אמנות הספוקן וורד הפכה בזמן קצר לתופעה תרבותית בולטת ומרשימה. אמנים צעירים ששילבו פרפורמנס וכתיבה עמדו על הבמה וחשפו את הקהל הישראלי לכשרון גדול וסוג אחר של יצירה תרבותית. כיוון שזה מדיום שמיועד לבמה, המשורר הוא גם על תקן שחקן מבצע אבל רבים מהמבצעים מבטאים את היכולות בכתיבה ובאינטונציה ופחות בנוכחות הבימתית שלהם. באותו זמן, הספוקן וורד מאבד משהו בהקלטת וידאו לעומת ביצוע חי. מסיבות אלו יפה היה לראות איך קטעי השירה מקבלים חיים חדשים בשיתוף פעולה עם אנימטורים שהוליד את "שירה בתנועה": סדרת סרטוני אנימציה קצרים ויפים מבוססי ספוקן וורד ישראלי.
אחד הסרטים היפים במיזם (שאותו הפיקו אריק אבר, נילי קופלר ויעל עוזסיני) הוא סרטה המרגש של לי דרור "הייתה זו רק יד" על פי שירה של טל כהן ובביצועה.
פלייליסט של שאר השירים במיזם:
הביצוע המקורי של טל כהן:
לי דרור כתבה על תהליך העבודה על הסרט וההשראות השונות:
השיר "הייתה זו רק יד" הוא על צעירה שממהרת ברחובות תל אביב ונתקלת בקבצן ומחשבותיה נודדות עם ידו המושטת.
זהו טקסט עם הסתכלות אינטליגנטית ורגישה על האנשים השקופים שנמצאים ברחובות תל אביב.
הייתי מאזינה להקלטה של הטקסט ברכבת בציר של אשדוד תל אביב בשעה מוקדמת ומציירת בספר סקיצות דברים שעלו לי לראש בצורה ספונטנית. כך למשל נזכרתי בסרטון האנימציה של "מיקי מבעד למראה", שם הוא רוקד עם זוג כפפות. חיבבתי את הרעיון הזה מאוד ועשיתי לו הומאז:
גם חשבתי על הידיים המתפללות של דיורר ועל הכמעט מגע של יד אלוהים והאדם ביצירה של מיכאלאנג׳לו, ועל המשוררת זלדה שהאמינה שהמשיח יגיע אלינו בתור קבצן.
היה חורף והייתי מלאה בשכבות וככה גם טל (המשוררת). חשבנו על כמה שאנחנו לא אוהבות שאף אחד מדבר איתנו ברחוב ושאנחנו מגנט לתמהונים. אז חשבתי ביני לבין עצמי, מה אני שמה כדי להגן על עצמי ברחוב? אוזניות עצומות כדי שלא יפנו אליי ומשקפי שמש כהות כדי שלא יצרו איתי קשר עין ואם ממש קר, קפוצון. וזה די אפקטיבי, בייחוד באיזור דרום תל אביב. זה איזור שלא משנה אם יהיה בוקר או ערב הוא לא נעים. יש בו, כמו בטקסט, הרבה קבצנים ונרקומנים.
תוך כדי הליכה מתחיל לפעול תהליך המחשבה שלי, כזרם מתוך משמש אסוציאציות:
המחשבה מתחילה מהמילה עיר-
תל אביב היא עיר גדולה-
גם ניו יורק היא עיר גדולה-
יש למונדריאן ציור של ניו יורק
נשארתי עם המחשבה האחרונה בתזרים: עבודה של מונדריאן על ניו יורק. חיפשתי בגוגל ונזכרתי בעוד יצירות שלו
.
וכך עבדתי בלילות עם הרבה מאוד אסוציאציות, והחלטתי לתת לעצמי חוקים. בייחוד כי הפעם אני הולכת לעבוד על הסרט הזה לבד ואין לי זמן להתפזר, מסקנה שלקחתי מפרויקט ארוך טווח אחר שעבדתי עליו.
החוקים:
.
הפורמט מאפשר לי להראות לצופים כל פעם רק חלק מתמונה שלמה, זה ממוקד וגם קצת מלחיץ, הרי הדמות שטל מספרת עליה בוחרת להתעלם מהאיש השקוף שנקרה לדרכה. היא מכסה את עצמה במעטה הגנה שעוזר לה לראות כל פעם חלק מהמתרחש, וכך גם אנחנו כצופים, נקבל חלק מתמונה מלאה.
לראשונה דמות שאני מעצבת דומה לי, אולי כי הזדהיתי ממש עם החוויה של טל ואולי כי מצאתי את עצמי בתוך הסיפור. עשיתי כמה סקיצות ובחרתי את הכי פשוטה להזזה. עמדתי בחוק נוסף ששמתי לעצמי. אין כמו לסמן וי!
.
האזנתי לטקסט וציירתי את המשפט ״זה רק בערך של בנאדם, או בת אדם״
מחשבה חדשה צצה: מה יהיה אם הדמות שלי תוריד כל פעם חלק ממעטה ההגנה במהלך הסרט?
אז ב2 לפנות בוקר כאשר אני כבר שומעת את הטקסט של טל בפעם החמישים החלטתי לתת לעצמי עוד חוקים. הדמות בסוף הסרט תהיה פגיעה- בלי משקפי שמש, קפוצון או אוזניות. היד תגדל במהלך הסרט ותקבל נוכחות גדולה יותר ויותר עד שלא יהיה ניתן להתעלם ממנה. יופי, יצרתי לעצמי קשת סיפורית קטנה ופשוטה. מכאן והלאה אני עברתי ממצב של הקשבה לטקסט לקריאה של הטקסט. כל מילה שתפסה אותי הפכה לעוגן ויזואלי. מה שעזר לי מאוד לחבר את המילים לפרשנות הויזואלית שלי, ואולי גם לתת לנו מקום ומצב לטקסט של טל. נורא אהבתי את החזרתיות של "אני לא רואה, אני לא רואה, אני לא רואה, אני לא רואה" ולכן ייצרתי לו עוגן ויזואלי שחזר כמה פעמים בסרט. עוד עוגנים שהונחו בסרט: ציורים שמתארים עיר-בניינים, דודי שמש, מכוניות. בנוסף, כיוון שהמנגנון הסיפורי שלי הפך לערבוב בין קומיקס למושן, הבנתי שהעריכה שלי צריכה להיות קצת אחרת ולאו דווקא בקאטים ברורים. ולכן בחלק מהמקומות יש מעברים של מברשות (ותודה למעיין ארליך על הסט מעברוני מברשות שהיא יצרה).
אני די מאמינה בתהליך שהוא אסוציאטיבי מאוד בו אני מפתחת הרבה שמשות של דימויים אסוציאטיבים ואז מתחילה לסדר אותם לפי נושאים ואזורים שמושכים אותי אליהם. זה הכי מפרה אותי, זה מעורר אצלי יציאה לפעולה מחקרית ולאחר מכן אנימטיבית. בתוך התהליך אני משחררת הכל ואז מסדרת וקובעת חוקים שאני יודעת שאצליח לעמוד בהם.
זהו. הנה עוד קשקושים:
זהו טקסט עם הסתכלות אינטליגנטית ורגישה על האנשים השקופים שנמצאים ברחובות תל אביב.
הייתי מאזינה להקלטה של הטקסט ברכבת בציר של אשדוד תל אביב בשעה מוקדמת ומציירת בספר סקיצות דברים שעלו לי לראש בצורה ספונטנית. כך למשל נזכרתי בסרטון האנימציה של "מיקי מבעד למראה", שם הוא רוקד עם זוג כפפות. חיבבתי את הרעיון הזה מאוד ועשיתי לו הומאז:
גם חשבתי על הידיים המתפללות של דיורר ועל הכמעט מגע של יד אלוהים והאדם ביצירה של מיכאלאנג׳לו, ועל המשוררת זלדה שהאמינה שהמשיח יגיע אלינו בתור קבצן.
בחזרה לפיצוח
בספוקן וורד כבסיס, המילים הן הקצב של הסרט כי הן גם אלו שיוצרות את הלחן ואלו שנותנות את המסר ולכן הן ראויות להיות מוצגות בקדמת הבמה. בגדול, כשניגשים לסרט שהמילים הם המרכז חייבים להבין שהביצוע האנימטיבי הוא משני לו. הוא חייב לתת דגש למילים והוא חייב לתת לנו גם עוגנים לטקסט, כמו שפסקול לסרט אנימציה מלווה את הויז’ואל, אחרת נוכל נורא להתבלבלהיה חורף והייתי מלאה בשכבות וככה גם טל (המשוררת). חשבנו על כמה שאנחנו לא אוהבות שאף אחד מדבר איתנו ברחוב ושאנחנו מגנט לתמהונים. אז חשבתי ביני לבין עצמי, מה אני שמה כדי להגן על עצמי ברחוב? אוזניות עצומות כדי שלא יפנו אליי ומשקפי שמש כהות כדי שלא יצרו איתי קשר עין ואם ממש קר, קפוצון. וזה די אפקטיבי, בייחוד באיזור דרום תל אביב. זה איזור שלא משנה אם יהיה בוקר או ערב הוא לא נעים. יש בו, כמו בטקסט, הרבה קבצנים ונרקומנים.
תוך כדי הליכה מתחיל לפעול תהליך המחשבה שלי, כזרם מתוך משמש אסוציאציות:
המחשבה מתחילה מהמילה עיר-
תל אביב היא עיר גדולה-
גם ניו יורק היא עיר גדולה-
יש למונדריאן ציור של ניו יורק
נשארתי עם המחשבה האחרונה בתזרים: עבודה של מונדריאן על ניו יורק. חיפשתי בגוגל ונזכרתי בעוד יצירות שלו
.וכך עבדתי בלילות עם הרבה מאוד אסוציאציות, והחלטתי לתת לעצמי חוקים. בייחוד כי הפעם אני הולכת לעבוד על הסרט הזה לבד ואין לי זמן להתפזר, מסקנה שלקחתי מפרויקט ארוך טווח אחר שעבדתי עליו.
החוקים:
- מגבלת צבעים ברורה.
- אין רקעים מורכבים
- עיצוב דמות פשוט שאוכל להזיז בקלות
.הפורמט מאפשר לי להראות לצופים כל פעם רק חלק מתמונה שלמה, זה ממוקד וגם קצת מלחיץ, הרי הדמות שטל מספרת עליה בוחרת להתעלם מהאיש השקוף שנקרה לדרכה. היא מכסה את עצמה במעטה הגנה שעוזר לה לראות כל פעם חלק מהמתרחש, וכך גם אנחנו כצופים, נקבל חלק מתמונה מלאה.
לראשונה דמות שאני מעצבת דומה לי, אולי כי הזדהיתי ממש עם החוויה של טל ואולי כי מצאתי את עצמי בתוך הסיפור. עשיתי כמה סקיצות ובחרתי את הכי פשוטה להזזה. עמדתי בחוק נוסף ששמתי לעצמי. אין כמו לסמן וי!
.האזנתי לטקסט וציירתי את המשפט ״זה רק בערך של בנאדם, או בת אדם״
מחשבה חדשה צצה: מה יהיה אם הדמות שלי תוריד כל פעם חלק ממעטה ההגנה במהלך הסרט?
