ניושה (2012) - סיפור חיים

סבתה ניצולת השואה של לירן קפל השאירה אחריה יומן שבו תארה את סיפור השרדותה כילדה.
לירן, יחד עם יעל דקל, שתיהן סטודנטיות לאנימציה בספיר, תרגמו קטע מיומנה לסרט אנימציה עטור פרסים שנדד ב-50 פסטיבלים בעולם.



האתר של הסרט: www.nyosha-film.com
האתר של לירן: www.lirankapel.com
בהמשך הרשומה: יומן רשמי ההפקה של לירן.
"על ספיר וקולנוע דרום" רשומה שכתבתי לפני שנה וחצי כשנכחתי בהגשות הגמר של ספיר במחזור של לירן ויעל.



מאחורי הקלעים:


יומן היצירה של לירן:

הסרט הוא בעצם קטע קטן אך מרכזי מתוך סיפור השרדותה של סבתי, נעמי קפל ז"ל מהשואה. זהו סיפורה של ניושה, ילדה יהודיה בת עשר המתגוררת עם אימה צ'יפה בכפר ונגרוף שבפולין. חלומה של ניושה היה לרכוש לעצמה זוג נעליים שאותן אהבה במיוחד. מכיוון ולא היה לה מספיק כסף, הסכים הסנדלר לתת לה לקנות רק נעל אחת, והבטיח שישמור לה את השנייה. ניושה החלה לעבוד בכפר, בכל עבודה שיכלה, והצליחה לחסוך מספיק כסף. אך המלחמה חסרת הרחמים עמדה בין ניושה לחלומה. בעיצומה של אקציה נוראית, כאשר ניושה ניצבת פנים מול פנים עם המוות וברגע גורלי בו אימה נקרעת ממנה ונלקחת אל המשאית, מאמינה ניושה כי הנעליים שלה הן אלו שגרמו לחייל הנאצי האוחז בה, לחוס על חייה. שילוב טכניקות אנימציה מערבבות חלום עם מציאות ומביאות את סיפורה האישי של ניושה. הסרט בנוי משתי טכניקות של אנימציה- אנימציית סטופמושיין ואנימציה קלאסית. 

התבקשנו בשיעור תסריט להתחיל לחשוב על רעיון לסרט גמר. היה לי רעיון לסרט, אך לא התחברתי לטכניקה שהוא דרש, ולא ידעתי מאיפה אוכל למצוא עוד רעיון מספיק טוב. בוקר אחד, פתחתי את האימייל שלי, וראיתי שסבא שלי סרק את יומנה האישי של סבתי (שנפטרה כ6 שנים לפני) ושלח לי במייל. התחלתי לקרוא 70 עמודים של יומן. תוך כדי קריאה, התחלתי לבכות וישר הבנתי שהרעיון לסרט מצא אותי. סבתי תמיד סיפרה לי את הסיפור, אך אף פעם לא לפרטי פרטים. ביומנה, שהיה מלא בתיאורים מפורטים ביותר, שבראשי כבר אז הפכו לאנימטיביים, ראיתי את הפוטנציאל הגדול לסרט. אני לא בדיוק זוכרת מתי בפעם הראשונה סבתא סיפרה לי את הסיפורים שלה, אבל תמיד ידעתי שהיא ניצולת שואה, ולי אישית תמיד הייתה זיקה לסיפורים מהשואה. כשהייתי בכיתה ז', כתבתי עבודת שורשים עליה ועל סיפורה. דבר אחד מעניין תפס את תשומת ליבי לאחרונה: סבתא סיפרה לי פרט בסיפור, שאותו היא לא כתבה ביומניה ולא סיפרה באף עדות. היא סיפרה לי שראתה איך יורים למוות באימה ובאחיה. אני, באופן טבעי, מכיוון שלא מצאתי עדות לפרט הזה, הסקתי כי כנראה הוא פרי דמיוני. אך כאשר הראתי את הסרט בפעם הראשונה לאחותי, היא שאלה למה הפרט הזה לא קיים בסרט. פתאום הבנתי שלא דימיינתי וזה אכן משהו שקרה. סבתא כנראה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המקרה מול אנשים זרים. החלטתי להכניס את הירייה הטראומטית לסרט. 

שנה לאחר קבלת ההחלטה לעשות סרט תיעודי אנימטיבי על סיפורה של סבתי, הצטרפה אלי להפקה שותפתי לסרט, יעל דקל, המתמחה באנימציה קלאסית. הרגשתי שקשה לי מאוד להיות אובייקטיבית לגבי סבתי, ועל מנת לייצר סיפור שעובד, חייבים להתנתק מפן האישי. לכן, כאשר יעל הצטרפה לפרוייקט, התחלנו ביחד מחדש, לשמוע את העדויות ולבנות את הסיפור שיחזיק סרט של כ-10 דקות. הבנו שמכיוון שאני מתמחה באנימצית סטופמושיין ויעל בקלאסית, נוכל לעשות שילוב מעניין שייתן עוד רובד לסרט. בחצי שנה הראשונה התעסקנו בעיקר בפיתוח העלילה והתסריט, בניית הסטוריבורד (סדרת איורים שנועדה להמחיש רעיון באופן ויזואלי), עיצוב האוירה והדמויות ועריכת העדות. לאחר מכן, התחלנו בבנייה. בסרט קיימים כ-5 סטים גדולים ועוד מספר סטים קטנים, אינספור אביזרים מינאטורים (פרופס) 3 דמויות ראשיות, 6 ניצבים ושממית אחת. תהליך הבנייה, הפיסול של הדמויות, והכנתם לתנועה באנימציה ערך כחצי שנה. במקביל, עבדנו מעט עם שחקנים על מנת להבין את הפעולות לקראת האנימציה.

צילומי הסטופ-מושיין נמשכו כ-5.5 חודשים, ובמקביל, יעל עבדה על 2 סצנות מצויירות באנימציה קלאסית. נתקלנו בקושי כאשר הבנו שהעדות של סבתי שבידינו לוקה בחסר. מלית-ברירה היינו חייבות לעבוד עם החומרים היחידים שהיו לנו. הגענו למסקנה שעלינו להכניס קול נוסף, שישלים את פרטי הסיפור החסרים. בסופו של דבר החלטנו על קול של ילדה, ביידיש. בעזרת רונן בלזם, מפיק פרוייקטי הגמר של ספיר, מצאנו ילדה חרדית הדוברת יידיש שוטף. היה לי מאוד קשה לביים אותה, בעיקר מכיוון שאני לא מבינה מילה ביידיש. אך בסוף דיקלמתי איתה ביחד את המשפטים והגענו לתוצאות טובות. 

בשבילי היצירה של הסרט היא סוג של הגשמה. משהו שהיה קיים אצלי בראש ובדימיון פתאום הפך להיות מוחשי ואמיתי. דרך האינטנסיביות האדירה שדרש הפרוייקט אני מרגישה שעברתי תהליך ארוך חשוב, של למידה והתבגרות. ההתעסקות עם הנושא הכבד דרשה ממני לחפש קונטרה על מנת לשמור על קלילות, דבר שהיה הכרחי כדי להשאר בשפיות. עבדתי ב-2 עבודות, ובנוסף התחלתי ללמוד התמחות באנימציה תלת מימדית. אני חושבת שההתעסקויות המשניות הן משהו שנתן לי הרבה כח להמשיך. 

קרה לי מקרה אחד מאוד מרגש. ערב אחד ישבתי לערוך את הטקסטים של סבתי, ללא הצלחה. הקושי היה לחבר את המילים של סבתי עם הטקסט של הילדה הקטנה, וכששום דבר לא עבד, הלכתי לישון מיואשת ומבולבלת. למחרת בבוקר קמתי בבהלה, לאחר שסבתי נכנסה לחלומי ואמרה לי בדיוק איזה משפט להכניס רגע לפני כניסתה של הילדה. “...הייתי בת 10...” מיד רצתי למחשב, והמשפט ישב כמו כפפה על הטיימליין. זה היה מושלם.

תגובות