיה. על זהות חצויה, גזענות והמבט על כור ההיתוך:



מתוך אתר הבוגרים https://www.minsharbogrim.com (התערוכה מוצגת במנשר עד ל9.8.18)

זדיינו אני אומרת לכם ״כילדים בברית המועצות הסתכלנו על ההורים שלנו כדמויות כל־יכולות. אחרי העלייה לארץ הפכנו להיות חזקים מהם: דיברנו עברית שוטפת, שחינו במנטליות הצברית ובפועל תיווכנו להורים את העולם הישראלי. הורינו, מן הצד השני, התרכזו בהישרדות ובמקרים רבים עבדו בעבודות שירותים למרות השכלתם הגבוהה. במרוצת השנים צמחנו להיות צעירים עצמאיים, התופסים תפקידי מפתח בחברה, אלא שהצורך התמידי להוכיח שאנחנו חלק גורם לכך שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות עצמנו. אנחנו תמיד צריכים להיות משהו אחר, טוב יותר, כדי להתקבל״. - אלקס ריף
הפרויקט מתעסק בחוויותיו של דור 1.5 שעלה מברית המועצות לשעבר. דור 1.5 הוא ילדי העולים שהגיעו עם ההורים בגיל הילדות או התבגרות המוקדם וגדלו בארץ. אנחנו לא בדיוק דור ראשון, שכן הורינו היו אלה שחוו את העליה במלואה על תופעותיה…

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






המלצות אנימיקס 2018

אנימיקס, הפסטיבל הישראלי הגדול והותיק בישראל נמצא ממש מעבר לפינה. כמדי שנה אני מנסה להמליץ על כמה מתוכניות האנימציה בדגש על אלו שמתאימות לקהל בוגר. וכמדי שנה אני גם מזהיר מכמה דברים ואתחיל בהם: התוכניות שמרכזות סרטי אנימציה על פי נושא הוא אחד הדברים הפחות מוצלחים בפסטיבל. על סמך הכרות משנים עברו מדובר לא פעם באוסף של סרטים שאין בינהם קשר אוצרותי מעבר לנושא שחוזר. מעבר לכך בעבר גם איכות ההקרנה לא היתה טובה כיוון שהסרטים השונים הודבקו זה לזה לרצף אחד שדרש ייצוא מחודש של קבצים שפוגע באיכות הקובץ המקורי. אני סוקר פה רק אירועי אנימציה למרות שהפסטיבל הוא גם פסטיבל קומיקס וקריקטורה.

לכל המלצה יש לינקים לדף הסרט המומלץ באתר אנימיקס.
קוראי הבלוג מקבלים הנחה. כרטיס ב35 שקלים (לא כולל סדנאות). בהזמנת כרטיס ציינו קוד מצויירים ותהנו!

התוכניה המלאה להורדה
https://drive.google.com/file/d/1V-jZm1n-57_tHdKOHxiD-IYqafCIiQwS/view?usp=sharing המלצות לאנימיקס הפסטיבל יימשך חמישה ימים משלישי עד שבת. חלק מההקרנות חוזרות מספר פעמים כך שתוכלו לרכז את האירועים החשובים לכם. ההמלצות שלי מבוססות על ציפיותיי שלי על …

השועל הגדול הרע - באנימיקס 2018

אחד הסרטים שאני הכי מצפה להם כבר שנים הוא "השועל הגדול הרע" של בנימין רנר. רנר הוא אנימטור צעיר שעשה דרך מהירה מאוד לבימוי סרטים ארוכים. סרטו הראשון "ארנסט וסלסטין" המבוסס על סדרת ספרים בשם זה, הוא סרט צנוע וחכם שנעשה באנימציה קלאסית בתוכנת פלאש. סרטו החדש "השועל הגדול הרע" מבוסס על ספר קומיקס שרנר כתב ואייר ובו סיטואציות מצחיקות של שועל ביש מזל. הסרט יוקרן בפסטיבל אנימיקס 2018.

לרכישת כרטיסים: "השועל הגדול הרע" אנימיקס 2018





הרצאה יפה של רנר על הפקת הסרט:

עבודת אנימציה:




רנר מאייר: