דלג לתוכן הראשי

חיי פיי: על דת ללא אלוהים

*מיועד בעיקר למי שקרא\ראה את הספר\סרט "חיי פיי".

הגיבור של חיי פיי הוא נער הודי חובב דתות (את כל הדתות) שצריך לשרוד על סירה קטנה עם נמר במשך זמן רב.
הסיפור עצמו הוא אפוס קטנטן: האדם מצד אחד, החיה מצד שני. והאדם לא רק מצליח לשרוד עם החיה אלא שורד בזכות החיה. הוא מאלף את הנמר ומערכת יחסים מורכבת נרקמת בינהם.

הניצחון של הגיבור, פיי, נובע מכמה גורמים: היכולת לאלף את הנמר אבל גם עצם הרצון המוסרי לשרוד איתו יחד. היו לו הזדמנויות להמשיך לבד ובכל זאת הוא בחר להמשיך עם ריצ'רד פרקר הנמר. זוהי מעין עליונות מוסרית שנרמזת במקומות נוספים בספר ומהווה הצהרה על כוחו של האדם מול החיה.

רציתי להתייחס לכמה דברים בספר שקשה היה לי להסביר לעצמי בהתחלה.
1. המספר מצהיר שהספר יגרום לך להאמין באלוהים. תמהני.
2. משמעות האי של הסיריקטות.
3. מה אומר לנו הסיפור בפני החוקרים בסוף על שתי גרסאותיו.

הנה הקריאה שלי:
הסיפור לא יגרום לך להאמין באלוקים. זוהי הבטחה כוזבת. הסיפור ולו ברמת היותו סיפור, פרוזה, לא מסוגל לגרום לך למשהו שמעבר לתחומי נפשך.
האמנוה בקיומו של אלוהים לא יכולה להיות "מוכחת" או מוקנת באמצעות פרוזה. נקודה.
ועדיין אין זה שקר.

אני אסביר.
פיי אינו חובב אלוהים. אני לא זוכר אותו מתפלל יותר מדי או באמת עסוק באל עצמו. הוא חובב "דתות". הוא נמשך לטקסים, ללבושים, לפרדיגמה.
בישיבה בה אני למדתי התפללו לקשר לאלוהים ללא דת. נדמה שפיי הפוך מכך: הוא לא היה מוותר על הדת. היא מקסימה אותו גם בלי אל בצידה. ועכשיו ניתן להסתכל מחדש על המסע שערך עם הנמר.
הנמר הוא (גם) סמל. האדם נמצא מול הנמר ומול עצמו כל הזמן. סירה אחת, "צמצום" שמה (בעברית!) מבטאת את הסתלקותו של האל. האדם צריך לשרוד עם החיה שבו. אבל מבלי להשמיד אותה או לפגוע בה. לאלף אותה.
האמצעים שבהם הוא משתמש מזכירים מאוד דת. הוא יוצר הרגלים, התניות, אסור ומותר. הוא קובע היררכיה וחלוקת תפקידים שמי שמפר אותה נענש. הוא יוצר מערכת דתית, טקסית, שמאפשרת לשני היצורים לא רק להתקיים אלא גם לקיים יחידת משמעות אחת משותפת שבה גם יש תלות הדדית.

האי של הסיריקטות היה לי מוכר. מאוד מוכר. ישנה פסקה של הרב קוק (איני זוכר את מיקומה כרגע) המתארת את האדם שמצא מנוחה בים האל. והרב קוק מזהיר אותו: אם מצאת מנוחה כנראה שלא הגעת ליבשה אלא לאי של אצות, תחנה זמנית.
לכן לא הופתעתי לגלות שהאי הוא רעיל. זהו גן עדן מזויף בו נמרים ובני אדם יכולים לחיות יחד בלי פחד ובהרמוניה. חוסר המתח הזה בין שניהם הוא שמעיד על מוות יותר מאשר הסכנה בלב ים.

וכאן אנחנו מגיעים לסיפור בסוף. כשאין אל יש בני אדם. ומה שפיי בא לומר לנו זה שהכל סיפור והסיפור עוסק בבני אדם.
לכן הוא מספר שני סיפורים: באחד ישנן חיות. ובסיפור זה, אותו קראנו, האדם יצא כשידו על העליונה. בסיפור השני מתגלה רוע אנושי. בני אדם רוצחים זה את זה ומנצלים את החולשות זה של זה.
רגע...

הייתה לי הארה לגבי שני הסיפורים בסוף הסרט. אבל כשהתיישבתי לכתוב פתאום זה חלף ונשארו רק רשמים קלושים.
למישהו יש רעיון? למה פיי נותן לנו לבחור בין שתי הגרסאות של הסיפור?
הנה הצעה: כשפיי מציב לנו שני סיפורים הוא בעצם מציב סיפור חסר לקח וסיפור עם לקח. סיפור אחד, אנושי, שרירותי, מרושע ואחד שיש לקח בצידו.
האדם בוחר במשמעות ובלקח. כלומר, בוחר ברצף מאורעות שהופך אותו לטוב יותר. לא לשורד אלא למוסרי. דווקא הבחירה בסיפור עם החיות היא הבחירה להיות אנושי.

שתי הערות לסיום:
1. אני מאמין שזה שהסיפור אינו עוסק באל אלא באדם זוהי אלוהותו.
2. פיי אוהב את כל הדתות אבל לא חושב על יהדות כאופציה. מצד שני את המסע שלו הוא עושה ב"Tsimsum".

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…