מאסטרים וקלאסיקות: טים ברטון חלק א: וינסנט והמקורות.

טים ברטון כבר נחשב היום כבמאי בעייתי מאוד למרות שבעבר הוא יצר כמה יצירות קלאסיות מצויינות וברא עולמות בלתי נשכחים. היום, כיוון שיש לו נטיה לחזור על עצמו עד מוות, אנחנו כבר רגילים לדמויותיו ולסגנון העיצובי והסיפורי שלו, אבל בהתחלה זה באמת היה חדשני, שונה ומגניב ואסור לשכוח לו את זה.

טים ברטון השפיע עליי מאוד כמספר סיפורים ובורא דמויות ופחות כבמאי. מבחינתי הגדולה שלו מתבטאת קודם כל במקום המכובד של הדמויות בתוך הסרט. אצל ברטון העלילה היא רק תירוץ כדי ליצור במה לדמויות. לכן הוא מייצג בעיניי "במאי אנימציה" שצמח מתוך לימודי אנימציה. כזה שמבין את כוחן של דמויות טובות המניעות את העלילה לכל האורך וכמעט אף פעם לא ייצא שהוא יקריב דמות עבור עלילה (למה "כמעט"? אתייחס לזה כשאכתוב על "סליפי הולו").

כדי להכיר את ברטון אולי מספיק לצפות בסרט האנימציה הקצר שלו "וינסנט" שמהווה תמצית לעולמו, לדמויות שלו ולייסורי הנפש שלו:



"וינסנט" הוא סרט קצר שבנוי כפואמה בסגנון של אדגר אלן פו.
ניתן לזהות פה כמעט את כל המרכיבים שהופכים את טים ברטון למי שהוא: דמות ללא עלילה, סטופמושן ו"לואו-טקיות" מכוונת, ילד אבוד ולא מובן, היפוך בין טוב לרע (ילד שמזיק לו לצאת לשחק בחוץ בשמש, רעיון שהופיע גם בספר שירים של ברטון שמצורף בהמשך) ומחווה.

כל אחד מהאלמנטים האלה יכול היה להיות די בנאלי אבל ברטון עושה בהם שימוש עקבי ומעניין מאוד:

דמות ללא עלילה: כמו שאמרתי "העלילה" אצל ברטון עובדת כדי לחשוף דברים, לרוב פנימיים, בדמויות. אין לה תפקיד כשלעצמה. ה"סיפור" אצלו אף פעם לא היה מעניין במיוחד. ב"באטמן חוזר" אני לא זוכר מה קרה בכלל וזה לא משנה כי כל דמות היא ממתק והסיפור בנוי כך שהדמויות יקבלו את הבמה הראויה כדי להתבטא ולהתפתח.

סטופמושן ולואו-טקיות מכוונת: טים ברטון עושה סטופמושן. אבל המדיום והמסר משולבים אצלו. מה ה"מסר" של סטופמושן"? ובכן, קודם כל עצם האנימציה, נתינת החיים, מוטיב חוזר אצלו החל מאדוארד ועד "הסיוט שלפני חג המולד". האנימציה היא ארספואטיקה של יצירה. מעבר לזה כשרואים את הסרט "אד ווד" מבינים מה הוא מוצא בסטופמושן. הוא מוצא בו את הראשוניות, המשחקית ואת החומריות שהוא כל כך אוהב. בסצינות רבות בסרטיו אנחנו רואים אנימציה עם חומריות מוגזמת. כש"אד ווד" הבמאי הכושל משתמש בזרועות של בובת תמנון כדי לצלם סרט על תמנון טורף אנחנו מבינים שברטון מחפש להנכיח את תחושת הבי-מוביז  גם בסרטיו. הוא לא רוצה ליטוש יתר כדי לשמר את החויה הראשונית שלו. זה גם בא לידי ביטוי לפעמים במשחק מצועצע או סצינות לא אמינות בכוונה. הרגשתי בזה בצורה החזקה ביותר כשהאפרסק של ג'יימס נוחת בניו יורק. פתאום האפרסק הזה שהיה אפרסקי לאורך כל הסרט הופך לתפאורה ומשנה את החומריות שלו לחלוטין. גם כל הסצינה מסביב מבויימת כתאטרון ואינה אמינה בשום אופן בו היא מוצגת.

ילד אבוד ולא מובן, עם משיכה לאופל, הגדל בפרברים הבורגניים של אמריקה: זה הסיפור כולו על רגל אחת. ילדים אבודים, ילדים של חושך בעולם הפוך שבו האור אפל והחושך מיטיב. יש כל כך הרבה מה לכתוב על זה ובפעם אחרת אכתוב באריכות.

מחווה: אחת הסיבות שאני אוהב את טים ברטון זה הכבוד שהוא נותן למקורות שלו. בזמן שהוא תוייג כיוצר חדשני ונועז הוא עסק בלחפור ולחשוף דווקא את המקורות שלו. הוא ריפרר ליצירות שהוא אוהב, לבמאים שהוא אוהב ולשחקנים שהוא אוהב. הוא שילב את וינסנט פרייס בסרטיו, עשה מחווה מצויינת לאד-ווד שכמותו העריץ שחקן אחר ושילב אותו בסרטיו (בלה לוגוסי) ולאדגר אלן פו, חזר לעבוד עם אותם שחקנים שוב ושוב, פעמים רבות עם אותו מלחין,
בנוסף הוא מצוטט במודע מתוך סגנונות אמנותיים ובונה את עולמו כקומה נוספת עליהם.

באופן ספציפי אני מדבר על הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני בו עיצוב החלל והדמויות היה כל כך מיוחד ואקספרסיבי שהוא היווה פריצת דרך בשילוב העיצוב ככלי לבימוי. הזרם הזה נגע לא רק לשפה העיצובית של ברטון אלא גם לתוכן סרטיו.

אחד מסרטי הז'אנר המוכרים הוא הקבינט של דוקטור קליגרי.


והנה "הדיבוק". סרט ביידיש מ1937. כמו ב"וינסנט" גם פה יש דמות שעולם התוהו השתלט עליה (אולי הארכיטיפ של רוב דמויותיו של ברטון). בהרבה מובנים "הדיבוק" הוא השפעה סיפורית מרכזית ל"חתונת רפאים" של ברטון שגם היא מבוססת על אגדה יהודית-רוסית. עולם המתים ועולם החיים נאבקים סביב חתונה.


בקטע הוידאו הזה אפשר לשמוע את חנה רובינא, השחקנית המיתולוגית ששיחקה את לאה ב"הדיבוק". העיצוב אקספרסיוניזם גרמני מובהק. והדמות: לגמרי מתאימה גם לאשתו של ברטון לשעבר ששיחקה ברבים מסרטיו: הלנה בונהאם קרטר.


ישנן עוד השפעות של הקולנוע האקספרסיוניסטי באנימציה. כתבתי על זה פה בעבר:
הלב המסגיר ועוד מחוות לאדגר אלן פו. ועל המקור ל"חתונת רפאים" כתבתי בתחתית הרשומה הזו על אגדות ארץ ישראל.

חומרים נוספים:

מונטאז' הסרטים של ברטון


רטרוספקטיבה על ברטון.



ולסיום החלק הזה, "מותו העגום של ילד צדף וסיפורים אחרים" הוא ספר שירים קטן ומקסים שכתב טים ברטון. רבים מהמוטיבים העיצוביים והסיפוריים של סרטיו מופיעים גם פה. אבל בצורה משעשעת וקצרה. הספר יצא גם בעברית.

הערה: כן, אני יודע שחלק מהסרטים טים רק הפיק והנרי סליק ביים. מבחינתי הם אחד רוב הזמן. אני לא באמת יכול להפריד בינהם, בעיקר ב"הסיוט שלפני חג המולד" ו"ג'יימס והאפרסק הענק". אלא סרטים ברטוניים מבחינתי.