}

21:50

'החבילה' ועוד על דה-הומניזם ושנאת ילדים

ילדים זה שמחה?


החבילה. הפייבוריט שלי מבציר סטודנטים 2013 ואחד מחמשת המתמודדים לפרס אסיף לסרטי סטודנטים הוא סרטן הנהדר של ויטלי מגדליץ ודריה סימקיןויצו חיפה.
כל הפריימים והדמויות נעשו ידנית בפיילוט ונסרקו למחשב. צביעה ופרוק נעשו בפוטושופ. האנימציה נעשתה באפטר.
בהמשך הרשומה אתייחס לסוגיית שנאת ילדים ("צ'יילדיזם") באנימציה ובכלל.

(עוד בפנים)

סרטונים מגוונים על שנאת ואהבת ילדים ולאחריהם מחשבות בנושא:

זכויות הילד: סרטון אנימציה קלאסי מקסים על מה שמגיע לכל ילד באשר הוא.


החסידה של נינה פיילי היא הסיבה האמיתית לפוסט הזה. המסר מזעזע מבחינתי. ילד=מכונית ובית. זהו סרט השנאה האולטימטיבי בעיניי לילדים. (לצפיה באיכות טובה יותר פה)
video

ומצד שני חסידה אחרת מתוך דמבו.


פולשים זרים סרטו של קורדל ברקר ("החתול חזר") הוא סרט על חייזר שמגיע לביתם של זוג אוהב. המטאפורה אינה רמוזה בכלל... שימו לב שהתבנית הסיפורית מזכירה מאוד את "החתול חזר" הקלאסי, מה שמעיד שאולי בעצם החתול הוא גם כן מטאפורה לתינוק.


פרסומת על מודעות לאלימות נגד ילדים. לא קל לצפייה אבל חזק. מבית PASSION PICTURES. שמהווה בית הפקה של במאים שונים.

והנה פרסומת טריה מהארץ. מחליא, אליטיסטי וכאילו ב"הפוך על הפוך" אבל בעצם: מאוד ישר. זה קהל היעד שלכם?


שזה מזכיר לי פרסומת אחרת. רק פחות שקועה בעצמה מזו של הארץ:


ילדים הם טיפשים:


איך באים ילדים לעולם? טוב ששאלת בני!


בית חרושת לילדים. כבר העליתי את זה בעבר כי מראים פה איך בא לעולם ילד יהודי. מבית האחים וורנר:


ארט ל"החבילה":


כמה מחשבות על הבאת ילדים לעולם.

בסדרה "קפטן פלנט" (סופר-על אקולוגי) ששודרה בערוץ הראשון בילדותי, היה פרק אחד שקרא לצופים להקים משפחות קטנות למניעת פיצוץ האוכלוסין.
שנאת ילדים היא תופעה. לפעמים בוטה ולפעמים מרומזת מאוד. היא קיימת סביבנו ונעשית לדיבור מערבי לגיטימי. הדבר הזה, להביא ילדים לעולם, שהיה מובן מאליו ברוב התרבויות, נעשה לאחד מסימני השאלה הגדולים של האדם הפוסט מודרני: "להביא ילדים? למה? רק בגלל שכולם עושים את זה?". נוסף על כך הקושי הכלכלי, החרדה הקיומית הרגילה, הניתוק שנוצר בין האקט המיני לבין התוצר הטבעי שלו, ההתעסקות ב"אני" על חשבון הרבה דברים אחרים, התפוררות מוסד המשפחה, התרבות מקרי הגירושין וגם המודעות להשפעה האקולוגית השלילית שיש לקיום האנושי על האדמה הזו יחד עם ההרגשה ש99% מהאנושות היא סחית או במילים אחרות: הבוז להמון.

אבל זו עדיין לא שנאה. זו הייתה יכולה להיות החלטה הגיונית ושקולה. אז איפה אני מוצא את השנאה? כשהילדים נעשים לשגרירים של הרעיון האנושי כולו. הרי להגיד שצריך להרוג את כל האנושות ולסיים את הפארסה הזו זה מוגזם, אז הכעס והיאוש מתועלים ליצור הקטנטן הזה שמסמל את הצורך האנושי להתרבות ולהתרבות על חשבון משאבי הטבע.
כמו שהסוכן סמית מתאר ב"המטריקס":



מערכת היחסים בין בני האדם וכדור הארץ באמת השתבשה בשנים האחרונות. הצריכה הבלתי פרופורציונלית והבזבוז שאינם עולים בקנה מידה של היכולת של העולם להכיל אותנו תוך יצירת פערים מול העולם השלישי, אכן מעוררים מחשבות בנוגע ל"האנושות לאן". אבל מתחת לפני השטח אני מרגיש שיש משהו אחר: דה-הומניזם להומניזם.

המילה "הומניזם" כדבר טוב מניחה שהומניסט הוא אוהב אדם. אבל כאשר ה"אדם" כבר לא נתפס כדבר טוב אז מה קורה להומניזם? הוא נעשה לדה-הומניסטי. הוא שואף באופן לא מודע לביטול האנושות בשם הערכים האנושיים: התבונה והמודעות העצמית.
תופעה דומה אפשר למצוא במקומות אחרים שגם בהם דווקא ערכים תרבותיים מובילים להלך רוח התאבדותי בהקשר הגלובלי ואובדן יצר השרדות בסיסי. משאלת מוות סמויה של המערב.
באירופה הדבר מתבטא בצניחה בשיעורי הילודה עד כדי חשש לעתידה הדמוגרפי. בישראל באופן מפתיע, המגמה דווקא הפוכה. למה? אני מאמין שזה קשור לתרבות היהודית המשפחתית החמה (ועם זאת הלוחצת) אבל גם לבריאות נפשית מסוימת. השיר "ילדים זה שמחה" לדוגמה, הוא אירוני. הוא מציג עמדה לפיה הבאת ילדים היא חלק מהדיכוי התרבותי האשכנזי שמעודד ילודה מזרחית בטענה ש"כתוב בתורה אולי בגמרא". העובדה שאנשים שרים את השיר בשמחה, ללא הציניות שבמקור, מעידה על איזשהו חוסן נפשי. יצר חיים בריא.
ואולי באמת הדרך היחידה להיות שלם עם הבאת ילדים לעולם היא לדאוג במקביל לתיקון העולם. לא ליצירת עולם טוב יותר אלא אנושות טובה יותר, כזו שתצדיק המשך התרבות מתוך מוסריות ובריאות נפשית, מתוך אצילות תרבותית של האנושות ולא חייתיות.

לינקים:
מאמר ב"הארץ" על שנאת ילדים
הפסיכולוג גיל ונטורה מפרט על הסתירה בין ערכי האדם המערבי העכשווי להורות.