דלג לתוכן הראשי

'הו ווילי!' המשובח וחשבונפש קטן

הו ווילי! סרטם של אמה דה-סוואף ומרק רואל



ווילי חוזר הבייתה בעקבות מחלת אימו אחרי שנות גלות ארוכות. אמו עמדה בראש אחוזה שבה קהילה נודיסטית. אחד הסרטים המובילים של 2012. ולגמרי בצדק. סרט חובה. (17 דקות)



(הסרט via הניוזלטר של צביקה אורן, לרכישת ה-DVD הכנסו לפה:  http://www.daltonshop.be/oh-willy.html)
עכשיו נמשיך לחשבון נפש קטן שלי:

אני לא אוהב אנימציה

אני קודם כל אתוודה. אני לא אוהב אנימציה. אני לא פריק של הדבר הזה של להזיז דברים ואני יודע שזה נראה אחרת מבחוץ למי שקורא את הבלוג הזה.

בהרצאה שלי בפני איגוד האנימטורים דברתי על חזרה לאמנות. להחזיר את האנימציה להיות אמנות ולא קולנוע והיו לי כמה שיחות עם אנשים בעקבות ההרצאה ההיא. ואני מודה. אמנות אינה ערך בעיניי. זהו שלב אחד בדרך למקום אחר. והמקום האחר הוא החיים. למה החיים? כי כשאני חושב על סרטי האנימציה הקצרים שאני אוהב, אז כמעט כולם אינם באמת עושים "סטוריטלינג". בודאי לא במובנו הקולנועי המקובל. הרבה פעמים זו לא הנקודה בכלל. הסטוריטלינג (כלי הסיפורת) משמשים אמצעי ולא מטרה. האפקט הרגשי-אמנותי עליי הוא אחר לגמרי (ומקווה שמישהו יבין על מה אני מדבר).

יש שתי דרכים להסתכל על סיבוב העולם: שהוא מסתובב סביב השמש או שהשמש היא מופע אור קולי בשמי העולם.
יש שתי דרכים להסתכל על נהיגה ברכב: שהדרכים ועוברי האורח מוקרנים על חלונות מכוניתך (או הסימולטור בו אתה יושב) או שאתה אשכרה נע במרחב, פיזית גומע קילומטרים כל יום.
ולסיום, כמה מתבקש: יש שתי דרכים לחוות את הראייה שלך: האחת היא לראות בכך הקרנת דימויים על מסכי המוח שלך והשניה היא להרגיש את הקיום של מה שאתה רואה. ללא ניכור.

אנחנו נמצאים בתקופה של ניכור ויזואלי. העולם הויזואלי עבר הקצנה של הדימויים מלאכותיים שלו עד כדי כך שכל אובייקט, בין אם הוא מציאותי או לא, הוא קודם כל דימוי ורק אחר כך הוא אולי מפעיל רגש אמיתי. ואני אפילו לא מתחיל לדבר על "מציאות". שזה כבר ממש פאסה.
אז כמו שאמרתי, אנימציה בשבילי אינה אמצעי לספר סיפור, אלא היא כלי אמנותי לרפא את המבט. לרפא את הניכור שביננו לחויית צריכת הדימויים שלנו.
לכאורה, אנימציה היא "אשליית החיים". אני לא מסכים עם זה. הקולנוע עוסק באשליה, זה נכון. אבל אנימציה עוסקת בחיים עצמם. החיים של באגס באני, בשבילי, אינם אשליית חיים, אלא הדבר עצמו. אמנם ברמה מופשטת יותר, יצירת אנוש, ועדיין הדבר עצמו.

הפרויקט המופלא של "מועדון העובדים מאוחר בלילה" (קבוצת אנימטורים עצמאיים שהוציאו סרטוני אנימציה בנושא משותף) שעלה לאויר השבוע הכניס אותי בדיוק לפינה המזככת הזאת. לא מדובר רק בסרטונים טובים אלא בנסיון די אמיץ להגדיר מחדש את גבולות הז'אנר. קודם כל נעשו פה כמה בחירות: לעבוד עצמאית ללא מימון, לעבוד בשיתוף פעולה אם רוצים, לעבוד לפי נושא ואולי הכי חשוב: לשים הכל על טיימליין אחד.
זה לא פשוט לצפות בהמון סרטי אנימציה קצרים ברצף מצד שני, זה היה אפשרי ומהנה. אולי בגלל הרמה הגבוהה. אולי בגלל שהסרטים אינם שונים מאוד זה מזה מבחינת הסגנון.
המחשבה העקרית שלי מהצפיה הייתה שהסרטים ממלאים תפקיד שרק הם יכולים למלא. אין מקבילה אמנותית, חוייתית לסוג הזה של יצירה. ורק מהבחינה הזו אני חושב שהיה שווה לפרויקט הזה לצוץ. כי כבר כמעט אמרתי נואש. כבר חשבתי לעצמי שאין טעם בלשאוף ליצירת סרטי אנימציה קצרים. שאין מי שיצרוך אותם, שאין איך לצרוך אותם (בעיה קשה) ובעיקר: אין הצדקה. אז הנה הגיעה ההצדקה.

בשבחי ה"מובינג הולד"

יש אנשים שלא אוהבים מובינג הולד. אני מאוד אוהב אותו. כשקו מרצד הוא עושה ריפרש גם לפריים סטטי. משהו חי גם כשהוא לא זז. זו לא התנועה, הוא אומר, זה החיים. זה נכון שאמנים גדולים יכולים להחיות גם פריים סטטי.

לחדש מסורת

מה אנימציה יכולה להגיד ששאר המדיומים לא? זה מה שצריך להוביל אותנו. וזה מתחיל לצוץ מסביב. יש מסורת לאמנות הזו גם אם בישראל יש לה פחות נוכחות. לדוגמה, המהות והאופי שיש לדמות מצוירת אינה דומה לזו של שחקן אנושי. וסוגי הסיפורים שאנחנו מספרים דווקא באנימציה גם הם ייחודיים.
שתהיה שנה טובה!
_______________________________
ראיון עם אמה:

עוד על הסרט באתר המגניב של "הערות הבמאי": http://www.directorsnotes.com/2012/10/01/theyareanimators-3-emma-de-swaef/

סרטה הקודם של אמה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…