דלג לתוכן הראשי

Lake (אגם). סרט הגמר של אלה גריסרו ודנה לוי 2014

סרט הגמר המצויין של דנה לוי ואלה גריסרו ממנשר 2014 מצייר מפגש ביער בין בחור שהלך לאיבוד בטראק לבין... (מכיל עירום מצוייר)


הסרט הזה מכיל דקויות רבות ובאמת מצליח להעביר רגש ופנטסיה ומידה מאופקת של אירוטיות.
מה שמעניין אותי זה שהסרט לכאורה עוסק בהומוסקסואליות אבל אלו הם רק פני השטח. המתח בין הבחור ל"יצור" מתחיל כמפגש פנטסטי (האזניים המחודדות מייצגות את האלמנט הפנטסטי הזה כבר בהתחלה) המביא איתו רתיעה של הדמות הראשית. בהמשך הרתיעה מתורגמת לרתיעה מהפן ההומוסקסואלי שבא לידי ביטוי בנשיקה. אבל הסרט לא נעצר שם אלא משיב את האלמנט הפנטסטי וזו בחירה די מגניבה. לפי זה יש פה טשטוש בין המטאפורה (יצור פנטסיה) ל"נושא" וה"מסר" (הומוסקסואליות). הקפיצה בין שניהם שמה את שניהם במרחב המטאפורי והממשי באותה מידה.

אני אסביר.
עולם הפנטסיה הוא הומואירוטי מטבעו כיוון שהפנטסיה משקפת את יוצר הפנטסיה. כמו שבחלומות שלנו כל הדמויות הן ייצוגים שלנו. כך ש"האחר" בחלום הוא בעצם "אני. והמשיכה אליו היא בעצם משיכה עצמית. במובן הזה הפנטזיה פה היא חלק מנושא הסרט ולא רק אמצעי להעברת מסר. אפשר אפילו לומר הפוך: שההומוסקסואליות פה היא המטאפורה למתח שקיים לאדם עם עצמו ועם צדדיו המודחקים.
סרט דו כיווני.
נהדר.

------------
בלוג הסרט עם ארט ורפרנסים
http://deerboy1.blogspot.co.il/



לינקים:
טמבלר לציורים אישיים של אלה גריסרו. http://grisimu.tumblr.com/
ויש עוד עבודות ישנות וטסטים ביוטוב: https://www.youtube.com/user/grisimm/videos

מציג את Centaur Kiss, cover of “La Vie Parisienne” from 1924 by George Leonnec.jpg
אלה ודנה מספרות על הסרט:
"הרעיון מאחורי תהליך היצירה. הרעיון המקורי בא בהשראה מתמונה שמצאה אלה במקרה -(Centaur Kiss, cover of “La Vie Parisienne” from 1924 by George Leonnec )
בציור רואים רכב, רוכב על קנטאור ומנשק אותו. הציור ריתק אותנו, הוא הצליח להיות פרובוקטיבי אך אם זאת קלאסי, דרמטי וגם אזוטרי ופיוטי, ומעל הכל, הרגשנו שהוא הצליח לקיים אצלנו דיאלוג. החלטנו שאנחנו רוצות לייצר את אותה החוויה אצל הצופים שיצפו בסרט שלנו. בתחילת תהליך היצירה, חיפשנו את הקונפליקט המרכזי שנעסוק בו, אך לאט לאט הבנו שכל נושא שאנחנו נוגעות בו בעצם עוסק במתח הקלאסי שבין האפולוני (שכלתני) לדיוניסי (הייצרי), קונפליקט בסיסי שהשאיר לנו הרבה מקום להתמודד מול עצמנו ולגלות את השקפת העולם שלנו דרך היצירה.
הפלטפורמה של האנימציה, אפשרה לסיפור להתקיים במימד שהוא קסום ומעל המציאות, והקונפליקט העוסק בנפש האדם, משאיר את הסיפור רלוונטי לעולמנו ובכך מותיר ליצירה סיכוי אמיתי ליצור שינוי אצל הצופה. לא היה קל לפתור את הסיפור. רצינו לשמור אותו קצר ופשוט.. בעיקר ניסינו להימנע מסוף מוחלט, טוב או רע. כדי לאפשר לצופה לענות על השאלות שעלו אצלו במהלך הצפייה."




וזהו סרט שנה ג של אלה GOING שגם אותו אני מאוד אוהב.

ולסיום, הסרט "בריכת שחיה" של אלקסנדרה הטמרובה עוסק במשהו דומה. מומלץ מאוד:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…