שטעטל טרנסילבניה- יהדות ארה"ב על המוקד

שטעטל טרנסילבניה

התבוללות ומסורת בסרטי "מפלצת של מלון"

אוגוסט 7, 2018  

סרט יהודי במסווה

פעמים רבות עולה השאלה מהו קולנוע יהודי: האם מדובר בסרט של יוצר יהודי? או כזה שעוסק בנושא יהודי, או שאיכשהו ניתן לזהות בו מרכיבים הגותיים יהודיים? בין שלל הדיונים קורה לא פעם שסרטים יהודיים בעליל עוברים מתחת לרדאר של צופי ומבקרי הקולנוע רק בגלל שהם מסווים בצורה מוצלחת מאוד. כזה הוא המקרה של סדרת סרטי האנימציה “מפלצת של מלון” (“הוטל טרנסילבניה” במקור).

כרזת הספר (יח”צ)

סדרת סרטים מצליחה זו שביים גנדי טרטקובסקי (יוצר “סמוראי ג’ק” וסרטים נוספים, שכעת מוקרן הסרט השלישי בסדרה) מספרת סיפור פנטזיה עכשווי על דרק, הלא הוא דרקולה – הערפד המיתולוגי בן מאות השנים, שמנסה להתאים עצמו למאה ה-21. בעולם זה ערפדים, אנשי זאב, מומיות ועוד מפלצות קלאסיות שונות אינן רעות. הרעים הם דווקא בני האדם הרגילים שממשיכים להתייחס אליהם בשנאה ובדעה קדומה על אף שהם לא באמת מסוכנים והפסיקו לשתות דם אדם כבר לפני זמן רב.

אשתו של דרק נרצחה על ידי בני אדם, והוא מחליט לגונן על ביתו מייביס על ידי יצירת מתחם מוגן עבורה, הרחק מעין אדם: הוטל טרנסילבניה. המלון משמש מפלצות שונות ואף מנוהל על ידי מפלצות. צוות המלון מאויש על ידי זומבים נערי מעליות, מכשפות חדרניות ושלדים בארון. אלא שכמו במקרה של בת הים הקטנה, מה שעלול למוטט את פועלו של דרקולה היא האהבה. מייביס הערפדית רוצה לפגוש בני אדם אמתיים חרף אזהרותיו וסיפורי האימה של אביה. מאמציו של דרקולה למנוע זאת נכשלים כשלמלון מגיע ג’וני, בחור צעיר שעשה טראק בטרנסילבניה ומצא עצמו במלון המפלצתי. מכאן הסיפור נמשך לאורך שלושה סרטים עד כה.

בסרט הראשון דרק לומד לקבל את הרומן שנרקם בין מייביס וג’וני ואת נישואי התערובת, יחד עם הבנה שהעולם השתנה וניתן לפתוח עידן חדש במערכת היחסים בין מפלצות ובני אדם. בסרט השני נולד לזוג הצעיר ילד קטן שלא ברור עדיין אם הוא אדם או ערפד, והמשפחה המאושרת מאוימת על ידי הסבא ולאד, ערפד קדמוני ואפל שמדובב על ידי מל ברוקס בכבודו ובעצמו. הסבא ולאד מייצג ערכים שמרניים לפיהם ההפרדה בין בני אדם ומפלצות חייבת להיות נצחית. בסרט השלישי, לאחר שגם דרק וגם ולאד השלימו באהבה עם ערכי המשפחה החדשה, אנחנו מקבלים את האיום מצד בני האדם שהקדמה עדיין לא הידפקה על דלתם והם נותרו גזענים כלפי מפלצות, כהמשך למסורת בת אלפי שנים.

הסבתא היהודייה של דרקולה

מה לדרקולה וליהדות עכשווית? קודם כול מעניין להתבונן בצוות השחקנים שמדובב את דמויות הסרט: אדם סנדלר, שחקן קומי ובמאי יהודי מוכר, שעשה כמה סרטים בנושאים יהודיים, מדובב את דרקולה. ולאד הסבא מדובב על ידי מל ברוקס, מלך הקומדיה היהודית. אנדי סומברג הקומיקאי מדובב את ג’וני, ואת הילד הקטן שלו, דניס, משחק אשר בלינקוף, ילד חרדי מקליפורניה. הבמאי, גנדי טרטקובסקי, גם הוא יהודי יליד מוסקבה.

אפשר למצוא נוכחות יהודית גם ברמזים שונים בסרט כמו מרק קניידלך מפלצתי מסורתי, הצורך של דרק לקרוא לדניס “דניסוביץ'”, בדיחות הבר מצווה והרמיזות לפוגרומים, ברית מילה, ועוד. אבל עצם האזכורים והליהוק הם רק אנקדוטות. להבנתי, הסרט מצליח להעלות על פני השטח כמה סוגיות עכשוויות בוערות בנוגע ליהדות ארצות הברית, מסורת והתבוללות, וכדאי לתת על כך את הדעת.

הקונפליקט הבסיסי המוצג בסרט הוא מה קורה כשמסורת ומתחים גזעיים ודתיים מתנפצים על הקרקע ההומניסטית הגלובלית והפוסט מודרנית של המערב בעידן הנוכחי. הדחף של דרק להגן על ביתו ועל התרבות המפלצתית באמצעות התנתקות מהעולם החיצון לא מחזיקה מעמד. התהליך שעובר על דרק הופך את ניסיונותיו להסתגר לפתטיים וארכאיים. כוחם של סיפורי העבר על הפוגרומים, האנטישמיות (או מפלצופוביה) והעוינות של בני האדם כלפי מפלצות, אינם מספיקים כדי למנוע מהערפדית הצעירה לצאת אל העולם ולמצוא בן זוג בן-אנוש בזמן שהעולם האנושי מסוגל להכיל מפלצות ואין טעם עוד לשמר תרבות מתגוננת.

ניתן להתווכח אם האנטישמיות פגה מהעולם או לא (היא לא), אך הסרט מאתגר את עצם ההתגוננות הלעומתית כבסיס לגיבוש זהות. מהלך זה מייצג נאמנה את הקונפליקטים של מרבית האוכלוסייה היהודית בארצות הברית. היכולת להצדיק התנגדות לנישואין בין דתיים נעשית קשה, הן אידאולוגית והן פרקטית. צעיר יהודי המעוניין למצוא בת זוג יהודיה יצטרך הן לחפש במקומות מסוימים והן להימנע בצורה אקטיבית מהיכרות רומנטית עם בני דת אחרת, זאת בניגוד ליהודי ישראלי שרוב סיכוייו הם למצוא בת זוג יהודיה.

הנישואין בין מייביס הערפדית וג’וני האנושי נדמים על פניו נישואים בין-דתיים רגילים שמציינים את ניצחונה של הליברליות על השמרנות. עידן חדש מגיע בו מפלצות ובני אדם חיים יחד. כאשר בת הים הקטנה התאהבה בבן-אדם היא הפכה לבת אדם וההפרדה בין בני האדם לבני הים נשמרה; היא פשוט עברה צד. אבל המציאות ב”הוטל טרנסילבניה” מורכבת יותר. רוב המפלצות לא יכולות פשוט להשתלב בחברה, ולו משום המראה שלהן ומאפייניהן הפיזיים. כלומר, החברה צריכה לקבל אותן כפי שהן, וסכנת ההיטמעות הטוטלית לא אפשרית, בניגוד להשלכות התבוללות.

מצד שני, למרות השוני הגדול, הסרט יוצר הקבלה מעניינת מאוד בסרט השני בסדרה בין היהדות לשונאיה. בסרט זה מתגלה שלביסוס זהות על סמך מאבק באחר יש השלכות פנימיות חמורות. ההצעה לנישואי תערובת אינה רק ניצחון חילוני ליברלי קלישאתי אלא כזו שאומרת משהו על התפתחות היהדות עצמה. הדמות הקיצונית ביותר בסרט זה אינה ולאד, הערפד הזקן השמרן, אלא העוזרים שלו, אנשי עטלף הקרויים “קרונים”. קרונים אלו הם בעצם גרסה מהופכת לאנטישמיות. הם מונעי שנאת-נגד ולכן הדחף שלהם להפרדה בין מפלצות ובני אדם היא קיצונית והרסנית, והם מוכנים ללכת עד הסוף כדי למנוע אותה.

