דלג לתוכן הראשי

'החבילה' ועוד על דה-הומניזם ושנאת ילדים

ילדים זה שמחה?


החבילה. הפייבוריט שלי מבציר סטודנטים 2013 ואחד מחמשת המתמודדים לפרס אסיף לסרטי סטודנטים הוא סרטן הנהדר של ויטלי מגדליץ ודריה סימקיןויצו חיפה.
כל הפריימים והדמויות נעשו ידנית בפיילוט ונסרקו למחשב. צביעה ופרוק נעשו בפוטושופ. האנימציה נעשתה באפטר.
בהמשך הרשומה אתייחס לסוגיית שנאת ילדים ("צ'יילדיזם") באנימציה ובכלל.

(עוד בפנים)

סרטונים מגוונים על שנאת ואהבת ילדים ולאחריהם מחשבות בנושא:

זכויות הילד: סרטון אנימציה קלאסי מקסים על מה שמגיע לכל ילד באשר הוא.


החסידה של נינה פיילי היא הסיבה האמיתית לפוסט הזה. המסר מזעזע מבחינתי. ילד=מכונית ובית. זהו סרט השנאה האולטימטיבי בעיניי לילדים. (לצפיה באיכות טובה יותר פה)

ומצד שני חסידה אחרת מתוך דמבו.


פולשים זרים סרטו של קורדל ברקר ("החתול חזר") הוא סרט על חייזר שמגיע לביתם של זוג אוהב. המטאפורה אינה רמוזה בכלל... שימו לב שהתבנית הסיפורית מזכירה מאוד את "החתול חזר" הקלאסי, מה שמעיד שאולי בעצם החתול הוא גם כן מטאפורה לתינוק.


פרסומת על מודעות לאלימות נגד ילדים. לא קל לצפייה אבל חזק. מבית PASSION PICTURES. שמהווה בית הפקה של במאים שונים.

והנה פרסומת טריה מהארץ. מחליא, אליטיסטי וכאילו ב"הפוך על הפוך" אבל בעצם: מאוד ישר. זה קהל היעד שלכם?


שזה מזכיר לי פרסומת אחרת. רק פחות שקועה בעצמה מזו של הארץ:


ילדים הם טיפשים:


איך באים ילדים לעולם? טוב ששאלת בני!


בית חרושת לילדים. כבר העליתי את זה בעבר כי מראים פה איך בא לעולם ילד יהודי. מבית האחים וורנר:


ארט ל"החבילה":


כמה מחשבות על הבאת ילדים לעולם.

בסדרה "קפטן פלנט" (סופר-על אקולוגי) ששודרה בערוץ הראשון בילדותי, היה פרק אחד שקרא לצופים להקים משפחות קטנות למניעת פיצוץ האוכלוסין.
שנאת ילדים היא תופעה. לפעמים בוטה ולפעמים מרומזת מאוד. היא קיימת סביבנו ונעשית לדיבור מערבי לגיטימי. הדבר הזה, להביא ילדים לעולם, שהיה מובן מאליו ברוב התרבויות, נעשה לאחד מסימני השאלה הגדולים של האדם הפוסט מודרני: "להביא ילדים? למה? רק בגלל שכולם עושים את זה?". נוסף על כך הקושי הכלכלי, החרדה הקיומית הרגילה, הניתוק שנוצר בין האקט המיני לבין התוצר הטבעי שלו, ההתעסקות ב"אני" על חשבון הרבה דברים אחרים, התפוררות מוסד המשפחה, התרבות מקרי הגירושין וגם המודעות להשפעה האקולוגית השלילית שיש לקיום האנושי על האדמה הזו יחד עם ההרגשה ש99% מהאנושות היא סחית או במילים אחרות: הבוז להמון.

אבל זו עדיין לא שנאה. זו הייתה יכולה להיות החלטה הגיונית ושקולה. אז איפה אני מוצא את השנאה? כשהילדים נעשים לשגרירים של הרעיון האנושי כולו. הרי להגיד שצריך להרוג את כל האנושות ולסיים את הפארסה הזו זה מוגזם, אז הכעס והיאוש מתועלים ליצור הקטנטן הזה שמסמל את הצורך האנושי להתרבות ולהתרבות על חשבון משאבי הטבע.
כמו שהסוכן סמית מתאר ב"המטריקס":



מערכת היחסים בין בני האדם וכדור הארץ באמת השתבשה בשנים האחרונות. הצריכה הבלתי פרופורציונלית והבזבוז שאינם עולים בקנה מידה של היכולת של העולם להכיל אותנו תוך יצירת פערים מול העולם השלישי, אכן מעוררים מחשבות בנוגע ל"האנושות לאן". אבל מתחת לפני השטח אני מרגיש שיש משהו אחר: דה-הומניזם להומניזם.

המילה "הומניזם" כדבר טוב מניחה שהומניסט הוא אוהב אדם. אבל כאשר ה"אדם" כבר לא נתפס כדבר טוב אז מה קורה להומניזם? הוא נעשה לדה-הומניסטי. הוא שואף באופן לא מודע לביטול האנושות בשם הערכים האנושיים: התבונה והמודעות העצמית.
תופעה דומה אפשר למצוא במקומות אחרים שגם בהם דווקא ערכים תרבותיים מובילים להלך רוח התאבדותי בהקשר הגלובלי ואובדן יצר השרדות בסיסי. משאלת מוות סמויה של המערב.
באירופה הדבר מתבטא בצניחה בשיעורי הילודה עד כדי חשש לעתידה הדמוגרפי. בישראל באופן מפתיע, המגמה דווקא הפוכה. למה? אני מאמין שזה קשור לתרבות היהודית המשפחתית החמה (ועם זאת הלוחצת) אבל גם לבריאות נפשית מסוימת. השיר "ילדים זה שמחה" לדוגמה, הוא אירוני. הוא מציג עמדה לפיה הבאת ילדים היא חלק מהדיכוי התרבותי האשכנזי שמעודד ילודה מזרחית בטענה ש"כתוב בתורה אולי בגמרא". העובדה שאנשים שרים את השיר בשמחה, ללא הציניות שבמקור, מעידה על איזשהו חוסן נפשי. יצר חיים בריא.
ואולי באמת הדרך היחידה להיות שלם עם הבאת ילדים לעולם היא לדאוג במקביל לתיקון העולם. לא ליצירת עולם טוב יותר אלא אנושות טובה יותר, כזו שתצדיק המשך התרבות מתוך מוסריות ובריאות נפשית, מתוך אצילות תרבותית של האנושות ולא חייתיות.

לינקים:
מאמר ב"הארץ" על שנאת ילדים
הפסיכולוג גיל ונטורה מפרט על הסתירה בין ערכי האדם המערבי העכשווי להורות.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …