דלג לתוכן הראשי

'הו ווילי!' המשובח וחשבונפש קטן

הו ווילי! סרטם של אמה דה-סוואף ומרק רואל



ווילי חוזר הבייתה בעקבות מחלת אימו אחרי שנות גלות ארוכות. אמו עמדה בראש אחוזה שבה קהילה נודיסטית. אחד הסרטים המובילים של 2012. ולגמרי בצדק. סרט חובה. (17 דקות)



(הסרט via הניוזלטר של צביקה אורן, לרכישת ה-DVD הכנסו לפה:  http://www.daltonshop.be/oh-willy.html)
עכשיו נמשיך לחשבון נפש קטן שלי:

אני לא אוהב אנימציה

אני קודם כל אתוודה. אני לא אוהב אנימציה. אני לא פריק של הדבר הזה של להזיז דברים ואני יודע שזה נראה אחרת מבחוץ למי שקורא את הבלוג הזה.

בהרצאה שלי בפני איגוד האנימטורים דברתי על חזרה לאמנות. להחזיר את האנימציה להיות אמנות ולא קולנוע והיו לי כמה שיחות עם אנשים בעקבות ההרצאה ההיא. ואני מודה. אמנות אינה ערך בעיניי. זהו שלב אחד בדרך למקום אחר. והמקום האחר הוא החיים. למה החיים? כי כשאני חושב על סרטי האנימציה הקצרים שאני אוהב, אז כמעט כולם אינם באמת עושים "סטוריטלינג". בודאי לא במובנו הקולנועי המקובל. הרבה פעמים זו לא הנקודה בכלל. הסטוריטלינג (כלי הסיפורת) משמשים אמצעי ולא מטרה. האפקט הרגשי-אמנותי עליי הוא אחר לגמרי (ומקווה שמישהו יבין על מה אני מדבר).

יש שתי דרכים להסתכל על סיבוב העולם: שהוא מסתובב סביב השמש או שהשמש היא מופע אור קולי בשמי העולם.
יש שתי דרכים להסתכל על נהיגה ברכב: שהדרכים ועוברי האורח מוקרנים על חלונות מכוניתך (או הסימולטור בו אתה יושב) או שאתה אשכרה נע במרחב, פיזית גומע קילומטרים כל יום.
ולסיום, כמה מתבקש: יש שתי דרכים לחוות את הראייה שלך: האחת היא לראות בכך הקרנת דימויים על מסכי המוח שלך והשניה היא להרגיש את הקיום של מה שאתה רואה. ללא ניכור.

אנחנו נמצאים בתקופה של ניכור ויזואלי. העולם הויזואלי עבר הקצנה של הדימויים מלאכותיים שלו עד כדי כך שכל אובייקט, בין אם הוא מציאותי או לא, הוא קודם כל דימוי ורק אחר כך הוא אולי מפעיל רגש אמיתי. ואני אפילו לא מתחיל לדבר על "מציאות". שזה כבר ממש פאסה.
אז כמו שאמרתי, אנימציה בשבילי אינה אמצעי לספר סיפור, אלא היא כלי אמנותי לרפא את המבט. לרפא את הניכור שביננו לחויית צריכת הדימויים שלנו.
לכאורה, אנימציה היא "אשליית החיים". אני לא מסכים עם זה. הקולנוע עוסק באשליה, זה נכון. אבל אנימציה עוסקת בחיים עצמם. החיים של באגס באני, בשבילי, אינם אשליית חיים, אלא הדבר עצמו. אמנם ברמה מופשטת יותר, יצירת אנוש, ועדיין הדבר עצמו.

הפרויקט המופלא של "מועדון העובדים מאוחר בלילה" (קבוצת אנימטורים עצמאיים שהוציאו סרטוני אנימציה בנושא משותף) שעלה לאויר השבוע הכניס אותי בדיוק לפינה המזככת הזאת. לא מדובר רק בסרטונים טובים אלא בנסיון די אמיץ להגדיר מחדש את גבולות הז'אנר. קודם כל נעשו פה כמה בחירות: לעבוד עצמאית ללא מימון, לעבוד בשיתוף פעולה אם רוצים, לעבוד לפי נושא ואולי הכי חשוב: לשים הכל על טיימליין אחד.
זה לא פשוט לצפות בהמון סרטי אנימציה קצרים ברצף מצד שני, זה היה אפשרי ומהנה. אולי בגלל הרמה הגבוהה. אולי בגלל שהסרטים אינם שונים מאוד זה מזה מבחינת הסגנון.
המחשבה העקרית שלי מהצפיה הייתה שהסרטים ממלאים תפקיד שרק הם יכולים למלא. אין מקבילה אמנותית, חוייתית לסוג הזה של יצירה. ורק מהבחינה הזו אני חושב שהיה שווה לפרויקט הזה לצוץ. כי כבר כמעט אמרתי נואש. כבר חשבתי לעצמי שאין טעם בלשאוף ליצירת סרטי אנימציה קצרים. שאין מי שיצרוך אותם, שאין איך לצרוך אותם (בעיה קשה) ובעיקר: אין הצדקה. אז הנה הגיעה ההצדקה.

בשבחי ה"מובינג הולד"

יש אנשים שלא אוהבים מובינג הולד. אני מאוד אוהב אותו. כשקו מרצד הוא עושה ריפרש גם לפריים סטטי. משהו חי גם כשהוא לא זז. זו לא התנועה, הוא אומר, זה החיים. זה נכון שאמנים גדולים יכולים להחיות גם פריים סטטי.

לחדש מסורת

מה אנימציה יכולה להגיד ששאר המדיומים לא? זה מה שצריך להוביל אותנו. וזה מתחיל לצוץ מסביב. יש מסורת לאמנות הזו גם אם בישראל יש לה פחות נוכחות. לדוגמה, המהות והאופי שיש לדמות מצוירת אינה דומה לזו של שחקן אנושי. וסוגי הסיפורים שאנחנו מספרים דווקא באנימציה גם הם ייחודיים.
שתהיה שנה טובה!
_______________________________
ראיון עם אמה:

עוד על הסרט באתר המגניב של "הערות הבמאי": http://www.directorsnotes.com/2012/10/01/theyareanimators-3-emma-de-swaef/

סרטה הקודם של אמה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/