דלג לתוכן הראשי

למה מרי פופינס חזרה?



על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת מעמד הנשים והן תפיסת המעמדות החברתיים באנגליה של ראשית המאה ה-20, בניגוד לגברת בנקס שאמנם מפגינה כלפי חוץ אבל הינה אישה כנועה בביתה.
לאורך הסרט החדש מרי מחלקת שלל תובנות לחיים שכמו פו הדוב בגרסתו החדשה, נשמעות הגיוניות מאוד: אל תשפוט ספר לפי הכריכה, אמבטיה היא מקום להפעלת הדמיון באופן חופשי, ימי רביעי הם יום עבודה רגיל לכל דבר, אדם אהוב שנפטר נשאר בליבך תמיד ובלון משמח לב אנוש. מקווה שלא שכחתי משהו. על פניו אלו הם דברים שמתאים למרי פופינס ללמד, אבל במבט נוסף יש כאן מעין היפוך אירוני. כל הדברים הללו הם נקודת מבט של מבוגרים נטולי פנטזיה. אין בהם היפוך של המבט אלא קונפורמיזם צרוף ו"חוכמות של גדולים".
יודעים מה ממש דמיוני בעיני מרי פופינס החדש?
לבשל ללא מתכון...
ההמממ...

אם נשווה זאת לסרט הראשון נראה שהמסרים של מרי הם שונים ואף הפוכים:
בתחילת הסרט המקורי מרי פופינס מראה לילדים שסידור חדר אינו מטלה אלא משחק. היא לא משקרת להם, היא לא מפעילה עליהם מניפולציה, היא באמת מביאה איתה מבט שונה על החיים שמבוגרים לא חולקים. לאחר מכן היא חולקת איתם את נקודת המבט שלה לגבי מעמדות. המפגש שלה עם ברט הוא מפגש של קירבה והערכה. לאחר מכן היא נכנסת איתם לציור ומפעילה את הדמיון לא בסביבה המוגנת והבטוחה של חדר האמבט אלא ברחוב, בציור גיר שנוצר על ידי קבצן-אמן-רחוב. הילדים אכן חוזרים מהאירוע רטובים ומצוננים ומר בנקס כועס על כך. בהמשך הם מבקרים את הדוד העליז שמרחף על התקרה. כאן מרי פופינס אכן נוהגת כמבוגר אחראי והדוד הוא שמתנהג כילד, אבל היא גם משתפת פעולה עם הסיטואציה כביכול באופן לא רצוני, באותו תחכום שבו היא נוהגת לפעול בדרך כלל ילדותיות וקסם במסווה של מבוגרת מתנשאת. בכלל אירועי הקסם של מרי פופינס המקורי אינם קורים במרחב הציבורי כקסם גלוי אלא נסתר ומשאירים את השאלה לגבי הקסם פתוחה. בסרט השני לעומת זאת דואגים להבהיר לנו שהמבוגרים "ישכחו הכל עד הבוקר". כדי שנהיה רגועים לגבי מה "אמיתי" ומה איננו). באירועים קטנים אנחנו מגלים עוד דברים נפלאים: כיצד היא מתחכמת כשהיא שרה שיר אנטי-שינה בתור שיר ערש ואיך היא גורמת לילדים להיות מודעים לנוכחותה של הקבצנית על מדרגות הקתדרלה. הקבצנית שכולם חולפים על פניה מבלי משים. זהו רגע מכונן כי כאשר מר בנקס הולך לקראת הפיטורין שלו הוא חולף על פני מדרגות הקתדרלה ועוצר ושם לב לזה שהקבצנית איננה. רגע מרטיט לב. זהו שינוי מהותי שדווקא מר בנקס זקוק לו ולא הילדים. הם רואים את את הקבצנית והוא את הקתדרלה ולפתע הקתדרלה נראית לו חסרה.



כל האירועים הללו הם אכן קסומים במובן העמוק של המילה. הם מאירים נקודת מבט ילדותית-פנטסטית שאינה בהכרח הגיונית אבל בעלת אמת פנימית": אפשר להכנס לציור (מבלי לכנותו בכוח "דמיון" ולשמור על חלוקה מודעת בין מציאות לדמיון. כפי שג'ון עצמו אומר בסוף הסרט מרי פופינס חוזרת: "מה שקרה עם מרי פופינס קרה באמת!" כאילו שזה מעניין מישהו), הצחוק הופך אותך לקל דעת, לטוב ולרע, "סופרקליפרג'יליסטיקאקספיאלידוש" הוא פרודיה ילדותית על העולם של המבוגרים המלא במילים מתוחכמות חסרות משמעות שיכולות להקנות לך מעמד חברתי ואף בת זוג מוצלחת, ועבור ילד שני פני הם כל עולמך ומעשה חסד קטן של האכלת ציפורים וקניה מקבצנית הם אושר של רגע נצחי על פני עתיד כלכלי מדומיין של השקעה עתידית בבנק.

ובכל הנודע לסבירת סולם המעמדות, מרי פופינס גורמת לכל מנקי הארובות של אנגליה לחדור לביתו המוגן של מר בנקס. היא שוברת את הסולם הזה לחתיכות בכך שהפחד הגדול של מר בנקס, שהאספסוף יפרוץ לביתו, מתממש. כל הדברים האלו הם אמיתות של עולם הילדים שמנוסחות על ידי אדם בוגר כמרי פופינס. וזו הסיבה שהיא דמות כל כך מיוחדת בעינינו הצופים. ההכחשה הגורפת שלה את הקסם והצדדים השטותיים שבה שומרים על האמת הזו כמעין סוד כמוס שרק ילדים ומנקי ארובות שומרים לעצמם.
בסוף הסצנה הזאת באמת נוצר החיבור המרגש שבו מרי פופינס אינה נוכחת: דיאלוג מתוחכם ומרגש של ברט עם מר בנקס. ברט בדרכו עושה מעשה מרי פופינס: הוא משחק אותה כאילו המעמד חשוב והתפקיד חשוב והעבודה של מר בנקס חשובה אבל מר בנקס שומע בין השורות ואז האנחנו מקבלים מספר שניות ארוכות כנצח של פניו הנוגות של מר בנקס. נקודת השיא של הסרט כולו.


תראה לי את הכסף

בסוף הסרט המקורי מר בנקס שמושפל עד עפר מוצא עצמו בז למעמד ממנו נזרק. הוא מוציא את האויר הנפוח מאותתם הבנקאים שעומדים מולו והם אכן חסרי כוחות מולו. ג'ון לעומתו בסרט החדש זה סיפור אחר. ג'ון מוצג כמבוגר לא אחראי. הוא אלמן שאשתו היא זו שדאגה לכספים המשפחתיים. אביו הותיר לו כירושה מניות ולא רק שהוא איבד אותה אלא הוא קשקש עליה ציורים. הסרט לא אומר לנו שג'ון צריך להיות צייר במקום בנקאי אלא להפך! חדוות הציור שלו כמעט והרסה את משפחתו. אם הוא היה בנקאי טוב כל הצרות שלו לא היו מתחילות בכלל והוא היה יכול להרשות לעצמו אומנת טובה לילדיו. מעבר לזה מי שמציל אותו בסוף זה הבנק עצמו, מציל אותו משגיונותיו וחוסר האחריות שלו. (ספוילר) שני הפני, עליהם ויתר בתור ילד כדי להשכיח את זעמו של אביו, הושקעו והניבו לו בבגרותו סכום שמספיק כדי להשיב את ההלוואה שלקח בחופזה ואיימה להרוס את ביתו. כלומר הכסף שלא ניתן לאותה קבצנית הוא שהציל את ג'ון הבוגר. איזה מזל שהוא הקשיב לאבא ולא למרי פופינס כשהיה ילד, הא? והמניות יקרות הערך? אבדו לבלי שוב. לא נורא.

