דלג לתוכן הראשי

'החבילה' ועוד על דה-הומניזם ושנאת ילדים

ילדים זה שמחה?


החבילה. הפייבוריט שלי מבציר סטודנטים 2013 ואחד מחמשת המתמודדים לפרס אסיף לסרטי סטודנטים הוא סרטן הנהדר של ויטלי מגדליץ ודריה סימקיןויצו חיפה.
כל הפריימים והדמויות נעשו ידנית בפיילוט ונסרקו למחשב. צביעה ופרוק נעשו בפוטושופ. האנימציה נעשתה באפטר.
בהמשך הרשומה אתייחס לסוגיית שנאת ילדים ("צ'יילדיזם") באנימציה ובכלל.

(עוד בפנים)

סרטונים מגוונים על שנאת ואהבת ילדים ולאחריהם מחשבות בנושא:

זכויות הילד: סרטון אנימציה קלאסי מקסים על מה שמגיע לכל ילד באשר הוא.


החסידה של נינה פיילי היא הסיבה האמיתית לפוסט הזה. המסר מזעזע מבחינתי. ילד=מכונית ובית. זהו סרט השנאה האולטימטיבי בעיניי לילדים. (לצפיה באיכות טובה יותר פה)

ומצד שני חסידה אחרת מתוך דמבו.


פולשים זרים סרטו של קורדל ברקר ("החתול חזר") הוא סרט על חייזר שמגיע לביתם של זוג אוהב. המטאפורה אינה רמוזה בכלל... שימו לב שהתבנית הסיפורית מזכירה מאוד את "החתול חזר" הקלאסי, מה שמעיד שאולי בעצם החתול הוא גם כן מטאפורה לתינוק.


פרסומת על מודעות לאלימות נגד ילדים. לא קל לצפייה אבל חזק. מבית PASSION PICTURES. שמהווה בית הפקה של במאים שונים.

והנה פרסומת טריה מהארץ. מחליא, אליטיסטי וכאילו ב"הפוך על הפוך" אבל בעצם: מאוד ישר. זה קהל היעד שלכם?


שזה מזכיר לי פרסומת אחרת. רק פחות שקועה בעצמה מזו של הארץ:


ילדים הם טיפשים:


איך באים ילדים לעולם? טוב ששאלת בני!


בית חרושת לילדים. כבר העליתי את זה בעבר כי מראים פה איך בא לעולם ילד יהודי. מבית האחים וורנר:


ארט ל"החבילה":


כמה מחשבות על הבאת ילדים לעולם.

בסדרה "קפטן פלנט" (סופר-על אקולוגי) ששודרה בערוץ הראשון בילדותי, היה פרק אחד שקרא לצופים להקים משפחות קטנות למניעת פיצוץ האוכלוסין.
שנאת ילדים היא תופעה. לפעמים בוטה ולפעמים מרומזת מאוד. היא קיימת סביבנו ונעשית לדיבור מערבי לגיטימי. הדבר הזה, להביא ילדים לעולם, שהיה מובן מאליו ברוב התרבויות, נעשה לאחד מסימני השאלה הגדולים של האדם הפוסט מודרני: "להביא ילדים? למה? רק בגלל שכולם עושים את זה?". נוסף על כך הקושי הכלכלי, החרדה הקיומית הרגילה, הניתוק שנוצר בין האקט המיני לבין התוצר הטבעי שלו, ההתעסקות ב"אני" על חשבון הרבה דברים אחרים, התפוררות מוסד המשפחה, התרבות מקרי הגירושין וגם המודעות להשפעה האקולוגית השלילית שיש לקיום האנושי על האדמה הזו יחד עם ההרגשה ש99% מהאנושות היא סחית או במילים אחרות: הבוז להמון.

אבל זו עדיין לא שנאה. זו הייתה יכולה להיות החלטה הגיונית ושקולה. אז איפה אני מוצא את השנאה? כשהילדים נעשים לשגרירים של הרעיון האנושי כולו. הרי להגיד שצריך להרוג את כל האנושות ולסיים את הפארסה הזו זה מוגזם, אז הכעס והיאוש מתועלים ליצור הקטנטן הזה שמסמל את הצורך האנושי להתרבות ולהתרבות על חשבון משאבי הטבע.
כמו שהסוכן סמית מתאר ב"המטריקס":



מערכת היחסים בין בני האדם וכדור הארץ באמת השתבשה בשנים האחרונות. הצריכה הבלתי פרופורציונלית והבזבוז שאינם עולים בקנה מידה של היכולת של העולם להכיל אותנו תוך יצירת פערים מול העולם השלישי, אכן מעוררים מחשבות בנוגע ל"האנושות לאן". אבל מתחת לפני השטח אני מרגיש שיש משהו אחר: דה-הומניזם להומניזם.

המילה "הומניזם" כדבר טוב מניחה שהומניסט הוא אוהב אדם. אבל כאשר ה"אדם" כבר לא נתפס כדבר טוב אז מה קורה להומניזם? הוא נעשה לדה-הומניסטי. הוא שואף באופן לא מודע לביטול האנושות בשם הערכים האנושיים: התבונה והמודעות העצמית.
תופעה דומה אפשר למצוא במקומות אחרים שגם בהם דווקא ערכים תרבותיים מובילים להלך רוח התאבדותי בהקשר הגלובלי ואובדן יצר השרדות בסיסי. משאלת מוות סמויה של המערב.
באירופה הדבר מתבטא בצניחה בשיעורי הילודה עד כדי חשש לעתידה הדמוגרפי. בישראל באופן מפתיע, המגמה דווקא הפוכה. למה? אני מאמין שזה קשור לתרבות היהודית המשפחתית החמה (ועם זאת הלוחצת) אבל גם לבריאות נפשית מסוימת. השיר "ילדים זה שמחה" לדוגמה, הוא אירוני. הוא מציג עמדה לפיה הבאת ילדים היא חלק מהדיכוי התרבותי האשכנזי שמעודד ילודה מזרחית בטענה ש"כתוב בתורה אולי בגמרא". העובדה שאנשים שרים את השיר בשמחה, ללא הציניות שבמקור, מעידה על איזשהו חוסן נפשי. יצר חיים בריא.
ואולי באמת הדרך היחידה להיות שלם עם הבאת ילדים לעולם היא לדאוג במקביל לתיקון העולם. לא ליצירת עולם טוב יותר אלא אנושות טובה יותר, כזו שתצדיק המשך התרבות מתוך מוסריות ובריאות נפשית, מתוך אצילות תרבותית של האנושות ולא חייתיות.

לינקים:
מאמר ב"הארץ" על שנאת ילדים
הפסיכולוג גיל ונטורה מפרט על הסתירה בין ערכי האדם המערבי העכשווי להורות.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):