דלג לתוכן הראשי

אליס וברטון : אהבה ומלחמה.

madatterטוב, אני חושב שבלתי אפשרי לומר שהסרט החדש של ברטון הוא מוצלח. ולא על זה רציתי לכתוב, ישנם שלושה מאמרי ביקורת מוצלחים בידיעות שעשו את זה טוב ממני.הנסיון הבסיסי שמאחורי הסרט כולל שני דברים: ליצוק עלילה לסיפור המקורי ולעשות את הסרט "טים ברטוני".
הטענה המרכזית נגד מה שקרה בסרט הוא המעבר מעולם הזוי של אוסף אינדיבידואלים שרוטים לעולם של טובים ורעים עם מאבק ונבואה וגיבורה פמיניסטית. ואכן, קשה לספר סיפור בלי זה. ועדיין, האם היה ניתן להשאיר את הקסם המקורי ועדיין לשמר מהלך עלילתי כלשהו? התשובה קיימת כבר בספר עצמו. ואני ניסיתי לחשוב איך אפשר היה להפך את אליס לסרט עלילתי ברוח היצירה המקורית. בספר הראשון "אליס בארץ הפלאות" יש קלפים אבל אין משחק. בספר השני יש כלי שח וגם יש משחק שח. גם אליס עצמה משתנה מדמות מבולבלת ומטורטרת בספר הראשון לדמות מכוונת מטרה ותקיפה יותר בספר השני.
מבחינת מסר ניתן היה לעסוק באמת במהותו של השגעון. טים ברטון ניסה להציג חשיבה מקורית ונועזת כ"שיגעון". אבל זוהי הקטנה של המושג. מה שבאמת הפך את הדמויות המשוגעות למגוחכות ולא באמת ל"משוגעות". אני בטוח שאף אחד לא היה טורח לאשפז את הכובען הזה.
אם כך, מהו שיגעון? זו היתה יכולה להיות השאלה שבמרכז הסרט. והיא רלוונטית גם לילדים וגם למבוגרים. מתי דמיון פרוע נעשה שיגעון? מתי אתה מאבד את הקשר למציאות ואיפה בכלל קיים קשר כזה?
רבי נחמן מברסלב עוסק רבות בתורתו וסיפוריו ב"שיגעון".
לפי רב נחמן שיגעון הוא  (להבנתי) סוביקטיביות קיצונית. ניתן לומר שזוהי תמצית הפוסטמודרניזם. כאשר ישנו אובדן מוחלט של האמת והכל יכול להחשב כנרטיב לגיטימי מיהו המשוגע? לפי רבי נחמן כולנו משוגעים. לא משום שאין אמת אלא משום שהיא מעבר. מעבר למסך האופף אותנו. כמו במטריקס ישנו צורך לרדת אל תהומות הפנטזיה בעקבות ארנב לבן, להתנסות באובדן שפיות על מנת לגלות את האמת. זהו המסע שגבורי פנטזיה אמיתיים עוברים. זהו המסע שאליס של ברטון לא עוברת. נקודת המוצא שלה בסרט הוא הפחד לאבד את השפיות אבל בפועל היא לא מסתכנת בכך, אולי משום שברטון סידר לה את העולם הפנטסטי כל כך באופן הגיוני ומסודר.
הסוביקטיביות הקיצונית היא כאשר אתה מאבד כל עניין באישור חיצוני. כאשר אינך יכול להסתמך עוד על תקשורת עם אנשים אחרים או על מוסכמות תרבותיות וחברתיות. כאשר כל שיש לך זה את עולמך הפנימי.
זהו המסע של אליס. כל יצורי ארץ הפלאות הם כמותה ילדותיים וכלואים בעולמם. הם דמויות שהוצאו מהקשר אנושי או עלילתי. הם דמויות בלי סיפור. עם זאת משהו משותף להן: הן דמויות בחלום. כך שאליס היא הגיבורה של הסיפור מעצם קיומה. אבל מה קורה כאשר אדם נעשה לדמות הכלואה בחלום של עצמה? זוהי המלכודת של אליס. יכולתה להבחין בינה לבין הדמויות האחרות היא המפתח ליציאה אל העולם האמיתי. עולם בו ישנם עוד אנשים חוץ ממנה. העולם היחידי בו תקשורת ואהבה יכולים להתקיים.
וכך אנו עוברים לספר השני. הרעיון שישנה מלחמה אינו זר לגמרי לרוח הספר. כי שחמט הוא אכן משחק מלחמה. מה שברטון פספס אולי היה שזהו משחק. המשחק מבוסס על מערכת כללים שרירותית שמטרתה הגברת העניין והדרמה. המלחמה בשח אינה אמיתית וזה מה שהיה על אליס לעשות: ליזום את משחק השח על מנת ליצוק משמעות מסוימת  לעולמם של המשוגעים.
למה מלחמה? כי כמו שאנו מוצאים בעולמנו לא אחת שאנשים זקוקים למלחמה כדי למצוא מקומם בחיים, משמעות. המלחמה מבררת מושגים של זהות ואמת. ועם זאת מלחמה היא מניפולטיבית. היא יוצרת קטגוריות במקום בו יכולה היתה להתקיים אחדות, גם אם של ניגודים.
אם אני הייתי מספר את הסיפור הייתי עושה זאת כך:
במאמציה של אליס להכניס משמעות בחיי יצורי ארץ הפלאות היא הייתה יוזמת משחק מלחמה. אלא שהמשחק היה יוצא משליטה וזאת תודות למלכת הלבבות. המשחק היה נעשה לאלים ומאיים. ומעמיד בסכנה את ארץ הפלאות כולה. כי אין שם טובים ורעים באמת.
אחד השיאים של הספר השני מתחולל כאשר אליס מגלה כי המלך האדום חולם אותה. ואם הוא יתעורר היא תעלם. קונפליקט זה, מיהו החולם, יכול היה להניע את חלקו השלישי של הסיפור. על אליס להציב את האהבה כאלטרנטיבה למלחמה ביצירת זהות ומשמעות. לא במובן הקיטשי אלא במובן הפשוט של שפיות: ההכרה באחר כגורם מרכזי ביציאה מהשגעון. מהעולם בו האמת שלך היא היחידה: כניסה להקשר רחב, הומניסטי וסמביוטי. (כך גם בסיפור ההינדיק של רבי נחמן).
ההכרה שלה בכך שעליה להתעורר לעולם "אמיתי" חיצוני הינה האצלה של היכולת לאהוב על כל יצורי ארץ הפלאות. שאיפתה להתעורר היא שאיפתם. בלעדיה אין הם מסוגלים לכך כי אם היא תשאר בארץ הפלאות, בחלומה הפרטי, היא נמנעת מלהיות חלק מעולם בו יש אנשים מלבדה
ואולי זהו הפחד של יצורי ארץ הפלאות: שאם היא תכיר בכך, אם היא תתעורר, הם יעלמו.
זהו חששו של כל מי שחווה עולם פנימי עשיר: שהיציאה לעולם האמיתי תפורר את זהותו, תטשטש אותה ותעלים את צבעוניותה.
על כך על אליס לענות להם כי לא רק שהם לא יעלמו אלא הם יזכו ביכולת לאהוב. (שמעבר לכך שזו האמת, זהו מסר שטים ברטון השכיל לצוק לסרטיו האחרים.) יתרה מכך, אליס יכולה לצאת החוצה ולהעשות לסופרת ובכך לתת להם חיים מחדש בעולמה. חיים שניתן לחלוק.
נקודה אחרונה שרציתי לגעת בה:
דמויותיו הראשיות של טים ברטון הם יצורי דימדומים. יש אצלו טובים ורעים אבל ביניהם יש יצורי אופל עם לב זהב.
כאשר הוא מסגנן את הדמויות האלה הן נראות לרוב כבעלי עיניים גדולות, עם צבע שחור סביבן, ופנים לבנות.
ציור זה הופיע בספרו ומתאר ילד שנפצע על ידי דוב גריזלי:
גריזלי
לילד באיור יש שתי עיניים האחת רגילה והשניה נפוחה, טראומטית. כמעט לכל גיבור שלו יש טראומה מכוננת. אם זה רצח אם על ידי אב או מות אב. בסרט "סויני טוד" ניתן לראות את הטרנספורמציה בפעולה. הילד טובי ראה דברים נוראיים בחייו ועדיין נשאר תמים, אבל רק בסוף הסרט, לאחר שאימו המאמצת נרצחת הוא יוצא מהביוב כשעיניו השתנו. הוא חיוור ועיניו צבועות שחור. הוא נעשה לדמות "טים ברטונית". הוא נעשה ליצור דמדומים המחפש גאולה על ידי האופל.
אליס היא דמות הפוכה. היא מתחילה כדמות "ברטונית", ילדה מפוחדת אשר נושאת טראומה לא ידועה החוזרת אליה בסיוטים. למרבה האירוניה אנו מגלים בסוף הסרט כי הטראומה הזו הינה אותו ביקור ראשוני בארץ הפלאות. מקור סיוטיה (?!).רק בסוף הסרט אליס מאבדת את האיפור הכבד והברטוני. נדמה שיש כאן איזו פרידה מסוימת. טים ברטון מתאר בסרטיו את הירידה לשאול והעליה חזרה (או ההשארות) ונדמה שלראשונה ישנה דמות שמצליחה לצאת ממקום זה. דמות שמצליחה לצאת מסרט של טים ברטון ולמצוא חיים אחרים.
בקרוב אצל ג'וני דפ.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)