דלג לתוכן הראשי

כמה דברים שלמדתי מסדנת פיקסאר


בפסח האחרון השתתפתי בסדנה התל אביבית של פיקסאר. היו שם מאט לון ואנדרו גורדון, איש סיפור ואנימטור בהתאמה. הסדנה נמשכה שלושה ימים שמהם אחד הוקדש לאנימציה אחד לפיתוח סיפור ועוד אחד לכל מיני. הסדנה הזאת, במובנים מסוימים, היתה חשובה מאוד ובאחרים מאכזבת. היא היתה מאכזבת כי הסתבר לי ,שוב, שפיקסאר הם מקצוענים, אבל עשיית סרטים זה המקצוע שלהם. הם מתייחסים לסיפור כאל מקרה רפואי עם בעיות שצריך לפתור. אבל אחרי שאני מפנים שהשראה של "יוצרים אמיתיים" אני לא אקבל כאן אפשר להפתח לצד המקצועי, ופה יש המון מה ללמוד. מדובר למעשה בהפצצה של נקודות רבות בתוחמי הסיפור והאנימציה שבקלות היה אפשר ללמד גם במשך שנה ויותר. אז במסגרת ההפצצה הזו אני אנסה לראות עם מה יצאתי. ואני מדבר על הדברים המרכזיים שנתנו לי כלים להתמודד עם התקיעויות שלי בנושאים אלו.

אנימציה
1. תבין מה אתה יכול להוציא מסצינה. שזה אומר לשרבט זויות צילום, לאסוף מחוות, לאסוף בדיחות קטנות וניואנסים, לראות עד כמה אפשר למתוח את המשחק בלי לצאת מהדמות.
2. תבין מה אתה רוצה לעשות בסצינה. שזה אומר: מה נכון ברצף הכללי. איך זה מאיר את הדמות, איך זה משרת את העלילה. מה חשוב לך להעביר מבחינת רגש ותוכן.
3. שרבט פוזה לדמות ואז שפר את הפוזה ששרבטת לדמות. תשאל את עצמך אם זה מתאים לגיל שלה, למצב רוח שלה. האם הסילואטה עובדת. האם העין יודעת לאן להסתכל. האם הדרמה בשוט עובדת.
4. מחוות: לדייק לפי גיל הדמות והאופי, להמנע מקלישאות. לנסות לגוון.
5.  לעצב דמות על פי התסריט (כאן יש לי מחלוקת מסוימת איתם)

סיפור וסטוריבורדינג
1. לא לעבור שוט בלי סיבה!
2. לבדוק את המבנה הדרמטי ולביים בהתאם. לראות איפה הקליימקס של הסיפור ולחתור אליו.
3. תסריט=דמות. כלומר: מה שעובר על הדמות זה בעצם המהלך הסיפורי.
4. לפני סטוריבורד, לעשות ביטבורד שמתאר בכלליות סצינות חשובות לפני שיורדים לפרטים. 20 ציורים לסרט קצר.
5. לתאר את הסיפור במשפט אחד. ולראות מה העוגן הסיפורי.. :אדם עף עם הבית שלו מחובר לבלונים לדרום אמריקה".
6. לכתוב הכל- גם רעיונות רעים.
7. לפתח דמויות משנה על פי הדמות הראשית (לדעתי, לא תמיד נכון)
8. ישנם שני מישורים לעלילה: פנימי וחיצוני. לאורך הסיפור יש דיאלוג בין השניים.
9. לא להתאהב ברעיון הראשון
10. סרט קצר לא צריך אקספוזיציה. אבל כמה הערות על הבעייתיות ב"פיקסאר": הם הדוקים מדי. כלומר, אין נוכחות של השראה בסיפור. הגישה של להתחיל מסיפור של שורה אחת ולפתח לפי הכללים האלו מובילה לסיפורים חנוקים. המבנה יושב בצורה הדוקה כמו ארוחה מלאה מדי. אביא כמה דוגמאות:
"פיתוח דמויות משנה על פי דמות ראשית." מה זה אומר? שאם אבא של נמו הוא לחוץ אז הדמות המשנית תהיה נטולת דאגות עם אובדן זיכרון קצר טווח. זה הגיוני מדי! טולקין אמר שכשהוא כתב את "שר הטבעות" הוא לא ידע שהצעדן יחכה בפונדק! ובטח שהוא לא ידע שהוא המלך. בין דמויות יש רווחים. דינמיות. אי אפשר לענות על כל השאלות. בוריאציה שונה היה דיון באתר "cartoon brew" על פיקסאר. ומישהו כתב שם אבחנה מעניינת: הם עובדים על פי סיפור ולא על פי דמות. כלומר, הם מלהקים דמויות מצוירות לסיפור ולא כותבים סיפור לדמות. כמה נכון! ותוכיח העובדה שרוב הדמויות לא עומדות בפני עצמן. איזה דמות הייתם רוצים לראות בסרטון קצר? סאלי ומייק, וואל-אי ו...? זהו...? משפחת סופרעל לא מעניינים כדמויות מחוץ לסרט. רטטוי בטח שלא. אפילו צעצוע של סיפור לא ממש עובד כסרטון קצר מבוסס דמויות. לעומת סקראט של עידן הקרח שאפשר לראות אותו מלא פעמים!
דוגמא נוספת היא הגישה של בראד בירד. הוא נוהג לומר שצריך להשתמש בכל הבאפלו. כלומר, כמו האינדיאנים שהשתמשו בבאפלו לגמרי, בעור, בקרניים בבשר. דבר לא נזרק. כך הוא מסתכל על סרט. אבל זה יוצר תחושת מחנק. אפילו ברמת פריים הוא לא אוהב חללים ריקים. למלא! למלא! ומה חסר? הרווח שבין האותיות. מה שהופך את הטקסט לטקסט נושם. רב פרשנויות וחי בפני עצמו. אפילו הייתי אומר שחסר לי אלוקים. אין כמעט "דאוס אקס מכינה" אצל פיקסאר. הדמויות חורצות את גורלן לכל האורך בעזרת בחירות. אצל דיסני הרעים בדרך כלל מתו בעזרת התערבות אלוקית (שהייתה מעורבת בעשייה שלהם)או צרוף מקרים. בפיקסאר הרעים מנוצחים בדרכים יזומות: נעצרים על ידי המשטרה, נאכלים על ידי ציפור לאחר שהובלו אליה. אפילו כשסינדרום מת כשהוא נשאב למטוס זה לא מרגיש כמו התערבות אלוקית אלא משהו שהוזהרנו עליו כבר קודם. הכל שם בשליטה.
את המדריך של בראד בירד לסטוריבורדינג ניתן להוריד כאן PDF. תודות לבלוג של FLOOBY NOOBY.

לפני ההרצאה התקיימה הרצאה של דורון מאיר, אנימטור ומרצה על ספר שהוא כותב לגבי תהליכים יצירתיים. זו הייתה הרצאה בהקשר מוצלח כי הדגש שלה היה על ליטוש. לא לנסות לקלוע מהרגע הראשון, גם סיפור וגם אנימציה הם דברים שדורשים ליטוש וחיפוש כדי להגיע לתוצאה טובה. הנה דוגמא: הסיפור המקורי של מפלצות בע"מ. שונה לגמרי מהתוצאה הסופית!


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …