דלג לתוכן הראשי

מאסטרים וקלאסיקות: טים ברטון חלק א: וינסנט והמקורות.


טים ברטון כבר נחשב היום כבמאי בעייתי מאוד למרות שבעבר הוא יצר כמה יצירות קלאסיות מצויינות וברא עולמות בלתי נשכחים. היום, כיוון שיש לו נטיה לחזור על עצמו עד מוות, אנחנו כבר רגילים לדמויותיו ולסגנון העיצובי והסיפורי שלו, אבל בהתחלה זה באמת היה חדשני, שונה ומגניב ואסור לשכוח לו את זה.

טים ברטון השפיע עליי מאוד כמספר סיפורים ובורא דמויות ופחות כבמאי. מבחינתי הגדולה שלו מתבטאת קודם כל במקום המכובד של הדמויות בתוך הסרט. אצל ברטון העלילה היא רק תירוץ כדי ליצור במה לדמויות. לכן הוא מייצג בעיניי "במאי אנימציה" שצמח מתוך לימודי אנימציה. כזה שמבין את כוחן של דמויות טובות המניעות את העלילה לכל האורך וכמעט אף פעם לא ייצא שהוא יקריב דמות עבור עלילה (למה "כמעט"? אתייחס לזה כשאכתוב על "סליפי הולו").

כדי להכיר את ברטון אולי מספיק לצפות בסרט האנימציה הקצר שלו "וינסנט" שמהווה תמצית לעולמו, לדמויות שלו ולייסורי הנפש שלו:



"וינסנט" הוא סרט קצר שבנוי כפואמה בסגנון של אדגר אלן פו.
ניתן לזהות פה כמעט את כל המרכיבים שהופכים את טים ברטון למי שהוא: דמות ללא עלילה, סטופמושן ו"לואו-טקיות" מכוונת, ילד אבוד ולא מובן, היפוך בין טוב לרע (ילד שמזיק לו לצאת לשחק בחוץ בשמש, רעיון שהופיע גם בספר שירים של ברטון שמצורף בהמשך) ומחווה.

כל אחד מהאלמנטים האלה יכול היה להיות די בנאלי אבל ברטון עושה בהם שימוש עקבי ומעניין מאוד:

דמות ללא עלילה: כמו שאמרתי "העלילה" אצל ברטון עובדת כדי לחשוף דברים, לרוב פנימיים, בדמויות. אין לה תפקיד כשלעצמה. ה"סיפור" אצלו אף פעם לא היה מעניין במיוחד. ב"באטמן חוזר" אני לא זוכר מה קרה בכלל וזה לא משנה כי כל דמות היא ממתק והסיפור בנוי כך שהדמויות יקבלו את הבמה הראויה כדי להתבטא ולהתפתח.

סטופמושן ולואו-טקיות מכוונת: טים ברטון עושה סטופמושן. אבל המדיום והמסר משולבים אצלו. מה ה"מסר" של סטופמושן"? ובכן, קודם כל עצם האנימציה, נתינת החיים, מוטיב חוזר אצלו החל מאדוארד ועד "הסיוט שלפני חג המולד". האנימציה היא ארספואטיקה של יצירה. מעבר לזה כשרואים את הסרט "אד ווד" מבינים מה הוא מוצא בסטופמושן. הוא מוצא בו את הראשוניות, המשחקית ואת החומריות שהוא כל כך אוהב. בסצינות רבות בסרטיו אנחנו רואים אנימציה עם חומריות מוגזמת. כש"אד ווד" הבמאי הכושל משתמש בזרועות של בובת תמנון כדי לצלם סרט על תמנון טורף אנחנו מבינים שברטון מחפש להנכיח את תחושת הבי-מוביז  גם בסרטיו. הוא לא רוצה ליטוש יתר כדי לשמר את החויה הראשונית שלו. זה גם בא לידי ביטוי לפעמים במשחק מצועצע או סצינות לא אמינות בכוונה. הרגשתי בזה בצורה החזקה ביותר כשהאפרסק של ג'יימס נוחת בניו יורק. פתאום האפרסק הזה שהיה אפרסקי לאורך כל הסרט הופך לתפאורה ומשנה את החומריות שלו לחלוטין. גם כל הסצינה מסביב מבויימת כתאטרון ואינה אמינה בשום אופן בו היא מוצגת.

ילד אבוד ולא מובן, עם משיכה לאופל, הגדל בפרברים הבורגניים של אמריקה: זה הסיפור כולו על רגל אחת. ילדים אבודים, ילדים של חושך בעולם הפוך שבו האור אפל והחושך מיטיב. יש כל כך הרבה מה לכתוב על זה ובפעם אחרת אכתוב באריכות.

מחווה: אחת הסיבות שאני אוהב את טים ברטון זה הכבוד שהוא נותן למקורות שלו. בזמן שהוא תוייג כיוצר חדשני ונועז הוא עסק בלחפור ולחשוף דווקא את המקורות שלו. הוא ריפרר ליצירות שהוא אוהב, לבמאים שהוא אוהב ולשחקנים שהוא אוהב. הוא שילב את וינסנט פרייס בסרטיו, עשה מחווה מצויינת לאד-ווד שכמותו העריץ שחקן אחר ושילב אותו בסרטיו (בלה לוגוסי) ולאדגר אלן פו, חזר לעבוד עם אותם שחקנים שוב ושוב, פעמים רבות עם אותו מלחין,
בנוסף הוא מצוטט במודע מתוך סגנונות אמנותיים ובונה את עולמו כקומה נוספת עליהם.

באופן ספציפי אני מדבר על הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני בו עיצוב החלל והדמויות היה כל כך מיוחד ואקספרסיבי שהוא היווה פריצת דרך בשילוב העיצוב ככלי לבימוי. הזרם הזה נגע לא רק לשפה העיצובית של ברטון אלא גם לתוכן סרטיו.

אחד מסרטי הז'אנר המוכרים הוא הקבינט של דוקטור קליגרי.


והנה "הדיבוק". סרט ביידיש מ1937. כמו ב"וינסנט" גם פה יש דמות שעולם התוהו השתלט עליה (אולי הארכיטיפ של רוב דמויותיו של ברטון). בהרבה מובנים "הדיבוק" הוא השפעה סיפורית מרכזית ל"חתונת רפאים" של ברטון שגם היא מבוססת על אגדה יהודית-רוסית. עולם המתים ועולם החיים נאבקים סביב חתונה.


בקטע הוידאו הזה אפשר לשמוע את חנה רובינא, השחקנית המיתולוגית ששיחקה את לאה ב"הדיבוק". העיצוב אקספרסיוניזם גרמני מובהק. והדמות: לגמרי מתאימה גם לאשתו של ברטון לשעבר ששיחקה ברבים מסרטיו: הלנה בונהאם קרטר.


ישנן עוד השפעות של הקולנוע האקספרסיוניסטי באנימציה. כתבתי על זה פה בעבר:
הלב המסגיר ועוד מחוות לאדגר אלן פו. ועל המקור ל"חתונת רפאים" כתבתי בתחתית הרשומה הזו על אגדות ארץ ישראל.

חומרים נוספים:

מונטאז' הסרטים של ברטון


רטרוספקטיבה על ברטון.



ולסיום החלק הזה, "מותו העגום של ילד צדף וסיפורים אחרים" הוא ספר שירים קטן ומקסים שכתב טים ברטון. רבים מהמוטיבים העיצוביים והסיפוריים של סרטיו מופיעים גם פה. אבל בצורה משעשעת וקצרה. הספר יצא גם בעברית.



הערה: כן, אני יודע שחלק מהסרטים טים רק הפיק והנרי סליק ביים. מבחינתי הם אחד רוב הזמן. אני לא באמת יכול להפריד בינהם, בעיקר ב"הסיוט שלפני חג המולד" ו"ג'יימס והאפרסק הענק". אלא סרטים ברטוניים מבחינתי.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני