דלג לתוכן הראשי

חיי פיי: על דת ללא אלוהים

*מיועד בעיקר למי שקרא\ראה את הספר\סרט "חיי פיי".

הגיבור של חיי פיי הוא נער הודי חובב דתות (את כל הדתות) שצריך לשרוד על סירה קטנה עם נמר במשך זמן רב.
הסיפור עצמו הוא אפוס קטנטן: האדם מצד אחד, החיה מצד שני. והאדם לא רק מצליח לשרוד עם החיה אלא שורד בזכות החיה. הוא מאלף את הנמר ומערכת יחסים מורכבת נרקמת בינהם.

הניצחון של הגיבור, פיי, נובע מכמה גורמים: היכולת לאלף את הנמר אבל גם עצם הרצון המוסרי לשרוד איתו יחד. היו לו הזדמנויות להמשיך לבד ובכל זאת הוא בחר להמשיך עם ריצ'רד פרקר הנמר. זוהי מעין עליונות מוסרית שנרמזת במקומות נוספים בספר ומהווה הצהרה על כוחו של האדם מול החיה.

רציתי להתייחס לכמה דברים בספר שקשה היה לי להסביר לעצמי בהתחלה.
1. המספר מצהיר שהספר יגרום לך להאמין באלוהים. תמהני.
2. משמעות האי של הסיריקטות.
3. מה אומר לנו הסיפור בפני החוקרים בסוף על שתי גרסאותיו.

הנה הקריאה שלי:
הסיפור לא יגרום לך להאמין באלוקים. זוהי הבטחה כוזבת. הסיפור ולו ברמת היותו סיפור, פרוזה, לא מסוגל לגרום לך למשהו שמעבר לתחומי נפשך.
האמנוה בקיומו של אלוהים לא יכולה להיות "מוכחת" או מוקנת באמצעות פרוזה. נקודה.
ועדיין אין זה שקר.

אני אסביר.
פיי אינו חובב אלוהים. אני לא זוכר אותו מתפלל יותר מדי או באמת עסוק באל עצמו. הוא חובב "דתות". הוא נמשך לטקסים, ללבושים, לפרדיגמה.
בישיבה בה אני למדתי התפללו לקשר לאלוהים ללא דת. נדמה שפיי הפוך מכך: הוא לא היה מוותר על הדת. היא מקסימה אותו גם בלי אל בצידה. ועכשיו ניתן להסתכל מחדש על המסע שערך עם הנמר.
הנמר הוא (גם) סמל. האדם נמצא מול הנמר ומול עצמו כל הזמן. סירה אחת, "צמצום" שמה (בעברית!) מבטאת את הסתלקותו של האל. האדם צריך לשרוד עם החיה שבו. אבל מבלי להשמיד אותה או לפגוע בה. לאלף אותה.
האמצעים שבהם הוא משתמש מזכירים מאוד דת. הוא יוצר הרגלים, התניות, אסור ומותר. הוא קובע היררכיה וחלוקת תפקידים שמי שמפר אותה נענש. הוא יוצר מערכת דתית, טקסית, שמאפשרת לשני היצורים לא רק להתקיים אלא גם לקיים יחידת משמעות אחת משותפת שבה גם יש תלות הדדית.

האי של הסיריקטות היה לי מוכר. מאוד מוכר. ישנה פסקה של הרב קוק (איני זוכר את מיקומה כרגע) המתארת את האדם שמצא מנוחה בים האל. והרב קוק מזהיר אותו: אם מצאת מנוחה כנראה שלא הגעת ליבשה אלא לאי של אצות, תחנה זמנית.
לכן לא הופתעתי לגלות שהאי הוא רעיל. זהו גן עדן מזויף בו נמרים ובני אדם יכולים לחיות יחד בלי פחד ובהרמוניה. חוסר המתח הזה בין שניהם הוא שמעיד על מוות יותר מאשר הסכנה בלב ים.

וכאן אנחנו מגיעים לסיפור בסוף. כשאין אל יש בני אדם. ומה שפיי בא לומר לנו זה שהכל סיפור והסיפור עוסק בבני אדם.
לכן הוא מספר שני סיפורים: באחד ישנן חיות. ובסיפור זה, אותו קראנו, האדם יצא כשידו על העליונה. בסיפור השני מתגלה רוע אנושי. בני אדם רוצחים זה את זה ומנצלים את החולשות זה של זה.
רגע...

הייתה לי הארה לגבי שני הסיפורים בסוף הסרט. אבל כשהתיישבתי לכתוב פתאום זה חלף ונשארו רק רשמים קלושים.
למישהו יש רעיון? למה פיי נותן לנו לבחור בין שתי הגרסאות של הסיפור?
הנה הצעה: כשפיי מציב לנו שני סיפורים הוא בעצם מציב סיפור חסר לקח וסיפור עם לקח. סיפור אחד, אנושי, שרירותי, מרושע ואחד שיש לקח בצידו.
האדם בוחר במשמעות ובלקח. כלומר, בוחר ברצף מאורעות שהופך אותו לטוב יותר. לא לשורד אלא למוסרי. דווקא הבחירה בסיפור עם החיות היא הבחירה להיות אנושי.

שתי הערות לסיום:
1. אני מאמין שזה שהסיפור אינו עוסק באל אלא באדם זוהי אלוהותו.
2. פיי אוהב את כל הדתות אבל לא חושב על יהדות כאופציה. מצד שני את המסע שלו הוא עושה ב"Tsimsum".

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האשמת הקורבן: אלף עזאזל, סרט הגמר של שולי תג'ר וגל חקלאי

אלף עזאזל. שולי תג'ר וגל חקלאי, בצלאל 2016.




חיכיתי הרבה עד שהסרט עלה כי מאוד רציתי לכתוב עליו. הוא אחד הסרטים הבודדים בשנים האחרונות שיש בו גם תוכן וגם צורה שעובדים נהדר יחד. מבחינת הנושא, הסרט הזה מגיע כעשור לאחר סרט הגמר שלי שעוסק באותו טקס ממש בצורה אחרת.
אז קודם כל ראיון קצר עם גל ושולי ולאחריו מחשבותיי על הסרט.

איך הגעתן לרעיון לסרט?
כשחיפשנו רעיון לפרויקט גמר, הדליק אותנו רעיון על בן אדם שמישהו מקלל אותו GO TO HELL ושהוא מחליט באמת ללכת לשם, למקום הפיזי. בשלב הזה זה היה עדין גימיק תלוש. חיפשו מה זה הGO TO HELL המקומי, חקרנו גם על הגהנום ועל גיא בן הנום שנמצא בירושלים. ואז הגענו ל"עזאזל" הר שנמצא במדבר יהודה, ולטקס 'השעיר לעזאזל'. ככל שקראנו יותר ככה ידענו שזה זה.

אמנם שתינו לא מגיעות מבית דתי, אך בעלות הרבה הערכה וסקרנות לדת היהודית. אולי דווקא הגילוי המאוחר והחילוני אפשר לנו להגיע לסיפור הספציפי הזה ולהתייחס לנושא בצורה פתוחה אך ביקורתית.

אז מה הוא בעצם טקס 'השעיר לעזאזל'?

מדובר בטקס מהמסורת היהודית בו הכהן הגדול היה יוצא מירושלים עם עז למדבר יהודה, …

מספיק! סרט קצר של אנה מנצריז (2018)

ללא ספק אחד הסרטים האהובים עליי ל2018. "מספיק" הוא סרט קצר ומקסים על הרגע שבו פשוט נמאס.


אז כן הסרט הזה נהדר אבל הקונספט פשטני לכאורה. מה שבעיניי הופך אותו למשהו ברמה אחרת זה הפסקול. יש בו משהו אפי ונוגה שמרמז על זה שבעצם לא מדובר על אנשים שנמאס להם אלא על כוח גדול שמרחף ומקנן ביחידים עד להתפרצות. חוסר היכולת להכיל יותר אינה חויה סובייקטיבית אלא אנרגיה קוסמית שצוברת כוח בחברה שלא קופצת מהסיר שמתחמם לאיטו.

סצנה מתוך "הרשת":

האתר של אנה: https://annamantzaris.se/
אנה יצרה גם את "אבל חלב זה חשוב" ב2012: https://shulyathakosem.blogspot.com/2015/09/but-milk-is-important-2013.html



מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

כותרות ספיידרמן השיבה הביתה 2018

כתוביות הסיום המגניבות של "ספיידרמן השיבה הביתה" שמגיעות מיד אחרי הסיום המפתיע.


מאחורי הקלעים באתר של קריס קרבוני: https://www.chriscarboni.com/h1marvel-studiosh1-spiderman-homecoming/





קצר: disillusionment of 10 point font