אליס וברטון : אהבה ומלחמה.

טוב, אני חושב שבלתי אפשרי לומר שהסרט החדש של ברטון הוא מוצלח. ולא על זה רציתי לכתוב, ישנם שלושה מאמרי ביקורת מוצלחים בידיעות שעשו את זה טוב ממני.הנסיון הבסיסי שמאחורי הסרט כולל שני דברים: ליצוק עלילה לסיפור המקורי ולעשות את הסרט "טים ברטוני".
הטענה המרכזית נגד מה שקרה בסרט הוא המעבר מעולם הזוי של אוסף אינדיבידואלים שרוטים לעולם של טובים ורעים עם מאבק ונבואה וגיבורה פמיניסטית. ואכן, קשה לספר סיפור בלי זה. ועדיין, האם היה ניתן להשאיר את הקסם המקורי ועדיין לשמר מהלך עלילתי כלשהו? התשובה קיימת כבר בספר עצמו. ואני ניסיתי לחשוב איך אפשר היה להפך את אליס לסרט עלילתי ברוח היצירה המקורית. בספר הראשון "אליס בארץ הפלאות" יש קלפים אבל אין משחק. בספר השני יש כלי שח וגם יש משחק שח. גם אליס עצמה משתנה מדמות מבולבלת ומטורטרת בספר הראשון לדמות מכוונת מטרה ותקיפה יותר בספר השני.
מבחינת מסר ניתן היה לעסוק באמת במהותו של השגעון. טים ברטון ניסה להציג חשיבה מקורית ונועזת כ"שיגעון". אבל זוהי הקטנה של המושג. מה שבאמת הפך את הדמויות המשוגעות למגוחכות ולא באמת ל"משוגעות". אני בטוח שאף אחד לא היה טורח לאשפז את הכובען הזה.
אם כך, מהו שיגעון? זו היתה יכולה להיות השאלה שבמרכז הסרט. והיא רלוונטית גם לילדים וגם למבוגרים. מתי דמיון פרוע נעשה שיגעון? מתי אתה מאבד את הקשר למציאות ואיפה בכלל קיים קשר כזה?
רבי נחמן מברסלב עוסק רבות בתורתו וסיפוריו ב"שיגעון".
לפי רב נחמן שיגעון הוא  (להבנתי) סוביקטיביות קיצונית. ניתן לומר שזוהי תמצית הפוסטמודרניזם. כאשר ישנו אובדן מוחלט של האמת והכל יכול להחשב כנרטיב לגיטימי מיהו המשוגע? לפי רבי נחמן כולנו משוגעים. לא משום שאין אמת אלא משום שהיא מעבר. מעבר למסך האופף אותנו. כמו במטריקס ישנו צורך לרדת אל תהומות הפנטזיה בעקבות ארנב לבן, להתנסות באובדן שפיות על מנת לגלות את האמת. זהו המסע שגבורי פנטזיה אמיתיים עוברים. זהו המסע שאליס של ברטון לא עוברת. נקודת המוצא שלה בסרט הוא הפחד לאבד את השפיות אבל בפועל היא לא מסתכנת בכך, אולי משום שברטון סידר לה את העולם הפנטסטי כל כך באופן הגיוני ומסודר.
הסוביקטיביות הקיצונית היא כאשר אתה מאבד כל עניין באישור חיצוני. כאשר אינך יכול להסתמך עוד על תקשורת עם אנשים אחרים או על מוסכמות תרבותיות וחברתיות. כאשר כל שיש לך זה את עולמך הפנימי.
זהו המסע של אליס. כל יצורי ארץ הפלאות הם כמותה ילדותיים וכלואים בעולמם. הם דמויות שהוצאו מהקשר אנושי או עלילתי. הם דמויות בלי סיפור. עם זאת משהו משותף להן: הן דמויות בחלום. כך שאליס היא הגיבורה של הסיפור מעצם קיומה. אבל מה קורה כאשר אדם נעשה לדמות הכלואה בחלום של עצמה? זוהי המלכודת של אליס. יכולתה להבחין בינה לבין הדמויות האחרות היא המפתח ליציאה אל העולם האמיתי. עולם בו ישנם עוד אנשים חוץ ממנה. העולם היחידי בו תקשורת ואהבה יכולים להתקיים.
וכך אנו עוברים לספר השני. הרעיון שישנה מלחמה אינו זר לגמרי לרוח הספר. כי שחמט הוא אכן משחק מלחמה. מה שברטון פספס אולי היה שזהו משחק. המשחק מבוסס על מערכת כללים שרירותית שמטרתה הגברת העניין והדרמה. המלחמה בשח אינה אמיתית וזה מה שהיה על אליס לעשות: ליזום את משחק השח על מנת ליצוק משמעות מסוימת  לעולמם של המשוגעים.
למה מלחמה? כי כמו שאנו מוצאים בעולמנו לא אחת שאנשים זקוקים למלחמה כדי למצוא מקומם בחיים, משמעות. המלחמה מבררת מושגים של זהות ואמת. ועם זאת מלחמה היא מניפולטיבית. היא יוצרת קטגוריות במקום בו יכולה היתה להתקיים אחדות, גם אם של ניגודים.
אם אני הייתי מספר את הסיפור הייתי עושה זאת כך:
במאמציה של אליס להכניס משמעות בחיי יצורי ארץ הפלאות היא הייתה יוזמת משחק מלחמה. אלא שהמשחק היה יוצא משליטה וזאת תודות למלכת הלבבות. המשחק היה נעשה לאלים ומאיים. ומעמיד בסכנה את ארץ הפלאות כולה. כי אין שם טובים ורעים באמת.
אחד השיאים של הספר השני מתחולל כאשר אליס מגלה כי המלך האדום חולם אותה. ואם הוא יתעורר היא תעלם. קונפליקט זה, מיהו החולם, יכול היה להניע את חלקו השלישי של הסיפור. על אליס להציב את האהבה כאלטרנטיבה למלחמה ביצירת זהות ומשמעות. לא במובן הקיטשי אלא במובן הפשוט של שפיות: ההכרה באחר כגורם מרכזי ביציאה מהשגעון. מהעולם בו האמת שלך היא היחידה: כניסה להקשר רחב, הומניסטי וסמביוטי. (כך גם בסיפור ההינדיק של רבי נחמן).
ההכרה שלה בכך שעליה להתעורר לעולם "אמיתי" חיצוני הינה האצלה של היכולת לאהוב על כל יצורי ארץ הפלאות. שאיפתה להתעורר היא שאיפתם. בלעדיה אין הם מסוגלים לכך כי אם היא תשאר בארץ הפלאות, בחלומה הפרטי, היא נמנעת מלהיות חלק מעולם בו יש אנשים מלבדה
ואולי זהו הפחד של יצורי ארץ הפלאות: שאם היא תכיר בכך, אם היא תתעורר, הם יעלמו.
זהו חששו של כל מי שחווה עולם פנימי עשיר: שהיציאה לעולם האמיתי תפורר את זהותו, תטשטש אותה ותעלים את צבעוניותה.
על כך על אליס לענות להם כי לא רק שהם לא יעלמו אלא הם יזכו ביכולת לאהוב. (שמעבר לכך שזו האמת, זהו מסר שטים ברטון השכיל לצוק לסרטיו האחרים.) יתרה מכך, אליס יכולה לצאת החוצה ולהעשות לסופרת ובכך לתת להם חיים מחדש בעולמה. חיים שניתן לחלוק.
נקודה אחרונה שרציתי לגעת בה:
דמויותיו הראשיות של טים ברטון הם יצורי דימדומים. יש אצלו טובים ורעים אבל ביניהם יש יצורי אופל עם לב זהב.
כאשר הוא מסגנן את הדמויות האלה הן נראות לרוב כבעלי עיניים גדולות, עם צבע שחור סביבן, ופנים לבנות.
ציור זה הופיע בספרו ומתאר ילד שנפצע על ידי דוב גריזלי:

לילד באיור יש שתי עיניים האחת רגילה והשניה נפוחה, טראומטית. כמעט לכל גיבור שלו יש טראומה מכוננת. אם זה רצח אם על ידי אב או מות אב. בסרט "סויני טוד" ניתן לראות את הטרנספורמציה בפעולה. הילד טובי ראה דברים נוראיים בחייו ועדיין נשאר תמים, אבל רק בסוף הסרט, לאחר שאימו המאמצת נרצחת הוא יוצא מהביוב כשעיניו השתנו. הוא חיוור ועיניו צבועות שחור. הוא נעשה לדמות "טים ברטונית". הוא נעשה ליצור דמדומים המחפש גאולה על ידי האופל.
אליס היא דמות הפוכה. היא מתחילה כדמות "ברטונית", ילדה מפוחדת אשר נושאת טראומה לא ידועה החוזרת אליה בסיוטים. למרבה האירוניה אנו מגלים בסוף הסרט כי הטראומה הזו הינה אותו ביקור ראשוני בארץ הפלאות. מקור סיוטיה (?!).רק בסוף הסרט אליס מאבדת את האיפור הכבד והברטוני. נדמה שיש כאן איזו פרידה מסוימת. טים ברטון מתאר בסרטיו את הירידה לשאול והעליה חזרה (או ההשארות) ונדמה שלראשונה ישנה דמות שמצליחה לצאת ממקום זה. דמות שמצליחה לצאת מסרט של טים ברטון ולמצוא חיים אחרים.
בקרוב אצל ג'וני דפ.

סקיצה של ברטון למלכת הלבבות.כל הזכויות שלו.