מיומנו של מרצה לסטוריבורד

מיומנו של מרצה לסטוריבורד, מנשר 2019.

תוצאת תמונה עבור מנשר סטוריבורד עדן פוגי
"אנשי הארון", עדן כהן על פי סיפורי פוגי של כוורת. מנשר 2019

מופלאותו של קורס סטוריבורד מתגלה כל פעם מחדש כאשר מנושאים שונים מהדהדים זה את זה ומעניקים עומק זה לזה לאורך שיעור, סמסטר ושנה ואף באותו רגע עצמו בשניותו.
האמירה שלי בקורס היא שסיפור, ובייחוד סיפור ויזואלי המושתת על התת מודע ועל יחסי גוף נפש רוקם קשרים בלתי נראים שנובעים מהתת-מודע הפרטי והקולקטיבי. קשרים אלו אינם סתם מסמנים מקבילים אלא כאלו שמייצרים תמונה חדשה, כמו בהדפס אשלייתי תלת מימדי. תמונה זו גדולה מהמסמנים שהובילו אליה. היא מעניקה לכל אחד מפרשנות חדשה ואור חדש להתגלות בו ובאותו זמן מחברת אותו אל שורשיו.
תהליך הגילוי הזה הוא ביקורתי ולא יצירתי ועל כך אני תוהה בשלב זה ואולי המשימה שלי היא לתרגם את המבט הזה למבט יוצר. זה לא פשוט כמובן בגלל המימד הסובייקטיבי של התהליך היצירתי והשאלה מה מקומו של היוצר על הציר הזה. מצד שני, זהו מסע מודע לעצמו ועל כך אני מתכוון לדבר פה.

מסע הגיבור ידוע. הוא בא לתאר את הירידה לשאול והשיבה משם תוך התמודדות עם רבדים מודחקים. כך גם בחלום. התודעה שלנו יוצאת למסע בין הדחקות שבסופו נקום לבוקר חדש לשגרה מתפקדת. אך עם זאת, המודעות למסע הגיבור כפי שמשתקפת בלימודי תסריט ותבניות שונות לאורך השנים ובייחוד בתקופתינו הולידה מימד של מטא שבוט הדמנויות וכלי היצירה פועלים בתוך מסגרת ופועלים על המסגרת באותו הזמן. זהו פרדוקס של החירות הפוסט-מודרנית. חירות שהיא כלא כיוון שכל מה שנזרק לתוכה מיד מעוכל במסגרת נרטיב חדש. אובדן האמת לוקח מהסיפור את היכולת להוות פריצה כלשהי אל מחוץ לעצמו.

הקונפליקט הזה עלה בשיעור המסכם את מסע הגיבור.
הצגנו את בן דמותו של צ'ארלי קאופמן בסרט "אדפטיישן" שמתעמת עם גורו התסריט רוברט מקי על חיוניותו של מסע הגיבור ותהינו האם התשובה שרוברט מקי העניק לו היא אכן תשובה הולמת.






אחר כך שוחחנו על כך שלמעשה תהליך לימודי, יצירתי, במכללה ומעבר לה, הוא עצמו מעין מסע הגיבור כיוון שכל סטודנט שניגש ללימודי אנימציה מתחיל את דרכו כצופה תמים. הוא חווה ברמה ראשונית ונקיה יצירה שהוא רוצה לקחת בה חלק. "חציית הסף" היא אם כן בעצם הבחירה לעסוק ביצירה. אתה עדיין אינך יודע זאת כשאתה נרשם ללימודים אבל עצם הבחירה היא נקיטת עמדה מצופה ליוצר. המחשבה שתוכל לשבת מוגן כיוצר, כפי שהיית מוגן כצופה, לא עולה בדעתך והשאיפה לשמירת הסדר היא שמניעה את מעשיך. אבל המסע הזה נהיה אישי. גם בגלל שיצירה היא תמיד עניין אישי אבל בעיקר בגלל שהיצירה עוסקת ביש ובנסתר. מאחורי כל פעולה מסתתרת בחירה ומניע, מאחורי כל בחירה אמנותית ישנה חשיפה של הבמאי והסיפור שאולי לא בחר לספר כשיצא לדרך מלכתחילה.
השלבים השונים של מסע הגיבור הם גם שלבים שונים בלימודים. הבחירה ללמוד, הכרות עם היסודות, פיתוח מודעות, התנסות בתהליכים שונים, העמידה ולקיחת האחריות מול הבחירות שלך והיכולת לחיות עם הפער שבין הצפיה והתוצר ולבסוף: החזרה להיות צופה תמים. להנות כאילו מעולם לא למדת בכלל על מסע הגיבור.

מסע הגיבור מכיל בתוכו שניות: הוא מעגלי אך גם ישר. יש בו התקדמות ויש בו חזרה למקור, יש בו גבריות, שינוי, התקדמות, התגברות ("גיבור") וניצחון אבל גם ויתור, התעלות, תיקון דרך קבלה ומעגליות. באותו שיעור שוחחנו על "הגיבור": האריסון פורד. האריסון פורד הוא ה-מודל הגברי האולטימטיבי. הוא מכיל את המנעד המלא, הגופני, הרגשי, העלילתי, שגיבור מערבי יכול להציג. רק בשנים האחרונות הוא חזר בשלוש דמויות עבר מיתיות שלו: האן סולו, בלייד ראנר ואינדיאנה ג'ונס. כשחקן הוא הגיע לפיוז'ן מלא עם דמותו הפנטסטית מיתית (כשבין השאר זה נובע בגלל המודעות שלו לכך. שלוש הדמויות שייכות לעולם שמזוהה עם שלנו: ראליסטי, ציני, אקדמי, רציונלי, חילוני, אבל הדמות פוגשת עולם אחר, מיסתי, אפי עד לגילוי שלמעשה הם עצמם חלק מהעולם הזה). ההיתוך הזה הוביל את האריסון פורד להוולד מחדש אל תוך העולם העכשווי של היצירה הפופולרית כדמות, כאדם וכמנטור מתווך בין העולמות.
הצגנו בכיתה את הקושיה שעולה בסדרה "המפץ הגדול" באשר ל"שודדי התיבה האבודה":



עבור הגיבורים הגברים (החנונים) של המפץ הגדול, הסרט ואינדיאנה עצמו מהווים מופת. זה לא סרט טוב עבורם אלא פרי האהבה של שפילברג ולוקאס. לא פלא שהפרק מתחיל בעיסוק בבתולים של הדמויות, כיוון שהמודל הגברי (כמודל של גיקים המייצג את מה שהם לא) הוא תחליף למיניות אמיתית. לכן כשאיימי מערערת על תרומתו של אינדיאנה ג'ונס להצלת ארון הברית היא לא מערערת רק על הסרט ועל הגיבור אלא על הגבריות עצמה של כל מי שמעורב. מעבר לזה אפשר להרחיב את הדיון: אינדיאנה ג'ונס מלחמתו בנאצים אינו רק סמל לחבורת הגברים בסדרה. הגיבור האמריקני העומד מול הנאצים הוא התשתית המוסרית של אמריקה מאז מלחמת העולם ועד היום. לכן הטענה הכאילו איזוטרית של איימי (המשחקת על ידי מיים ביאליק, יהודיה אוהדת ישראל ואולי לא במקרה) שהנאצים היו מנוצחים גם ללא הגיבור האהוב מערערת את הנרטיב המערבי כולו בנוגע לניצחון על הרוע. איימי אומרת זאת כמעט במפורש: הרוע מכלה את עצמו ואין צורך ב"גיבור" שלכם. זו לא אמירה פרגמטית שכן המלחמה בנאצים וברוע הרחית, אלא אמירה כמעט אופטימית דטרמיניסטית שסוף הטוב לנצח. זה כמעט מהדהד את מה שמרדכי אומר לאסתר במגילת אסתר באשר לבחירה שלה לקחת חלק בהיסטוריה: כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִ֘ישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת׃
ברגע שהסיפור הגברי מעורער הדמויות השונות צריכות רטרואקטיבית לשקם את הסיפור שסיפרו לעצמם בנוגע לזהות גברית.

כפי שמתואר במאמר הזה בבלוג של בריאן מקדונלד, איימי אכן תוקפת את נקודת החולשה של אינדי ושל מי שמנסה לראות בו גיבור. כיוון שהגבורה שלו ובכלל במסע הגיבור היא גבורה של שינוי עצמי עמוק. במקרה של אינדי זהו המעבר מחוסר אמונה בעל טבעי לאמונה. מאיש אקדמיה סקפטי וציני שמצהיר כי אינו מאמין בהוקוס פוקוס לאדם מאמין. השינוי החיצוני, אפילו כזה אפי כמו הצלת ארון הברית מידי הנאצים, הוא כלי אחד מני רבים בעולמו של המספר. הסיפור עצמו לעומת זאת כחויה שמאנית הוא כניסה לעולם מודחק וחזרה מתוקנת. מסע כזה של הצופה מלווה במסעה של דמות. הדמות הזו היא המלווה שלנו מתוקף הזדהותנו איתה (רעיון שפותח יפה ב"הסיפור שאינו נגמר"). במובן הזה השינוי של הדמות והשינוי שלנו הצופים הוא המסע האמיתי וכבר אמרו על כך חכמנו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו." מסע הכיבושים והניצחונות של הגיבור היהודי-נוצרי (שהאריסון ואינדיאנה הם דוגמה ומופת לחיבור יהודי נוצרי) הוא רק מעטפת למסע של התגברות פנימית.

באותו שיעור ראינו סרט אחר שעוסק במודל גברי : גארי GARY. בסרט המודל הגברי מצוייר פיזית על ידי ילד ששואף לכובש אישה. הילד הוא תמים וכך גם הגולם אותו הוא ברא. אובדן התמימות של הילד מתגלה כשהוא עומד מול ההשלכות של מודל גברי מצ'ואיסטי אלים שלו הוא צריך להתנגד. היכולת של הילד להוולד מחדש כגבר, עובר לא דרך עימות מול האישה, אלא מול המודל הגברי עצמו. זהו מהלך אירוני שמאפשר לו לבסוף לעבור את השינוי המטפיזי בהפיכה מזחל לפרפר, דרך כרסום ופירוק המודל הגברי שעטף את זהותו. להפוך לגבר דרך ההתגברות על הגבר.


המתח שבין המימד הזכרי לנקבי באמנות הסיפור הולם גם את העיסוק בסיפור במזרח ובמערב. סרטי אנימציה רבים בהם "מיראי", "שחקנית המלניום", "פפריקה" , "השם שלך" ואחרים מעזים לפתח שפה קולנועית חדשה שיש בה מסע אבל כזה שאינו לינארי. בסרט "המפגש" שמתאר את השפעת השפה על התודעה ובהקשר זה גם השפה הקולנועית (הרחבה למטה בנספח על מנת להמנע מספוילרים), אנו מוצאים בשיא הסרט איחוד בין המערב למזרח, בין מדענית אמריקנית ונשיא סין. הכתיבה המערבית האופקית, פוגשת את הכתיבה המזרחית האנכית וזאת בתגובה לכתיבה מעגלית שהיא שפת החייזרים בסרט. גם בסרט "רכבת הקרח" שעוסק ביחסי מזרח ומערב אנו מקבלים תנועה ישרה (רכבת, לינארית היררכית) שנעה במעגל על פני כדור (כדור הארץ). המפתח לדיאלוג מעמיק עם מסע הגיבור וחולשותיו נובע מהדיאלוג הזה עם הצד הנשי המעגלי. זה שמעביר את המסע פנימה ומברר את הגבריות עצמה במובנה האישי אבל גם במובנה הרחב: הסיפור שתרבות המערב ספרה לעצמה במשך אלפי שנים אודות גבורה וקידמה.
יוצא אם כך שמסע הגיבור יכול להתפס כקווי, גברי ובאותו זמן כמעגלי. העתקת המאבק ממאבק חיצוני למאבק פנימי הוא שמעניק לדמות ולצופה את היכולת להתחדש. לחזור לנקודת המוצא אבל שונה במהות. זהו גם המסע שלנו היוצרים לחזור לתמימות בעולם של תבניות תסריטאיות כמו מסע הגיבור עצמו.

לסיכום


אני מוצא עצמי בשיעור כמדבר על השיעור עצמו. אני מנסה להקנות ערכים לינארים יצירתיים לסטודנטים ומוצא עצמי במעגל בו כל תובנה נשזרת ומנהלת דיאלוג חי עם מרכיבים אחרים ורבים בחומר הנלמד. כי בסופו של דבר סיפור אינו תהליך של רכישת ידע, הוא עצמו מסע ללא יעד קונקרטי. מסע חווייתי כי כמו שאמר אלן ווטס: "החיים אינם מסע".

נספח "המפגש" (ספוילר)


המפגש הוא סרט מד"ב שמציג שפה חייזרית שנעה קדימה ואחורה בזמן. השפה, לטענת הסרט, משפיעה על התודעה ולכן מי שרוכש אותה יכול לחוות את ציר הזמן בכל הכיוונים. בהמשך הסרט מתגלה לנו שהשפה הקולנועית בסרט זה בנויה כשפת החייזרים ומה שחשבנו שהוא פלשבק מהעבר, למעשה היה חזיונות מהעתיד. הסרט על הדרך מעמת אותנו עם מסע הגיבור כיוון שהגיבורה הנשית מוצאת עצמה בסוף הסרט כבתחילתו: ללא חייזרים, ללא בן זוג, ללא ילדה. האישה-העולם, פוגשת גבר-חייזר שבא והולך ומשאיר אותה כפי שהייתה קודם. ואז אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה שהחייזרים שואלים: האם משהו קרה? מה הטעם בחיים שאין בהם יעד. מהי תקווה?

המילה תקווה בעברית מקורה במילה "קו". המקום אליו נקווים דברים. והטבע אין בו קווים, רק כתמים. התפיסה האנושית, היא שהופכת את האופק, המקום בו כתם הים וכתם השמיים נפגשים, לדמות אשליה של קו ישר. מקום לשאוף אליו.



ניתוח יפה באתר סריטה: http://srita.net/2016/12/17/analysing_arrival/



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סקיצות, מרי בלייר וקפטן הוק

מה מושך אותנו ביקום של מארוול? יונתן צוריה במאמר אורח

קלווין והובס- פרודיות, מחוות ואנימציות