דלג לתוכן הראשי

הולולנד (2013) - פליטים בארצם

"האם הקוסמופוליטיות הישראלית של שכבת העלית מעידה רק על  רוחב אופקים, הכרה בשוויון של כל בני-האדם והזדהות עם אינטרסים כלל-אנושיים עד כדי נכונות לעזור לכל סובל בן כל עם,  או  שמא גם על שאיפה להשתחרר ממחויבות? ומה היא אומרת לגבי סיכויי ההישרדות של ישראל? האם דיבור בעברית ומגורי קבע בארץ מספיקים כדי ליצור הרגשת שייכות ומחויבות לְמה שהציונות מוסיפה לדרוש מהאדם הישראלי? לדעתי, הפיתרון לשאלות המדאיגות האלה הוא  מיזוג הרמוני בין קוסמופוליטיות נאורה וליברלית עם פטריוטיות ישראלית ויהודית.  את המיזוג הזה עלינו לזהות, לעודד, וליצור יותר משעשינו עד כה."
מתוך עידן הציונות, יהודה ריינהרץ ויעקב הריס


הסרט הולולנד של אורי ומיכל קרנות עוסק בפליטות. אך סוג אחר מזה של משבר הפליטים העכשווי.



מחשבה: בני הזוג הם פליטים, סחופים המגיעים למדינה זרה. אלא שמי שמכיר את היוצרים ואת הנושאים שהם עוסקים בהם יזהה שהפליטות הזו היא פליטות של אדם בארצו וממורשתו. הרמיזות לארץ ישראל, מדינת ישראל והדת היהודית הן אמנם רמוזות אך נוכחות.
הדמויות בסרט חוות ניכור הולך וגובר למקום המוזר שהן הגיעו אליו. כמו שאפרים סידון מתאר את החרדים כאנשים תמהונים שדוחפים צנונית לטוסיק כך אורי ומיכל מתרגמים את מה שקורה בארץ לאבסורד מוחלט ושרירותי בו על מנת להיות שייך עליך לקבל על עצמך אוסף התנהגויות ביזארי כמובן מאליו.
ניתן לראות בכך סטירה אלא שלתחושתי המביט בתמונה זו לא יראה את עצמו אלא בעיקר את הבוז כלפיו וכלפי תרבותו.
אך מעבר לזה אותי בצפיה העסיקה שאלה מרכזית אחת: אם תחושת הפליטות והרמז הבוטה לפליטות כפי שבאה לידי ביטוי בסרט הוא כה חזק, אז מה יהא על פליטים אמיתיים, כאלו שהקושי שלהם בארץ מולדתם הוא קיומי וקשה? בהשוואה הנעשית בסרט למעשה נעשה פיחות (פריבילגי) למעמדם של פליטים אמיתיים. אם מי שקשה לו עם ישראל ומרגיש בטוב באירופה נקרא "פליט" אז מה זה אומר על פליטות אמיתית? ובעיקר, אם ישראל נתנה חסות לפליטים רבים ממדינות אירופה הנאורות שרצחו ביהודים ופליטי ארצות ערב שגורשו ללא רכוש, מה המשמעות של בריחה חזרה לזרועות מי שייצר את הפליטות הזו מלכתחילה על מנת להתהדר בפליטות של יהודי ממדינת היהודים כיוון שאינה לרוחך?



אם כולם פליטים אז אף אחד לא פליט.
ראיון:
וגם




BLACK TAPE סרט נוסף שעוסק בסכסוך הישראלי פלסטיני מזוית אחרת.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הארט של ראלף ההורס 2: ראלף שובר את האינטרנט

בעיקר לקוח מעבודותיו של ג'ף מרגהרט.
https://www.artstation.com/jmerghart
(לחצו על תמונה להגדלה)


















ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey