דלג לתוכן הראשי

'הו ווילי!' המשובח וחשבונפש קטן

הו ווילי! סרטם של אמה דה-סוואף ומרק רואל



ווילי חוזר הבייתה בעקבות מחלת אימו אחרי שנות גלות ארוכות. אמו עמדה בראש אחוזה שבה קהילה נודיסטית. אחד הסרטים המובילים של 2012. ולגמרי בצדק. סרט חובה. (17 דקות)



(הסרט via הניוזלטר של צביקה אורן, לרכישת ה-DVD הכנסו לפה:  http://www.daltonshop.be/oh-willy.html)
עכשיו נמשיך לחשבון נפש קטן שלי:

אני לא אוהב אנימציה

אני קודם כל אתוודה. אני לא אוהב אנימציה. אני לא פריק של הדבר הזה של להזיז דברים ואני יודע שזה נראה אחרת מבחוץ למי שקורא את הבלוג הזה.

בהרצאה שלי בפני איגוד האנימטורים דברתי על חזרה לאמנות. להחזיר את האנימציה להיות אמנות ולא קולנוע והיו לי כמה שיחות עם אנשים בעקבות ההרצאה ההיא. ואני מודה. אמנות אינה ערך בעיניי. זהו שלב אחד בדרך למקום אחר. והמקום האחר הוא החיים. למה החיים? כי כשאני חושב על סרטי האנימציה הקצרים שאני אוהב, אז כמעט כולם אינם באמת עושים "סטוריטלינג". בודאי לא במובנו הקולנועי המקובל. הרבה פעמים זו לא הנקודה בכלל. הסטוריטלינג (כלי הסיפורת) משמשים אמצעי ולא מטרה. האפקט הרגשי-אמנותי עליי הוא אחר לגמרי (ומקווה שמישהו יבין על מה אני מדבר).

יש שתי דרכים להסתכל על סיבוב העולם: שהוא מסתובב סביב השמש או שהשמש היא מופע אור קולי בשמי העולם.
יש שתי דרכים להסתכל על נהיגה ברכב: שהדרכים ועוברי האורח מוקרנים על חלונות מכוניתך (או הסימולטור בו אתה יושב) או שאתה אשכרה נע במרחב, פיזית גומע קילומטרים כל יום.
ולסיום, כמה מתבקש: יש שתי דרכים לחוות את הראייה שלך: האחת היא לראות בכך הקרנת דימויים על מסכי המוח שלך והשניה היא להרגיש את הקיום של מה שאתה רואה. ללא ניכור.

אנחנו נמצאים בתקופה של ניכור ויזואלי. העולם הויזואלי עבר הקצנה של הדימויים מלאכותיים שלו עד כדי כך שכל אובייקט, בין אם הוא מציאותי או לא, הוא קודם כל דימוי ורק אחר כך הוא אולי מפעיל רגש אמיתי. ואני אפילו לא מתחיל לדבר על "מציאות". שזה כבר ממש פאסה.
אז כמו שאמרתי, אנימציה בשבילי אינה אמצעי לספר סיפור, אלא היא כלי אמנותי לרפא את המבט. לרפא את הניכור שביננו לחויית צריכת הדימויים שלנו.
לכאורה, אנימציה היא "אשליית החיים". אני לא מסכים עם זה. הקולנוע עוסק באשליה, זה נכון. אבל אנימציה עוסקת בחיים עצמם. החיים של באגס באני, בשבילי, אינם אשליית חיים, אלא הדבר עצמו. אמנם ברמה מופשטת יותר, יצירת אנוש, ועדיין הדבר עצמו.

הפרויקט המופלא של "מועדון העובדים מאוחר בלילה" (קבוצת אנימטורים עצמאיים שהוציאו סרטוני אנימציה בנושא משותף) שעלה לאויר השבוע הכניס אותי בדיוק לפינה המזככת הזאת. לא מדובר רק בסרטונים טובים אלא בנסיון די אמיץ להגדיר מחדש את גבולות הז'אנר. קודם כל נעשו פה כמה בחירות: לעבוד עצמאית ללא מימון, לעבוד בשיתוף פעולה אם רוצים, לעבוד לפי נושא ואולי הכי חשוב: לשים הכל על טיימליין אחד.
זה לא פשוט לצפות בהמון סרטי אנימציה קצרים ברצף מצד שני, זה היה אפשרי ומהנה. אולי בגלל הרמה הגבוהה. אולי בגלל שהסרטים אינם שונים מאוד זה מזה מבחינת הסגנון.
המחשבה העקרית שלי מהצפיה הייתה שהסרטים ממלאים תפקיד שרק הם יכולים למלא. אין מקבילה אמנותית, חוייתית לסוג הזה של יצירה. ורק מהבחינה הזו אני חושב שהיה שווה לפרויקט הזה לצוץ. כי כבר כמעט אמרתי נואש. כבר חשבתי לעצמי שאין טעם בלשאוף ליצירת סרטי אנימציה קצרים. שאין מי שיצרוך אותם, שאין איך לצרוך אותם (בעיה קשה) ובעיקר: אין הצדקה. אז הנה הגיעה ההצדקה.

בשבחי ה"מובינג הולד"

יש אנשים שלא אוהבים מובינג הולד. אני מאוד אוהב אותו. כשקו מרצד הוא עושה ריפרש גם לפריים סטטי. משהו חי גם כשהוא לא זז. זו לא התנועה, הוא אומר, זה החיים. זה נכון שאמנים גדולים יכולים להחיות גם פריים סטטי.

לחדש מסורת

מה אנימציה יכולה להגיד ששאר המדיומים לא? זה מה שצריך להוביל אותנו. וזה מתחיל לצוץ מסביב. יש מסורת לאמנות הזו גם אם בישראל יש לה פחות נוכחות. לדוגמה, המהות והאופי שיש לדמות מצוירת אינה דומה לזו של שחקן אנושי. וסוגי הסיפורים שאנחנו מספרים דווקא באנימציה גם הם ייחודיים.
שתהיה שנה טובה!
_______________________________
ראיון עם אמה:

עוד על הסרט באתר המגניב של "הערות הבמאי": http://www.directorsnotes.com/2012/10/01/theyareanimators-3-emma-de-swaef/

סרטה הקודם של אמה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

PATTERNS ועוד יצירות של שחר דיויס

בכל אנימציה יש מימד אקספרימנטלי אבל לפעמים מגיח משהו שונה לגמרי. סרט הגמר מבצלאל של שחר דיויס מחייב הקדמה קצרה. זהו סרט מאוד תובעני הבנוי כוידאו ארט, מופשט ועם זאת בעל עוצמה. אני ממליץ לקחת נשימה עמוקה ולשקוע בכסא ל15 דקות של דפוסים. מסך מלא הכרחי.


עבודות נוספות שלו ולאחריהן הסבר על PATTERNS מפי היוצר.


עבודה משותפת לשחר וטל קנטור:






שחר דיויס מפרט את מה שעומד מאחורי היצירה:
"Patterns הוא סדרה של אנימציות דיגיטליות בהן תמונות וצלילים גולמיים, המופקים על ידי אלגוריתמים, מעוצבים על ידי האמן לצורות וצלילים בעלי משמעות.

הנחת היסוד של העבודה היא שהמדיום הדיגיטלי הינו עולם. עולם שניתן לחקור ולתרבת באמצעות תהליך היצירה האמנותי. המדיום הדיגיטלי הוא עולם משום שהוא מהווה פלטפורמה לקיומן של ישויות ואירועים. זהו עולם זר עם חוקי טבע ייחודיים ושונים. זהו עולם בדיד שבו אטומים הם פיקסלים ודגימות אודיו בודדות ושבו הכוחות הפיזיקליים הם תהליכי עיבוד ממוחשב שמשנים את צורתו של החומר הדיגיטלי. לפני שהאמן מתרבת אותו, עולם זה הוא בבחינת אות-סתום לצופה האנושי. התוצאה הסופית היא שילוב של זר ומוכר. מתקבלת תחו…

לגו הסרט - משחק ויצירתיות

"סרט אמוג'י" והתגובות הקשות אליו מדגים את הרתיעה המיידית שלנו ממה שמריח ממסחריות. כל סרט ארוך הוא מסחרי מעצם זה שהוא מנסה להרוויח כסף אבל יש סרטים שברור שזו ההצדקה היחידה לקיומם. "סרט לגו" בקלות יכול היה ליפול למלכודת הזו. הוא נוצר על ידי חברת ענק שמוכרת צעצועים והסרט, בעל השם הגנרי, נראה במבט ראשון כפרסומת לצעצועים באורך שעה וחצי.
אבל בפועל הוא הרבה מעבר לכך ומי שצופה בסרט מרגיש שהיוצרים, כריס מילר ופיל לורד, היו מודעים למלכוד שהם עלולים לפול לתוכו. מה הם עשו? הפכו את החיסרון ליתרון! הם יודעים שהם משרתים חברת ענק שמסוגלת לגייס לכוחותיה את כל המותגים הגדולים ביותר מבאטמן ועד שר הטבעות ולכן הם משתמשים בכוח הזה כדי לומר משהו על מותגי-על בעזרת סיפור-על. מה שהם עושים למותג (החזרה שלו לידיים היצירתיות של הילד, חזרה לקוביות ובניה) הם עושים גם לסיפור. הם משתמשים בתבניות הכי שחוקות במודע: הזקן החכם, מסע הגיבור, הגיבור הגנרי שמגלה את כוחו, סיפור אהבה שמתחיל רע וזאת רק על מנת להשתמש בהם כקומה ראשונה עליה הם יעשו חיבור ריגשי אלינו הצופים ככאלו שמתבוננים בתבניות הוליוודיו…

האם אנו רובוטים? קליפ ישראלי חדש

האם אנו רובוטים? שאלה טובה.
את הקליפ הזה לWhite Fortune, המשלב סטופמושן ואפטר-אפקטס, יצרו תום מדר ואם-לי נוי שאחראים לסרט המצויין "בפה פעור ואוזניים עצומות".
קרדיטים נוספים:
דן סחר- אפטר אפקטס
אלמוג מזרחי- אנימציית תלת.
תהנו!


למי שפספס: סרט הגמר שלהם עליו כתבתי פה https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/11/WIDEOPEN.html:


FEAST סעודת המלכים של דיסני

הסרט FEAST של דיסני זכה באוסקר. הוא מבויים מצויין והארט שלו הוא תאווה לעיניים. בסרט, מערכת יחסים מיוצגת על ידי המבט מהצד: של הכלב ודרך האוכל. מבין השורות אנחנו מבינים מה קורה עד ששני האלמנטים האלו הופכים להיות גם מעורבים במערכת היחסים הזאת.
הסרט מרחיב את הגבולות העיצוביים של אנימציה תלת מימדית ומשתמש בטכניקות חדשות שאני מקווה שיחדרו גם לעולם הסרטים הארוכים. אם זה יקרה אנחנו נקבל סרטים שהעיצוב בהם לא כורע ברך בפני הראליזם אלא נותן חופש גדול יותר ליוצרים לייצר מראה מגוון ומסוגנן יותר.
‎‎פרסום‎ by Ксения Сухова.‎
ההרצאה של היוצר היא מרתקת ומהווה הצצה מעוררת השראה לתהליכי העבודה שלו. ועל הגלגולים שעבר הסרט.
*דרך THE CAB ודרך ITS ART

ארט: