דלג לתוכן הראשי

התחלה חדשה

תקופה חדשה מתחילה.
7 שנים עבדתי ב"עת הדעת" עד שנסגרה מחלקת הקריאייטיב. תודות להשגחה מלמעלה באותם רגעים פחות או יותר התחלתי גם לנהל את מחלקת האנימציה במנשר אחרי פרישתה של שרה חתוכה שעשתה עבודה נפלאה והשאירה לי נעליים גדולות וחמימות למלא.
יש לי הרבה מה לספר לכם. מאיפה להתחיל? מהסוף.


הסוף
הלימודים במנשר מתחילים השבוע ביום שלישי שבאופן מקרי לחלוטין או שלא הוא גם יום האנימציה הבינלאומי! את "יום האנימציה" נחגוג יום לאחר מכן ב29 לאוקטובר באודיטוריום וכולכם מוזמנים. אנחנו נפגש, נדבר ונראה סרטים מפסטיבל שטוטגרט האחרון. הכניסה חופשית וזו יכולה להיות גם הזדמנות שלי לפגוש אתכם. 



את הכרזה עיצב קוז'י יממורה עליו כתבתי פה. את הערב יזם ומקדם צביקה אורן שהוא לא רק מרצה במנשר ולא רק מומחה לאנימציה אלא גם נציג אסיפא בישראל. הכניסה חינם ואני אהיה שם מצפה לכם בזרועות פתוחות!
קצת לפני הסוף - מה זה אנימציה?
אחת השאלות הגדולות שהטרידו אותי עם קבלת התפקיד היא "מה המשמעות של ללמד אנימציה כיום". לכל מי שלמד אנימציה יש רשימת קורסים בסיסית שברור שחייבים להיות חלק מתוכנית הלימודים כמו עיצוב דמויות, אנימציה, תוכנות, בימוי ועוד. אבל השאלה שיותר הטרידה אותי היא איזה סוג של אמנים נבנים בלימודי אנימציה ובמובן אחר: מה זה 'אנימציה' כיום?
הדחף הראשוני שלי היה לנער את ההגדרה כי האנימציה של היום היא לא מה שהייתה פעם. יש לה שימושים מגוונים ודגשים שונים. היא מצד אחד פורחת ומתפתחת ומצד שני מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם המסורת שלה. דברים שנוגעים גם לכל השינויים במצב הקיומי של תרבות המערב.
נורא רציתי שנתפוס כיוון של ניומדיה וזה לא יקרה השנה. "ניומדיה" לא במובן הטכני אלא העמוק: חיפוש אחר דרכים חדשות לספר סיפור גם באמצעים טכנולוגים חדשים אבל בעיקר בהתאמה לדור חדש של קהל תרבותי צעיר, קהל שהדיאלוג שלו עם העולם החיצון עבר טרנספורמציה שלא מספיק קיבלה את ביטויה האמנותי. אפשר להתפלסף על זה המון אבל בקצרה: האנימציה תמיד הייתה איזשהו גורם מתווך בין העולם הפנימי לחיצוני והוירטואליות של העולם החיצוני כיום גרמה לזה שהעולם החיצוני הוא פנימי ובאותו זמן מסרס את העולם הפנימי.
איך מבטאים את זה אמנותית? אין לי מושג אבל אני שמח לומר שאני רוצה לחקור את זה.
לכן זה די טוב שלא הספקתי לערוך שנויים רציניים בתוכנית הלימודים כי ככה יש לי את הזמן לפתח צניעות כלפי תהליכי הלמידה המסורתיים לפני שאני חושב איך אפשר לפרק ולהרכיב אותם מחדש.

סרטון קצר על ניומדיה שמדליק אותי מתוך כנס כלשהו שנערך לאחרונה:

שינויים במערכת איפשרו לי להכניס משהו אחר שהיה חסר לי בתכנית לימודים: קורס "חשיבה באנימציה". שזה בעצם אומר סוג של "שוליית הקוסם" אבל כקורס אקדמי. הרעיון הוא להכין את הקרקע להבנה שאנימציה זה דרך חיים, מצב תודעתי. שיש עקרונות לאנימציה שנובעים מטבעה האמיתי של האמנות הזאת וצריך לדבר על זה.
אותי אף פעם לא שאלו איזו אנימציה אני אוהב ולמה במהלך לימודי האנימציה שלי (חוץ מבראיון הקבלה). אני חושב שבנייה של אנימטור צריכה להתחיל מהכרה במסורת של האמנות הזו ובחיבור האישי שלו אליה ומשם לבנות קומה חדשה.
אני לא יודע עד כמה הקורס יתנהל לפי התוכניות שלי אבל ככל שאני חושב עליו אני מתרגש. ואולי כי זה תחום שאני מרגיש שלא זכיתי ללמוד בעצמי בצורה מסודרת כך שבמובנים מסויימים אני חוזר להיות סטודנט.

עוד קודם - מונפש!
לוגוSML
לרשימת הדברים שאני מנסה לתמרן בינהם נוסף אתר לאנימציה ישראלית חדש. אתר "מונפש" הוא יוזמה שלי, של דניאלה קופלר וחן חפץ שבניגוד ליוזמות אחרות אכן התממשה. אני עוד אכתוב על האתר אבל בינתיים רק אומר שסך הדברים שאני עובד עליהם כרגע נראים כמו פיזור (אולי שמתם לב שכתבתי פה פחות לאחרונה) אבל למעשה הם משרתים מטרה אחת: לקדם את האנימציה הישראלית לעבר עומקים חדשים וקהלים חדשים על ידי הכרת המסורת ועידוד חדשנות (זה משפט אמיתי, תקראו אותו שוב. הוא עובד מבחינה תחבירית).
האתר הזה יהפוך בהדרגה למגזין עם מאמרים שיהווה בעיקר חלון ראווה וקטלוג לאנימציה הישראלית. הוא לא מיועד לאנימטורים אלא לכל מי שנהנה מאנימציה או מיצירה בכלל. אנחנו נאסוף שם אנימציה מכל הסוגים מתוך גישה אוצרותית של אמנות ובידורית ופחות מסחרית. אני מקווה שיום אחד תסתכלו על האתר הזה (שפלא שלא הוקם כבר מזמן!) ותגידו לעצמכם "וואו! יש פה המון אנימטורים מצויינים!"

האתר: http://moonfash.com/
דף הפייסבוק: https://www.facebook.com/MOONFASH.IL
טוויטר: https://twitter.com/MOONFASH
אין לי מילים לתאר כמה אני חושב שזה חשוב להתפתחות האנימציה בישראל אז אשמח אם תעקבו אחרי האתר ותגיבו למה שיש שם.

עוד קודם - דראפט\סקיצה
דראפט\סקיצה הוא פרויקט מימון לפיתוח תסריט לסרטי אנימציה ביוזמת איגוד האנימציה ואיגוד התסריטאים. שיתוף הפעולה שעומד בבסיס המיזם כפה עליי לעבוד עם תסריטאי על פיתוח סרט קצר שהגיתי והחיבור הזה הוא חתיכת הרפיה לשרירי האגו. אני חברתי לאלון רותם, תסריטאי פעיל ומגוון שכותב גם לילדים וגם למבוגרים. הוא אמנם חילוני שמאלני אבל כותב לילדים דוסים בערוץ מאיר, מה שכבר מעיד על אישיות רבגונית.
אלון רותם<BR>Alon Rothem
אלון רותם, שותף להזיה יצירתית
הסיפור המקורי שלי בשם "החלל הפנוי" היה "לא תסריטי" בעליל. היו בו שתי דמויות של רב ואסטרונאוט בשני סיפורים מקבילים אבל רוב הסיפור היה אוסף של סיטואציות הרהוריות-קיומיות שקורות לשניהם בזמן שאחד על הארץ ואחד בחלל.
אז אלון עשה מה שמסתבר מלמדים בבתי ספר לתסריטאים: לחפור.
מה המניע של הדמויות? איך הסיפורים השונים משלימים אחד את השני? איזה תהליך עובר על הדמויות? ועוד. התוצאה כפי שהגשנו אותה להמשך התחרות היא שונה מאוד מהמקור וגרמה לי תוך כדי לשאול כל הזמן האם זה אמיתי לי. האם זה סיפור שבאמת הייתי רוצה לספר. וכל הזמן קרה הפלא שפירוק הסיפור הוביל להרכבתו מחדש בצורה אחרת. סיטואציות שוליות הפכו למרכזיות והסיפור הפך לעלילתי ואפילו לקומדיה!שזה ממש לא מה שציפיתי שיקרה.
אז עכשיו אני מחכה לתשובה אבל אנחנו לא ניתן לתסריט הזה להרקב על המדף. הוא כיפי מדי. צפו לעדכונים.

עוד קודם - פרידה מ"עת הדעת"
אני עבדתי ב"עת הדעת" כמעט מאז שסיימתי את הלימודים במקביל להיותי אנימטור עצמאי. פגשתי שם הממממווון אנימטורים ומאיירים מוכשרים ומקסימים לאורך השנים ותמיד היינו קבוצה מאוד חברית ומפרגנת. מה עשינו שם? בעיקר סרטים ואיורים למערכת החינוך. למזלי הייתה לי הזדמנות לשלב שם אמנות וערכים.
אחד הפרויקטים הגדולים שעבדנו עליו לפני כמה שנים היה יצירת דמויות אנימציה חדשות לכיתות חטיבת הביניים והתיכון. מדובר באתגר רציני. הדמויות שנוצרו בתהליך ארוך ומאוד לא פשוט היו משפחה של יצורים כחולים "הבלוזים" שחיה עם המון "מניונים" כחולים בשם "בלופים", שקדמו, למיטב זכרוני, למיניונים הצהובים של "גנוב על הירח"!
הקונספט הזה היה אחד מתוך כמה לדמויות שיכולות ללוות תלמידים במערכת לימודית. אחד הרעיונות שפיתחתי עם לילך שמילוביץ היה דמות של ארנב צהוב ענק שהוא חבר של חתולה עם פנים של מסך וגרביים גדולות מדי. הרעיון נפסל אבל הדמות הזו שיצרתי, נהיו לה קצת חיים משל עצמה. היא לא הסכימה להעלם. ולכן עם סיום עבודתי בקשתי בקשה אחת: לקחת אותו איתי.
זה לא שיש לי מה לעשות איתו או שיש לו ערך כלכלי אבל זכרתי מה קרה לטים ברטון עם הדמויות שיצר והיו שייכות לדיסני. לא רציתי שהוא יישאר מאחור, אבוד, מבלי שאפאחד יזכור באיזה תיקיית קבצים הוא נמצא. אז הוא בא איתי. רוקו, הארנב הצהוב. אם אתם רוצים לדעת למה לא נתנו לו את התפקיד אתם מוזמנים לשאול.
אז התקופה הזו הסתיימה ובדיוק בזמן.




הדמות שלי: רוקו הארנב הצהוב. האיור של אורי אינקס.

והנה עוד קונספטים שננטשו.











עוד קודם - סוף שנת לימודים קודמת
סיימתי שנת הוראה כמרצה לאנימציה עם סטודנטים נהדרים. עם חלק מהם אני ממשיך בהנחיית סרט הגמר. סרטי הגמר משנה שעברה שמיש (קלאסית) וצחי רזניק (תלת) הנחו היו טובים במיוחד ואני אעלה אותם בזמן המתאים כדי שתהנו מהם גם (את סרט הגמר המקסים של מאי ורוני העליתי כבר).

הנה תרגיל קטן של סטודנט שלי. יבגני שומסקי ב"הוידוי של אלי".



איפה נסיים?
בהתחלה.
זו ההתחלה החדשה שלי ואלה ההתפתחויות האחרונות. יש עוד הרבה למה לצפות בדרך! שנה טובה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני