דלג לתוכן הראשי

אליס וברטון : אהבה ומלחמה.

madatterטוב, אני חושב שבלתי אפשרי לומר שהסרט החדש של ברטון הוא מוצלח. ולא על זה רציתי לכתוב, ישנם שלושה מאמרי ביקורת מוצלחים בידיעות שעשו את זה טוב ממני.הנסיון הבסיסי שמאחורי הסרט כולל שני דברים: ליצוק עלילה לסיפור המקורי ולעשות את הסרט "טים ברטוני".
הטענה המרכזית נגד מה שקרה בסרט הוא המעבר מעולם הזוי של אוסף אינדיבידואלים שרוטים לעולם של טובים ורעים עם מאבק ונבואה וגיבורה פמיניסטית. ואכן, קשה לספר סיפור בלי זה. ועדיין, האם היה ניתן להשאיר את הקסם המקורי ועדיין לשמר מהלך עלילתי כלשהו? התשובה קיימת כבר בספר עצמו. ואני ניסיתי לחשוב איך אפשר היה להפך את אליס לסרט עלילתי ברוח היצירה המקורית. בספר הראשון "אליס בארץ הפלאות" יש קלפים אבל אין משחק. בספר השני יש כלי שח וגם יש משחק שח. גם אליס עצמה משתנה מדמות מבולבלת ומטורטרת בספר הראשון לדמות מכוונת מטרה ותקיפה יותר בספר השני.
מבחינת מסר ניתן היה לעסוק באמת במהותו של השגעון. טים ברטון ניסה להציג חשיבה מקורית ונועזת כ"שיגעון". אבל זוהי הקטנה של המושג. מה שבאמת הפך את הדמויות המשוגעות למגוחכות ולא באמת ל"משוגעות". אני בטוח שאף אחד לא היה טורח לאשפז את הכובען הזה.
אם כך, מהו שיגעון? זו היתה יכולה להיות השאלה שבמרכז הסרט. והיא רלוונטית גם לילדים וגם למבוגרים. מתי דמיון פרוע נעשה שיגעון? מתי אתה מאבד את הקשר למציאות ואיפה בכלל קיים קשר כזה?
רבי נחמן מברסלב עוסק רבות בתורתו וסיפוריו ב"שיגעון".
לפי רב נחמן שיגעון הוא  (להבנתי) סוביקטיביות קיצונית. ניתן לומר שזוהי תמצית הפוסטמודרניזם. כאשר ישנו אובדן מוחלט של האמת והכל יכול להחשב כנרטיב לגיטימי מיהו המשוגע? לפי רבי נחמן כולנו משוגעים. לא משום שאין אמת אלא משום שהיא מעבר. מעבר למסך האופף אותנו. כמו במטריקס ישנו צורך לרדת אל תהומות הפנטזיה בעקבות ארנב לבן, להתנסות באובדן שפיות על מנת לגלות את האמת. זהו המסע שגבורי פנטזיה אמיתיים עוברים. זהו המסע שאליס של ברטון לא עוברת. נקודת המוצא שלה בסרט הוא הפחד לאבד את השפיות אבל בפועל היא לא מסתכנת בכך, אולי משום שברטון סידר לה את העולם הפנטסטי כל כך באופן הגיוני ומסודר.
הסוביקטיביות הקיצונית היא כאשר אתה מאבד כל עניין באישור חיצוני. כאשר אינך יכול להסתמך עוד על תקשורת עם אנשים אחרים או על מוסכמות תרבותיות וחברתיות. כאשר כל שיש לך זה את עולמך הפנימי.
זהו המסע של אליס. כל יצורי ארץ הפלאות הם כמותה ילדותיים וכלואים בעולמם. הם דמויות שהוצאו מהקשר אנושי או עלילתי. הם דמויות בלי סיפור. עם זאת משהו משותף להן: הן דמויות בחלום. כך שאליס היא הגיבורה של הסיפור מעצם קיומה. אבל מה קורה כאשר אדם נעשה לדמות הכלואה בחלום של עצמה? זוהי המלכודת של אליס. יכולתה להבחין בינה לבין הדמויות האחרות היא המפתח ליציאה אל העולם האמיתי. עולם בו ישנם עוד אנשים חוץ ממנה. העולם היחידי בו תקשורת ואהבה יכולים להתקיים.
וכך אנו עוברים לספר השני. הרעיון שישנה מלחמה אינו זר לגמרי לרוח הספר. כי שחמט הוא אכן משחק מלחמה. מה שברטון פספס אולי היה שזהו משחק. המשחק מבוסס על מערכת כללים שרירותית שמטרתה הגברת העניין והדרמה. המלחמה בשח אינה אמיתית וזה מה שהיה על אליס לעשות: ליזום את משחק השח על מנת ליצוק משמעות מסוימת  לעולמם של המשוגעים.
למה מלחמה? כי כמו שאנו מוצאים בעולמנו לא אחת שאנשים זקוקים למלחמה כדי למצוא מקומם בחיים, משמעות. המלחמה מבררת מושגים של זהות ואמת. ועם זאת מלחמה היא מניפולטיבית. היא יוצרת קטגוריות במקום בו יכולה היתה להתקיים אחדות, גם אם של ניגודים.
אם אני הייתי מספר את הסיפור הייתי עושה זאת כך:
במאמציה של אליס להכניס משמעות בחיי יצורי ארץ הפלאות היא הייתה יוזמת משחק מלחמה. אלא שהמשחק היה יוצא משליטה וזאת תודות למלכת הלבבות. המשחק היה נעשה לאלים ומאיים. ומעמיד בסכנה את ארץ הפלאות כולה. כי אין שם טובים ורעים באמת.
אחד השיאים של הספר השני מתחולל כאשר אליס מגלה כי המלך האדום חולם אותה. ואם הוא יתעורר היא תעלם. קונפליקט זה, מיהו החולם, יכול היה להניע את חלקו השלישי של הסיפור. על אליס להציב את האהבה כאלטרנטיבה למלחמה ביצירת זהות ומשמעות. לא במובן הקיטשי אלא במובן הפשוט של שפיות: ההכרה באחר כגורם מרכזי ביציאה מהשגעון. מהעולם בו האמת שלך היא היחידה: כניסה להקשר רחב, הומניסטי וסמביוטי. (כך גם בסיפור ההינדיק של רבי נחמן).
ההכרה שלה בכך שעליה להתעורר לעולם "אמיתי" חיצוני הינה האצלה של היכולת לאהוב על כל יצורי ארץ הפלאות. שאיפתה להתעורר היא שאיפתם. בלעדיה אין הם מסוגלים לכך כי אם היא תשאר בארץ הפלאות, בחלומה הפרטי, היא נמנעת מלהיות חלק מעולם בו יש אנשים מלבדה
ואולי זהו הפחד של יצורי ארץ הפלאות: שאם היא תכיר בכך, אם היא תתעורר, הם יעלמו.
זהו חששו של כל מי שחווה עולם פנימי עשיר: שהיציאה לעולם האמיתי תפורר את זהותו, תטשטש אותה ותעלים את צבעוניותה.
על כך על אליס לענות להם כי לא רק שהם לא יעלמו אלא הם יזכו ביכולת לאהוב. (שמעבר לכך שזו האמת, זהו מסר שטים ברטון השכיל לצוק לסרטיו האחרים.) יתרה מכך, אליס יכולה לצאת החוצה ולהעשות לסופרת ובכך לתת להם חיים מחדש בעולמה. חיים שניתן לחלוק.
נקודה אחרונה שרציתי לגעת בה:
דמויותיו הראשיות של טים ברטון הם יצורי דימדומים. יש אצלו טובים ורעים אבל ביניהם יש יצורי אופל עם לב זהב.
כאשר הוא מסגנן את הדמויות האלה הן נראות לרוב כבעלי עיניים גדולות, עם צבע שחור סביבן, ופנים לבנות.
ציור זה הופיע בספרו ומתאר ילד שנפצע על ידי דוב גריזלי:
גריזלי
לילד באיור יש שתי עיניים האחת רגילה והשניה נפוחה, טראומטית. כמעט לכל גיבור שלו יש טראומה מכוננת. אם זה רצח אם על ידי אב או מות אב. בסרט "סויני טוד" ניתן לראות את הטרנספורמציה בפעולה. הילד טובי ראה דברים נוראיים בחייו ועדיין נשאר תמים, אבל רק בסוף הסרט, לאחר שאימו המאמצת נרצחת הוא יוצא מהביוב כשעיניו השתנו. הוא חיוור ועיניו צבועות שחור. הוא נעשה לדמות "טים ברטונית". הוא נעשה ליצור דמדומים המחפש גאולה על ידי האופל.
אליס היא דמות הפוכה. היא מתחילה כדמות "ברטונית", ילדה מפוחדת אשר נושאת טראומה לא ידועה החוזרת אליה בסיוטים. למרבה האירוניה אנו מגלים בסוף הסרט כי הטראומה הזו הינה אותו ביקור ראשוני בארץ הפלאות. מקור סיוטיה (?!).רק בסוף הסרט אליס מאבדת את האיפור הכבד והברטוני. נדמה שיש כאן איזו פרידה מסוימת. טים ברטון מתאר בסרטיו את הירידה לשאול והעליה חזרה (או ההשארות) ונדמה שלראשונה ישנה דמות שמצליחה לצאת ממקום זה. דמות שמצליחה לצאת מסרט של טים ברטון ולמצוא חיים אחרים.
בקרוב אצל ג'וני דפ.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …