דלג לתוכן הראשי

ניושה (2012) - סיפור חיים

סבתה ניצולת השואה של לירן קפל השאירה אחריה יומן שבו תארה את סיפור השרדותה כילדה.
לירן, יחד עם יעל דקל, שתיהן סטודנטיות לאנימציה בספיר, תרגמו קטע מיומנה לסרט אנימציה עטור פרסים שנדד ב-50 פסטיבלים בעולם.



האתר של הסרט: www.nyosha-film.com
האתר של לירן: www.lirankapel.com
בהמשך הרשומה: יומן רשמי ההפקה של לירן.
"על ספיר וקולנוע דרום" רשומה שכתבתי לפני שנה וחצי כשנכחתי בהגשות הגמר של ספיר במחזור של לירן ויעל.



מאחורי הקלעים:


יומן היצירה של לירן:

הסרט הוא בעצם קטע קטן אך מרכזי מתוך סיפור השרדותה של סבתי, נעמי קפל ז"ל מהשואה. זהו סיפורה של ניושה, ילדה יהודיה בת עשר המתגוררת עם אימה צ'יפה בכפר ונגרוף שבפולין. חלומה של ניושה היה לרכוש לעצמה זוג נעליים שאותן אהבה במיוחד. מכיוון ולא היה לה מספיק כסף, הסכים הסנדלר לתת לה לקנות רק נעל אחת, והבטיח שישמור לה את השנייה. ניושה החלה לעבוד בכפר, בכל עבודה שיכלה, והצליחה לחסוך מספיק כסף. אך המלחמה חסרת הרחמים עמדה בין ניושה לחלומה. בעיצומה של אקציה נוראית, כאשר ניושה ניצבת פנים מול פנים עם המוות וברגע גורלי בו אימה נקרעת ממנה ונלקחת אל המשאית, מאמינה ניושה כי הנעליים שלה הן אלו שגרמו לחייל הנאצי האוחז בה, לחוס על חייה. שילוב טכניקות אנימציה מערבבות חלום עם מציאות ומביאות את סיפורה האישי של ניושה. הסרט בנוי משתי טכניקות של אנימציה- אנימציית סטופמושיין ואנימציה קלאסית. 

התבקשנו בשיעור תסריט להתחיל לחשוב על רעיון לסרט גמר. היה לי רעיון לסרט, אך לא התחברתי לטכניקה שהוא דרש, ולא ידעתי מאיפה אוכל למצוא עוד רעיון מספיק טוב. בוקר אחד, פתחתי את האימייל שלי, וראיתי שסבא שלי סרק את יומנה האישי של סבתי (שנפטרה כ6 שנים לפני) ושלח לי במייל. התחלתי לקרוא 70 עמודים של יומן. תוך כדי קריאה, התחלתי לבכות וישר הבנתי שהרעיון לסרט מצא אותי. סבתי תמיד סיפרה לי את הסיפור, אך אף פעם לא לפרטי פרטים. ביומנה, שהיה מלא בתיאורים מפורטים ביותר, שבראשי כבר אז הפכו לאנימטיביים, ראיתי את הפוטנציאל הגדול לסרט. אני לא בדיוק זוכרת מתי בפעם הראשונה סבתא סיפרה לי את הסיפורים שלה, אבל תמיד ידעתי שהיא ניצולת שואה, ולי אישית תמיד הייתה זיקה לסיפורים מהשואה. כשהייתי בכיתה ז', כתבתי עבודת שורשים עליה ועל סיפורה. דבר אחד מעניין תפס את תשומת ליבי לאחרונה: סבתא סיפרה לי פרט בסיפור, שאותו היא לא כתבה ביומניה ולא סיפרה באף עדות. היא סיפרה לי שראתה איך יורים למוות באימה ובאחיה. אני, באופן טבעי, מכיוון שלא מצאתי עדות לפרט הזה, הסקתי כי כנראה הוא פרי דמיוני. אך כאשר הראתי את הסרט בפעם הראשונה לאחותי, היא שאלה למה הפרט הזה לא קיים בסרט. פתאום הבנתי שלא דימיינתי וזה אכן משהו שקרה. סבתא כנראה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המקרה מול אנשים זרים. החלטתי להכניס את הירייה הטראומטית לסרט. 

שנה לאחר קבלת ההחלטה לעשות סרט תיעודי אנימטיבי על סיפורה של סבתי, הצטרפה אלי להפקה שותפתי לסרט, יעל דקל, המתמחה באנימציה קלאסית. הרגשתי שקשה לי מאוד להיות אובייקטיבית לגבי סבתי, ועל מנת לייצר סיפור שעובד, חייבים להתנתק מפן האישי. לכן, כאשר יעל הצטרפה לפרוייקט, התחלנו ביחד מחדש, לשמוע את העדויות ולבנות את הסיפור שיחזיק סרט של כ-10 דקות. הבנו שמכיוון שאני מתמחה באנימצית סטופמושיין ויעל בקלאסית, נוכל לעשות שילוב מעניין שייתן עוד רובד לסרט. בחצי שנה הראשונה התעסקנו בעיקר בפיתוח העלילה והתסריט, בניית הסטוריבורד (סדרת איורים שנועדה להמחיש רעיון באופן ויזואלי), עיצוב האוירה והדמויות ועריכת העדות. לאחר מכן, התחלנו בבנייה. בסרט קיימים כ-5 סטים גדולים ועוד מספר סטים קטנים, אינספור אביזרים מינאטורים (פרופס) 3 דמויות ראשיות, 6 ניצבים ושממית אחת. תהליך הבנייה, הפיסול של הדמויות, והכנתם לתנועה באנימציה ערך כחצי שנה. במקביל, עבדנו מעט עם שחקנים על מנת להבין את הפעולות לקראת האנימציה.

צילומי הסטופ-מושיין נמשכו כ-5.5 חודשים, ובמקביל, יעל עבדה על 2 סצנות מצויירות באנימציה קלאסית. נתקלנו בקושי כאשר הבנו שהעדות של סבתי שבידינו לוקה בחסר. מלית-ברירה היינו חייבות לעבוד עם החומרים היחידים שהיו לנו. הגענו למסקנה שעלינו להכניס קול נוסף, שישלים את פרטי הסיפור החסרים. בסופו של דבר החלטנו על קול של ילדה, ביידיש. בעזרת רונן בלזם, מפיק פרוייקטי הגמר של ספיר, מצאנו ילדה חרדית הדוברת יידיש שוטף. היה לי מאוד קשה לביים אותה, בעיקר מכיוון שאני לא מבינה מילה ביידיש. אך בסוף דיקלמתי איתה ביחד את המשפטים והגענו לתוצאות טובות. 

בשבילי היצירה של הסרט היא סוג של הגשמה. משהו שהיה קיים אצלי בראש ובדימיון פתאום הפך להיות מוחשי ואמיתי. דרך האינטנסיביות האדירה שדרש הפרוייקט אני מרגישה שעברתי תהליך ארוך חשוב, של למידה והתבגרות. ההתעסקות עם הנושא הכבד דרשה ממני לחפש קונטרה על מנת לשמור על קלילות, דבר שהיה הכרחי כדי להשאר בשפיות. עבדתי ב-2 עבודות, ובנוסף התחלתי ללמוד התמחות באנימציה תלת מימדית. אני חושבת שההתעסקויות המשניות הן משהו שנתן לי הרבה כח להמשיך. 

קרה לי מקרה אחד מאוד מרגש. ערב אחד ישבתי לערוך את הטקסטים של סבתי, ללא הצלחה. הקושי היה לחבר את המילים של סבתי עם הטקסט של הילדה הקטנה, וכששום דבר לא עבד, הלכתי לישון מיואשת ומבולבלת. למחרת בבוקר קמתי בבהלה, לאחר שסבתי נכנסה לחלומי ואמרה לי בדיוק איזה משפט להכניס רגע לפני כניסתה של הילדה. “...הייתי בת 10...” מיד רצתי למחשב, והמשפט ישב כמו כפפה על הטיימליין. זה היה מושלם.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג

הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.