דלג לתוכן הראשי

חיי פיי: על דת ללא אלוהים

*מיועד בעיקר למי שקרא\ראה את הספר\סרט "חיי פיי".

הגיבור של חיי פיי הוא נער הודי חובב דתות (את כל הדתות) שצריך לשרוד על סירה קטנה עם נמר במשך זמן רב.
הסיפור עצמו הוא אפוס קטנטן: האדם מצד אחד, החיה מצד שני. והאדם לא רק מצליח לשרוד עם החיה אלא שורד בזכות החיה. הוא מאלף את הנמר ומערכת יחסים מורכבת נרקמת בינהם.

הניצחון של הגיבור, פיי, נובע מכמה גורמים: היכולת לאלף את הנמר אבל גם עצם הרצון המוסרי לשרוד איתו יחד. היו לו הזדמנויות להמשיך לבד ובכל זאת הוא בחר להמשיך עם ריצ'רד פרקר הנמר. זוהי מעין עליונות מוסרית שנרמזת במקומות נוספים בספר ומהווה הצהרה על כוחו של האדם מול החיה.

רציתי להתייחס לכמה דברים בספר שקשה היה לי להסביר לעצמי בהתחלה.
1. המספר מצהיר שהספר יגרום לך להאמין באלוהים. תמהני.
2. משמעות האי של הסיריקטות.
3. מה אומר לנו הסיפור בפני החוקרים בסוף על שתי גרסאותיו.

הנה הקריאה שלי:
הסיפור לא יגרום לך להאמין באלוקים. זוהי הבטחה כוזבת. הסיפור ולו ברמת היותו סיפור, פרוזה, לא מסוגל לגרום לך למשהו שמעבר לתחומי נפשך.
האמנוה בקיומו של אלוהים לא יכולה להיות "מוכחת" או מוקנת באמצעות פרוזה. נקודה.
ועדיין אין זה שקר.

אני אסביר.
פיי אינו חובב אלוהים. אני לא זוכר אותו מתפלל יותר מדי או באמת עסוק באל עצמו. הוא חובב "דתות". הוא נמשך לטקסים, ללבושים, לפרדיגמה.
בישיבה בה אני למדתי התפללו לקשר לאלוהים ללא דת. נדמה שפיי הפוך מכך: הוא לא היה מוותר על הדת. היא מקסימה אותו גם בלי אל בצידה. ועכשיו ניתן להסתכל מחדש על המסע שערך עם הנמר.
הנמר הוא (גם) סמל. האדם נמצא מול הנמר ומול עצמו כל הזמן. סירה אחת, "צמצום" שמה (בעברית!) מבטאת את הסתלקותו של האל. האדם צריך לשרוד עם החיה שבו. אבל מבלי להשמיד אותה או לפגוע בה. לאלף אותה.
האמצעים שבהם הוא משתמש מזכירים מאוד דת. הוא יוצר הרגלים, התניות, אסור ומותר. הוא קובע היררכיה וחלוקת תפקידים שמי שמפר אותה נענש. הוא יוצר מערכת דתית, טקסית, שמאפשרת לשני היצורים לא רק להתקיים אלא גם לקיים יחידת משמעות אחת משותפת שבה גם יש תלות הדדית.

האי של הסיריקטות היה לי מוכר. מאוד מוכר. ישנה פסקה של הרב קוק (איני זוכר את מיקומה כרגע) המתארת את האדם שמצא מנוחה בים האל. והרב קוק מזהיר אותו: אם מצאת מנוחה כנראה שלא הגעת ליבשה אלא לאי של אצות, תחנה זמנית.
לכן לא הופתעתי לגלות שהאי הוא רעיל. זהו גן עדן מזויף בו נמרים ובני אדם יכולים לחיות יחד בלי פחד ובהרמוניה. חוסר המתח הזה בין שניהם הוא שמעיד על מוות יותר מאשר הסכנה בלב ים.

וכאן אנחנו מגיעים לסיפור בסוף. כשאין אל יש בני אדם. ומה שפיי בא לומר לנו זה שהכל סיפור והסיפור עוסק בבני אדם.
לכן הוא מספר שני סיפורים: באחד ישנן חיות. ובסיפור זה, אותו קראנו, האדם יצא כשידו על העליונה. בסיפור השני מתגלה רוע אנושי. בני אדם רוצחים זה את זה ומנצלים את החולשות זה של זה.
רגע...

הייתה לי הארה לגבי שני הסיפורים בסוף הסרט. אבל כשהתיישבתי לכתוב פתאום זה חלף ונשארו רק רשמים קלושים.
למישהו יש רעיון? למה פיי נותן לנו לבחור בין שתי הגרסאות של הסיפור?
הנה הצעה: כשפיי מציב לנו שני סיפורים הוא בעצם מציב סיפור חסר לקח וסיפור עם לקח. סיפור אחד, אנושי, שרירותי, מרושע ואחד שיש לקח בצידו.
האדם בוחר במשמעות ובלקח. כלומר, בוחר ברצף מאורעות שהופך אותו לטוב יותר. לא לשורד אלא למוסרי. דווקא הבחירה בסיפור עם החיות היא הבחירה להיות אנושי.

שתי הערות לסיום:
1. אני מאמין שזה שהסיפור אינו עוסק באל אלא באדם זוהי אלוהותו.
2. פיי אוהב את כל הדתות אבל לא חושב על יהדות כאופציה. מצד שני את המסע שלו הוא עושה ב"Tsimsum".

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ארץ המתים- הערפד של דריה כהן

דריה כהן סיימה את שנקר (2017) ולקחה את פרויקט הגמר שלה צעד נוסף הלאה. בפרויקט היא לקחה שיר שמאוד אהבה ונבנה בהדרגה עם דמויות וסיפור עד שהפך ל"THE NIGHT". אבל כשזה הסתיים היא החליטה לשדרג את הפרוייקט לקליפ מלא.

ומה שהכי יפה זה שהיא גם חולקת את תהליכי העבודה שלה.

ערוץ יוטיוב:
https://www.youtube.com/channel/UCV2Q52sQybDj3IJV_gz3WVQ

ערוץ וימאו:
https://vimeo.com/user29238244

אנימטיק וראף:

אנימציה בתהליך:





הפרויקט המקורי:

אני מין- קליפ שיצר יובל הקר, בצלאל 2017

שני סרטים בעלי אופי מיני (אבל מאוד אנימטיבי).
השיר "אני מין" של אלון עדר זכה לקליפ פרובוקטיבי ומצויין של בוגר תקש"ח בבצלאל יובל הקר.




"הצורך של איוון" הוא סרט מיני גם הוא המתאר את התבגרותו המינית של איוון, שוליית אופים צעיר.
יצרו: לוקאס סוטר, מנואלה לונברגר וורוניקה מונטנו.


עיצובים של הסרט:


קולנוע 2017 ועוד מאמרים חדשים על קולנוע בעברית (ושלגיה חוגגת 80)

בזמן שאני מפנטז לעשות מאמר וידאו הנה מגיעים חומרים עיוניים חדשים בעברית ובאיכות גבוהה!
היום יצא גליון חדש של מגזין קולנוע: https://www.kolnoa.org/kolnoa2017 עם כמה מאמרים על אנימציה ששווה לקרוא. על אנימציה ישראלית, על על אנימציה יפנית ועל הגיוון העכשווי באנימציה.
המגזין ניתן לקריאה גם כאן:


בנוסף יצא מאמר וידאו ראשון של אתר שורה ראשונה: ניתוח תנועות המצלמה בסרט "מי מפחד מהזאב הרע".
נוצר עבור "שורה ראשונה" (http://www.frontrow.co.il)
יוצרים: יובל יפת ופבלו אוטין.

אחד המאמרים במגזין קולנוע הוא לכבוד 80 שנה לשלגיה: https://www.kolnoa.org/blank-2/2017/07/30/%D7%A9%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D
ואולי זה המקום להציג שני ספרים על העשיה של שלגיה:


שפם- סרט קצר על אגו גברי

אחד הסרטים החמודים שיצא לי לראות השנה באנימיקס: שפם. סרטה הקצר של אנני אוג'ה.




חור מפתח, לופ קצר ומקסים שלה:

המחזור החודשי- סרטון הסברה ישראלי עצמאי

מה אתם יודעים על המחזור החודשי? צוות TOOSH, עדה רימון ואופק שמר https://vimeo.com/toosh, יצרו סרטון שמסביר מה קורה לגוף בזמן המחזור. הסרט היה מועמד בתחרות אסיף בקטגוריית עצמאי לשנת 2017. למה עצמאי? כי למרות שהסרט נראה כסרט הסברה מוזמן ומושקע הוא נעשה מתוך יוזמה עצמאית על מנת להעלות את הנושא למודעות.
הסרט עושה שימוש בטקסטורות, בדים וחומרים שנותנים לגוף הנשי חומריות חדשה ואולי גם מאיימת פחות עבור אלו שנרתעים מעיסוק בנושאים אינטימיים:


צוות TOOSH יצר גם את "בוקה, מבוקה ומבולקה" הסאטירי:


ראיון במונפש: http://moonfash.co.il/menstrual_cycle/