כפויי טובה

מרי פופינס בסרט הראשון היא שחקנית. היא מסתירה את רגשותיה, שומרת על פוזה מושלמת כל הזמן ולא תתפסו אותה חורגת מהדמות שלה. היא מכינה את הקרקע להעלם ולהשאיר את המשפחה מאחוריה. רק לרגע קטן התוכי שלה מגלה לנו שהיא בעצם כן עצובה קצת מבפנים אבל היא ממהרת להשתיק אותו. בסרט השני, מרי פופינס בגילומה של אמילי בלאנט, נראית עצובה כל הזמן. ממש ריחמתי עליה. היא שרה ורוקדת אבל משהו בה עצוב. פתאום אתה מהרהר מה היא עשתה כל השנים האלו. האם היא ביקרה משפחות אחרות או שחייה מסתכמים בהצלת משפחת בנקס. היא הפכה לדמות טרגית בעיניי וכפי שציינתי בהתחלה, גידי אורשר זיהה נכון שלמעשה מרי פופינס לא באמת רצויה. בסרט הראשון הילדים קראו לעזרה והיא שמעה אבל פה היא באה על דעת עצמה וכפתה את נוכחותה על בית במשבר. וזה עוד כלום. המתח בינה לבין ברט בסרט הראשון התפוגג לו בסרט החדש. ג'ק, בן דמותו של ברט, לא מגלה בה עניין זוגי כלל אלא בג'יין. המתח הרומנטי שהיה בין מנקה הארובות, בתחתית סולם המעמדות, למרי פופינס המתנשאת והאצילית, לא מתממש ונשאר דק מן הדק לאורך כל הסרט. החיוך של ברט הוא חיוך מאוהב של בחור שמסתכל בבחורה בלתי מושגת. גדולה על מידותיו. וכך נראה שבסוף מסעה של מרי פופינס בבית משפחת בנקס נראה שאיש לא באמת אוהב אותה. זה ניכר לאורך כל הסצנה האחרונה שבה מרי ממש מתאמצת לקחת חלק בעלילה למרות שהיא ממש מיותרת בה, למרבה הצער. ואולי זו הסיבה האמיתית לכך שמרי פופינס חזרה. היא היתה בודדה ורצתה משפחה ושוב היא נמצאת בחוץ.
רגע! אולי היא בעצם רצתה להתחתן עם ג'ון ו... רגע. זה מזכיר לי משהו. אומנת קסומה, אלמן עם ילדים, בסוף הם מתחתנים... האם מרי פופינס הפכה לנזירה מריה?

תוצאת תמונה עבור ‪can you imagine that MARY‬‏***********************************************************







עיצובי דמויות האנימציה בסרט:


































ארט דרך: https://www.ryancarlsonart.com/

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב האנימציה ברשת 2018

שנת 2018 עבורי היתה בעיקר בסימן הסרט שלי ושל אלון רותם "ניגון" איתו נסעתי לפסטיבל קרדיף השנה שם הכרתי מקרוב כמה סרטים ואנימטורים נפלאים. מעבר לזה השנה היתה רוויה בסרטי סטופמושן, קלאסית, תלת מימד, מציאות מדומה וסרטים ארוכים שמאתגרים את הציפיות שלנו. בדרך כלל אני מרגיש שהסרטים הקצרים הם המטען המשמעותי שאקח איתי הלאה מהשנה החולפת אבל השנה נראה שדווקא הסרטים הארוכים הצליחו לבטא את רוח התקופה בעוד הקצרים נשארים מעט מאחור.
כמדי שנה אני מלקט את מיטב הסרטים שעלו לרשת השנה והנה הם לפניכם, הנבחרים שלי לשנת 2018:


מספיק! אנה מנצריס
בגזרת סרטי הסטודנטים אקח איתי את ENOUGH של אנה מנצריס. סרט אפיזודלי קצר שהולך ומעלה את סף המתח עד לפיצוץ הבורגני השקט. אנה היא אנימטורית שוודית. הסרט נעשה כסרט סטודנטים ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון.


מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ 
סרט הגמר של רחל גוטגרץ מבצלאל זכה להצלחה גדולה ובצדק. על אף היותו נסיוני בטכניקה ובסיפור הוא מצליח לשמור על מסגרת סיפורית אחידה וסוחפת. הטכניקה המיוחדת שכוללת הדפס ממשי פותחה כבר בשנה ג' של רחל. עוד עליו כתבתי פה: https…

סיכום 2018 חלק ב'

שלום וברוכים הבאים להמשך סיכום השנה בבלוג.
את המיטב קיבצתי ברשומה הקודמת: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/12/2018BESTOF.html וכאן ארחיב ואקפוץ בין מגוון של נושאים שיחד נותנים סקירה על האנימציה העכשווית בארץ ובעולם.

נתחיל עם שחף...
מאוד קשה לעשות סיכום שנה בגלל אחד האנשים המוכשרים והיצירתיים והפרודוקטיבים שחיים בישראל: שחף רם. שחף כבר רגיל לעלות לקבלת פרסים באסיף ומתמודד לא פעם בכמה קטגוריות שונות. השנה הוא יצר סרטון עצמאי, קליפ ללהקת TATRAN וגם קליפ נוסף לאמן השירה המדוברת אריק אבר. למרות שכתב ידו של שחף כבר מוכר, הוא מספר בכל יצירה סיפור אחר עם עיצוב אחר. בקצב הזה, הפרס על מפעל חיים ינתן לו בגיל שלושים ואחת.
שטיח- שחף רם
שקרים לבנים - TATRAN

פרידה - אריק אבר
DIY - סדרת אנימציה לילדים הסדרה DIY שנוצרה על ידי Encyclopedia Pictura עבור Cartoon network בנויה מפרקים קצרים על חבורה יצירתית של ילדים-חיות. הסדרה היא סדרת תלת-מימד שבמהלך הנסיון להוזיל ולקצר את תהליך העבודה הגיעה לעיצוב מאוד מיוחד שחריג מאוד בנוף סדרות הילדים. הבימוי גם הוא מיוחד ונוטה לכיוון החויה-הזיה מאשר נרטיב קל…

הקרנה על הספה - בלגיה 2016

סרטה של ויולט דלויה Violette Delvoye מבית ספר LA CAMBRE, בריסל.
אחד הסרטים המרגשים שראיתי השנה הוא דוגמה מצוינת לכך שסרט אנימציה לא זקוק להצדקה כדי להעשות באנימציה. אין פה קסמים ודרקונים או אנשים שעפים, רק זוג נשים שמשוחחות אחרי צפיה בסרט בביתן. את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף ומאז חיכיתי שיעלה לרשת.

הסרט מאפיין שתי דמויות אוהבות השונות זו מזו ומבטא את היכולת לחלוק מרחב נפשי ורגשי שמקפל בתוכו מחשבות, דמיונות ורצון למשהו מופשט. בקרדיף, כמי שלראשונה היה לבדו בפסטיבל בארץ זרה, הרגשתי שהשיח הזה בין הדמויות, אודות ההשפעה על הנפש של המרחק והזרות שבנסיעה רחוקה הוא מדוייק ובמהלך שש וחצי דקות הדמויות מצליחות לבטא מי הן, מה הקשר בינהן ואיך הן רואות את העולם.
נפלא ממש.
"אנחנו כבר בכל מקום, את ואני"



מיני-דוקו: העליה והנפילה של UPA (וג'רלד מקבוינג בוינג)

דוקומנטרי קצר בשלושה חלקים על עליתו ונפילתו של הסטודיו האמריקני שהשפעתו על ההסטוריה של האנימציה עד היום ניכרת ואף יותר מאי פעם. השפעה על האתטיקה, הפתיחות העיצובית והחיסכון הכלכלי. סטודיו UPA פתח דלת לעולם של מה שמכונה "אנימציה מוגבלת". אנימציה שבמקום לחקות את המציאות יוצרת שפה חדשה של סיפור, עיצוב ותנועה. הרבה ממה שאנו מתייחסים אליו היום כ"מושן דיזיין", התחיל שם.







כפי שהסרט טוען הסטודיו UPA הוא זה שהוכיח את האפשרות לאנימציה שונה ובעקבותיו הלכו האנה ברברה וגם דיסני (בחלק גדול מסרטי התדמית והטלויזיה) שיצרו עולמות שלמים עם עיצוב גראפי לא ראליסטי ואנימציה מוגבלת.

לסיום: אחת הקלאסיקות מבית UPA: סיפורו של ג'רלד מקבוינג בוינג. הילד שידע לדבר רק בצלילים. זוכה אוסקר 1951.


ומסתבר שהסרט הפך לסדרה מאוחר יותר.