אז ב2 לפנות בוקר כאשר אני כבר שומעת את הטקסט של טל בפעם החמישים החלטתי לתת לעצמי עוד חוקים. הדמות בסוף הסרט תהיה פגיעה- בלי משקפי שמש, קפוצון או אוזניות. היד תגדל במהלך הסרט ותקבל נוכחות גדולה יותר ויותר עד שלא יהיה ניתן להתעלם ממנה. יופי, יצרתי לעצמי קשת סיפורית קטנה ופשוטה. מכאן והלאה אני עברתי ממצב של הקשבה לטקסט לקריאה של הטקסט. כל מילה שתפסה אותי הפכה לעוגן ויזואלי. מה שעזר לי מאוד לחבר את המילים לפרשנות הויזואלית שלי, ואולי גם לתת לנו מקום ומצב לטקסט של טל. נורא אהבתי את החזרתיות של "אני לא רואה, אני לא רואה, אני לא רואה, אני לא רואה" ולכן ייצרתי לו עוגן ויזואלי שחזר כמה פעמים בסרט. עוד עוגנים שהונחו בסרט: ציורים שמתארים עיר-בניינים, דודי שמש, מכוניות. בנוסף, כיוון שהמנגנון הסיפורי שלי הפך לערבוב בין קומיקס למושן, הבנתי שהעריכה שלי צריכה להיות קצת אחרת ולאו דווקא בקאטים ברורים. ולכן בחלק מהמקומות יש מעברים של מברשות (ותודה למעיין ארליך על הסט מעברוני מברשות שהיא יצרה).
"אנימציה זה מפחיד." או לפחות זו המשקולת שני טון שליוותה אותי מאז שסיימתי את הלימודים, ועבר זמן, כבר חמש שנים לפחות. לאחר שסיימתי עשיתי הכל רק לא להיות האנימטורית שמזיזה דברים, כי קיבלתי את הרושם שאני לא אנימטורית טובה אז עדיף לחזק את מה שאני כן מרגישה טוב לגביו- איור ועיצוב. אבל הפעם אני חייבת לעשות את האנימציה אחרת אני עוברת את מגבלת התקציב שלי. יש הטוענים, שרוטוסקופ ושימוש בוידאו כרפרנס הופך אנימציה לפחות טובה, ואני טוענת שאם יש לי את האופציה להקל לעצמי על החיים וגם לייצר תוצר טוב, מהיר ויפה עבורי, אני אבצע אותו. עשיתי הרבה מאוד צילומי וידאו של ידיים והפעולות שהם עושים ושיחקתי עם הוידאו, והתזמונים שלו, כך שאני אצליח לעבוד בקלות. העבודה הזו גרמה לי להפסיק לפחד מאנימציה. שזה מצחיק כי אני מתה על אנימציה, אבל ממש חוששת מלבצע אותה. בפועל קרה כאן משהו די מדהים בעיניי- הדמות המצוירת שלי, נורא חוששת מהיד המצויירת שלי והמעשים שלה, ובסוף נוצרת בין שתיהן השלמה.
וכך יצא, שגם אני וגם הדמות המצויירת שלי חווינו השלמה בתוך הטקסט. אני לא חוששת יותר מהתהליך הטכני האנימטיבי והדמות המצויירת שלי לא חוששת מידיים מושטות. חזרתי לזלדה והקבצן- זלדה הייתה מאלו שהאמינו שהמשיח יגיע אלינו לבוש כקבצן. הדימוי הזה נשאר איתי ונגע בי ולכן החלטתי שאיתו אני אסיים.אני די מאמינה בתהליך שהוא אסוציאטיבי מאוד בו אני מפתחת הרבה שמשות של דימויים אסוציאטיבים ואז מתחילה לסדר אותם לפי נושאים ואזורים שמושכים אותי אליהם. זה הכי מפרה אותי, זה מעורר אצלי יציאה לפעולה מחקרית ולאחר מכן אנימטיבית. בתוך התהליך אני משחררת הכל ואז מסדרת וקובעת חוקים שאני יודעת שאצליח לעמוד בהם.
זהו. הנה עוד קשקושים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה