דלג לתוכן הראשי

'החבילה' ועוד על דה-הומניזם ושנאת ילדים

ילדים זה שמחה?


החבילה. הפייבוריט שלי מבציר סטודנטים 2013 ואחד מחמשת המתמודדים לפרס אסיף לסרטי סטודנטים הוא סרטן הנהדר של ויטלי מגדליץ ודריה סימקיןויצו חיפה.
כל הפריימים והדמויות נעשו ידנית בפיילוט ונסרקו למחשב. צביעה ופרוק נעשו בפוטושופ. האנימציה נעשתה באפטר.
בהמשך הרשומה אתייחס לסוגיית שנאת ילדים ("צ'יילדיזם") באנימציה ובכלל.

(עוד בפנים)

סרטונים מגוונים על שנאת ואהבת ילדים ולאחריהם מחשבות בנושא:

זכויות הילד: סרטון אנימציה קלאסי מקסים על מה שמגיע לכל ילד באשר הוא.


החסידה של נינה פיילי היא הסיבה האמיתית לפוסט הזה. המסר מזעזע מבחינתי. ילד=מכונית ובית. זהו סרט השנאה האולטימטיבי בעיניי לילדים. (לצפיה באיכות טובה יותר פה)

ומצד שני חסידה אחרת מתוך דמבו.


פולשים זרים סרטו של קורדל ברקר ("החתול חזר") הוא סרט על חייזר שמגיע לביתם של זוג אוהב. המטאפורה אינה רמוזה בכלל... שימו לב שהתבנית הסיפורית מזכירה מאוד את "החתול חזר" הקלאסי, מה שמעיד שאולי בעצם החתול הוא גם כן מטאפורה לתינוק.


פרסומת על מודעות לאלימות נגד ילדים. לא קל לצפייה אבל חזק. מבית PASSION PICTURES. שמהווה בית הפקה של במאים שונים.

והנה פרסומת טריה מהארץ. מחליא, אליטיסטי וכאילו ב"הפוך על הפוך" אבל בעצם: מאוד ישר. זה קהל היעד שלכם?


שזה מזכיר לי פרסומת אחרת. רק פחות שקועה בעצמה מזו של הארץ:


ילדים הם טיפשים:


איך באים ילדים לעולם? טוב ששאלת בני!


בית חרושת לילדים. כבר העליתי את זה בעבר כי מראים פה איך בא לעולם ילד יהודי. מבית האחים וורנר:


ארט ל"החבילה":


כמה מחשבות על הבאת ילדים לעולם.

בסדרה "קפטן פלנט" (סופר-על אקולוגי) ששודרה בערוץ הראשון בילדותי, היה פרק אחד שקרא לצופים להקים משפחות קטנות למניעת פיצוץ האוכלוסין.
שנאת ילדים היא תופעה. לפעמים בוטה ולפעמים מרומזת מאוד. היא קיימת סביבנו ונעשית לדיבור מערבי לגיטימי. הדבר הזה, להביא ילדים לעולם, שהיה מובן מאליו ברוב התרבויות, נעשה לאחד מסימני השאלה הגדולים של האדם הפוסט מודרני: "להביא ילדים? למה? רק בגלל שכולם עושים את זה?". נוסף על כך הקושי הכלכלי, החרדה הקיומית הרגילה, הניתוק שנוצר בין האקט המיני לבין התוצר הטבעי שלו, ההתעסקות ב"אני" על חשבון הרבה דברים אחרים, התפוררות מוסד המשפחה, התרבות מקרי הגירושין וגם המודעות להשפעה האקולוגית השלילית שיש לקיום האנושי על האדמה הזו יחד עם ההרגשה ש99% מהאנושות היא סחית או במילים אחרות: הבוז להמון.

אבל זו עדיין לא שנאה. זו הייתה יכולה להיות החלטה הגיונית ושקולה. אז איפה אני מוצא את השנאה? כשהילדים נעשים לשגרירים של הרעיון האנושי כולו. הרי להגיד שצריך להרוג את כל האנושות ולסיים את הפארסה הזו זה מוגזם, אז הכעס והיאוש מתועלים ליצור הקטנטן הזה שמסמל את הצורך האנושי להתרבות ולהתרבות על חשבון משאבי הטבע.
כמו שהסוכן סמית מתאר ב"המטריקס":



מערכת היחסים בין בני האדם וכדור הארץ באמת השתבשה בשנים האחרונות. הצריכה הבלתי פרופורציונלית והבזבוז שאינם עולים בקנה מידה של היכולת של העולם להכיל אותנו תוך יצירת פערים מול העולם השלישי, אכן מעוררים מחשבות בנוגע ל"האנושות לאן". אבל מתחת לפני השטח אני מרגיש שיש משהו אחר: דה-הומניזם להומניזם.

המילה "הומניזם" כדבר טוב מניחה שהומניסט הוא אוהב אדם. אבל כאשר ה"אדם" כבר לא נתפס כדבר טוב אז מה קורה להומניזם? הוא נעשה לדה-הומניסטי. הוא שואף באופן לא מודע לביטול האנושות בשם הערכים האנושיים: התבונה והמודעות העצמית.
תופעה דומה אפשר למצוא במקומות אחרים שגם בהם דווקא ערכים תרבותיים מובילים להלך רוח התאבדותי בהקשר הגלובלי ואובדן יצר השרדות בסיסי. משאלת מוות סמויה של המערב.
באירופה הדבר מתבטא בצניחה בשיעורי הילודה עד כדי חשש לעתידה הדמוגרפי. בישראל באופן מפתיע, המגמה דווקא הפוכה. למה? אני מאמין שזה קשור לתרבות היהודית המשפחתית החמה (ועם זאת הלוחצת) אבל גם לבריאות נפשית מסוימת. השיר "ילדים זה שמחה" לדוגמה, הוא אירוני. הוא מציג עמדה לפיה הבאת ילדים היא חלק מהדיכוי התרבותי האשכנזי שמעודד ילודה מזרחית בטענה ש"כתוב בתורה אולי בגמרא". העובדה שאנשים שרים את השיר בשמחה, ללא הציניות שבמקור, מעידה על איזשהו חוסן נפשי. יצר חיים בריא.
ואולי באמת הדרך היחידה להיות שלם עם הבאת ילדים לעולם היא לדאוג במקביל לתיקון העולם. לא ליצירת עולם טוב יותר אלא אנושות טובה יותר, כזו שתצדיק המשך התרבות מתוך מוסריות ובריאות נפשית, מתוך אצילות תרבותית של האנושות ולא חייתיות.

לינקים:
מאמר ב"הארץ" על שנאת ילדים
הפסיכולוג גיל ונטורה מפרט על הסתירה בין ערכי האדם המערבי העכשווי להורות.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג

הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.