המעניין הוא שמי שעומד מולם הוא “בן התערובת” דניס, הילד הקטן, שמגלה את כישוריו המפלצתיים דווקא בעימות אתם. אם נתרגם את המשל, נמצא שיהדותו של דניס מתגלה דווקא בהיותו מגן הזרים ולא מי שמעודד הפרדה; ובניסוח כולל: העידן החדש מביא אתגרים רבים ליהדות, אך גם מציב אותה בחוד החנית של האפשרות לתיקון עולם. במקום בו היהדות מוותרת על עמדה מתגוננת היא זוכה לצקת תוכן חיובי אקטיבי למסורת הקדומה. התינוק ערפד הוא התשובה לאנטישמיות (וניתן להשוות להבדיל ל”החיים יפים”, שם בן התערובת הוא גוי והאב מושמד).

בעיניים שמרניות המסר הזה נתפס כמתריס ואולי כפרופגנדה רפורמית, אבל דווקא בגלל שהסרט מסווה את מסריו בעולם דימויים זר לחלוטין, ניתן לדון באמצעותו בתהליכים הדינמיים שעוברים על היהדות בעידן החדש.

הסרט השלישי: שובה של האנטישמיות הקלאסית

הסרט השלישי ממשיך לכאורה את הקו של שני הסרטים הקודמים, אך גם מציג אפשרות לנקודת מבט מפתיעה חדשה. בסרט זה האנטישמיות הקלאסית מרימה ראש. אברהם ואן הלסינג, לוחם המפלצות הנודע שגם הוא הפך לדמות מיתית, עדיין חי והוא מלא שנאה קדומה ולא רציונלית למפלצות. לא רק שהוא מראה לנו שהאנטישמיות לא נעלמה מן העולם, אלא שמתגלה משהו שהופך את כל הפרשנות שלי עד כה על פיה. בשני הסרטים הראשונים, ג’וני, בן האדם שהגיע למלון הנסתר והתחתן עם ערפדית, ייצג את בני האדם. אבל כאשר הוא בא להילחם במפלצת האנטישמיות בעודו מקים את עמדת הדי.ג’יי שלו, הוא מתפאר בהיותו בעל ניסיון של די. ג’יי בר מצווה. כן, ג’וני הוא יהודי. תוסיפו לכך שהוא משוחק על ידי אנדי סמברג היהודי, ותוכלו לקבל קריאה שונה לגמרי בסרט.

עד כה המהלך הליברלי של הסרט ראה ביהדות לא מתגוננת ופתוחה לעולם. החברה היהודית האמריקנית נמצאת במקום בו הברירה היא בין להיות שייך או לא להתבולל. כאשר לוקחים בחשבון שג’וני מסמל פן מסוים ביהדות, נפתחת אפשרות שלישית, חתרנית. כאשר ג’וני הגיע לטרנסילבניה הוא היה בחור צעיר בטראק. הכניסה שלו לעולם קדום ושמרני פוגשת אותו כשהוא נמצא במקום תמים מאוד, כזה שלא באמת מבין את הקונפליקט.

דמותו מצוירת כבחור ישראלי אחר צבא, חילוני שמחפש את עצמו באזורים אפלים של מזרח אירופה. בתוך המתח בין יהדות שמרנית ומסתגרת והתבוללות, ג’וני הופך למייצג של האופציה הישראלית בה הזהות היהודית היא מציאות פשוטה ותמימה שאינה זקוקה להצדקה. מדינת ישראל, לפיכך, אינה עוד שטעטל כמו הוטל טרנסילבניה שהולכת ונסגרת בפני העולם, אלא הצעה אמתית ורלוונטית לקיום יהודי חיובי ואקטיבי שלא עסוק בצידוק עצמי. ג’וני ומה שהוא מייצג מגיח בסיום שלושת הסרטים בתור הדמות שמסוגלת לנצח את האנטישמיות בצורתה המפלצתית, הגזענית והקמאית ביותר.

כיאה לשאלות טובות, סרט קיץ פופולרי באנימציה אולי מתקשה לענות עליהם בקלות אך כבסיס לדיון בנוגע למערכת היחסים בין ישראל ויהודי התפוצות בנוגע לעתיד היהדות הוא בהחלט רלוונטי וגם מבדר.
אדם סנדלר ומל ברוקס. וגנדי טרקובסקי.

ולמי שעדיין לא משוכנע שזה סרט יהודי: מה יגרום לנערה יהודיה להרגיש נוסטלגית? נכון, הקניידלך של סבתא.