דלג לתוכן הראשי

נביא בארץ חדשה- פרידה מיורם גרוס

נביא בארץ חדשה -

פרידה מיורם גרוס (1926-2015) 

כתבה: גילת פרג, יוצרת ואוצרת אנימציה


השבוע נפטר באוסטרליה יוצר האנימציה יורם גרוס. גרוס, יליד פולניה, היה מיוצרי האנימציה החשובים באוסטרליה, ומחלוצי האנימציה הישראלית. 18 שנה ערכה התחנה של גרוס בישראל בין פולניה לאוסטרליה. פרק קצר מתוך חייו הארוכים והפוריים, אך משמעותי לשפתו האמנותית ולהשפעתו על האנימציה בארץ.

יורם גרוס נולד בפולניה ב 1926, והגיע לארץ ב 1950, אחרי שכבר עבד בתעשיית הקולנוע הפולנית. בארץ עבד כצלם ועיתונאי. המשיכה לאנימציה נבעה מתוך רצון לחדש. השימוש במצלמה בטכניקות שונות אפשרה שפה ויזואלית וסיפורית שונה מהשפה הקולנועית והתיעודית, בה עסק לפרנסתו. גרוס השתמש בציור ע"ג הפילם, חשיפות לאור, CUT OUTS ואנימציית בובות מחומרים שונים. אחד החומרים, שלא ראיתי שימוש בו לפניו או אחריו, היה בבניית בובות מנייר כסף מקומט (מצורף למטה).
גרוס היה חריג בנוף הישראלי. באותן שנים כמעט ולא נעשתה אנימציה בארץ. כמה סרטים מצויירים בודדים ומעט פרסומות בסטופ-מושן. גם סרטיו של גרוס עדין לא חרגו מאד ממקומו כצלם. את האנימציה המצוירת יתחיל לפתח רק באוסטרליה, ואילו הסרטים בארץ נעו בין קולנוע ניסיוני לאנימציית סטופ- מושן. החריגות, ובעיני גם האומץ של יורם גרוס היה דווקא בתכנים. הוא נגע בסרטיו בזיכרון השואה ובזיכרונות מהקהילה היהודית באירופה, בניגוד לזרם האנטי גלותי של אותה תקופה.

ב 1960 מתחיל גרוס ליצור את סרטו הארוך הראשון "בעל החלומות". זהו סרט האנימציה הארוך הראשון במזרח התיכון והאחרון בארץ עד "ואלס עם באשיר"- 48 שנים אחריו. נושא הסרט כבר התקרב לזרם המרכזי. הוא דילג על הגלות וחזר לתנ"ך. זהו סיפורם של יוסף ואחיו. אני נוטה לראות בכל הסרטים של גרוס סוג של אוטוביוגרפיות. גרוס סיפר על קשריו עם הדמויות והסיפורים בסרטיו בראיונות שונים. מנקודת מבט זו, אני יכולה להבין את המשיכה של גרוס לסיפור יוסף, החולם והשורד. סצנות החלומות האירו את האופטימיות, והיו הזדמנות לאפקטים של אור, חשיפות כפולות וקולנוע מופשט. את הדמויות והתפאורה יצר ג'ון בייל, אחיו- נתן גרוס, היה שותפו לכתיבה. הסרט נוצר בצריף פח בחולות בת ים. אפשר רק לתאר את היוצרים והסט נמסים לאורך היצירה, וממחישים את הפער בין ההקרנה בקאן והפרסים למציאות הארץ ישראלית. האנימציה ב"בעל החלומות" היתה פשוטה, אולי פשוטה מאד. יכולת ההבעה של הבובות היתה מוגבלת והסצנות מינימליסטיות ומול זה עמד פס קול רב מימדים של תזמורת וצוות שחקנים מכובד.
הסרט זכה בפרסים רבים, אך הותיר את גרוס בחובות. גם הקומדיה שיצר אחריו "גרוש וחצי" לא הצליחה לסגור את החוב, וגרוס עוזב לאוסטרליה, משאיר אחריו כמה דברים חשובים: זרע יצירת אנימציה ישראלית, שולחן אנימציה ואת המילה "הנפשה". שולחן האנימציה של גרוס נמכר ליצחק יורש, והתחיל את היחידה לאנימציה בבצלאל. את המילה "הנפשה" המציא גרוס בראיון שנתן על הסרט "בעל החלומות", ואת המחשבה שאפשר לעשות אנימציה לקח איתו גרוס לאוסטרליה.

בארץ המשיכו לא לעשות אנימציה (כמעט) עוד שנים רבות, ובארץ החדשה התחיל גרוס ליצור אנימציה חדשה. הוא עבר לאנימציה מצויירת, נרטיבית ומיועדת לילדים. הדמויות שלו היו קנגורואים וקואלות, ובתוכם נותר עדין גרוס המקורי. החלומות נעשו גדולים יותר, וצמחו לסטודיו הגדול והחשוב באוסטרליה לאנימציה. הכתיבה לילדים חיזקה את האופטימיות וחוש ההומור, ובתוך האנימציה הקלאסית נכנסה השפה הויזואלית הייחודית של גרוס- דמויות מצויירות בסביבות מצולמות. הטכניקה לא הייתה חדשה, אך בסרטיו התמימים וילדותיים ככל שהיו, הרקעים החזירו את הדמויות למציאות, שהצופה אינו יכול שלא לחוש איזה געגוע ופחד בתמונות היער הראליסטיות. גם גרוס של פולניה נותר בסרטים, ובעיקר בבלינקי ביל, הקואלה המפורסמת של גרוס. הדמות הגיעה מספר ילדים ניו-זילאנדי, אך גרוס יצק לתוכה את עצמו. האופי של בלינקי- שובב ומצחיק , כמו גם תסריטים רבים, נלקחו מגרוס הילד. היער, לעומת זאת, הושפעו מזיכרונות גרוס הנער במלחמה.

ב-2009, במסגרת מחקר שערכתי לצורך תערוכת היסטוריית אנימציה ישראלית למוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון, החלטתי להזמין את סנדרה ויורם גרוס לארץ. והם הגיעו! את ערב המחווה לכבודם בסינמטק חולון ותערוכת הסטים והבובות מ"בעל החלומות" עזרו ליצור גלית גאון והמוזיאון, סינמטק חולון, דודו שליטא, חנן קמינסקי ואחיינו ומתעד הקולנוע- יעקב גרוס. זה היה מפגש מרגש, והאולם היה מלא ביוצרים רבים שליוו את גרוס לאורך השנים. הרגשתי שהאנשים באולם ממלאים את החלל, שנדמה היה שקיים ביצירה הישראלית, אך אולי התקיים בעיקר בידע שלנו. זה היה הרגע שחיזק את ההכרה בצורך ביצירת ארכיון ראוי והשקיה מחדש של השורשים שלנו. ומן הצד השני- יורם וסנדרה התחברו אל האנשים והיצירה בארץ. הם ייסדו את "פרס גרוס למצויינות באנימציה". הפרס מתקיים ברוחו של גרוס, ליוצרים שחוקרים, יוצרים ומחדשים באנימציה. כל מי שזכה בפרס יעיד על היחס החם ותשומת הלב האישית של סנדרה ויורם. מבחינת אסיף, מייצר פרס גרוס את הגשר בין פירות היצירה לשורשיה.

לינקים:
פתיח לערב המחווה לגרוס בחולון:



יורם גרוס מספר על בלינקי ביל וילדותו- מתוך מסע עם הנכדים:


רק לאחרונה, בלינקי ביל, הדמות המזוהה איתו יותר מכל, הפך השנה לדמות בתלת מימד:


כתבה על בעל החלומות, סרט האנימציה הראשון הישראלי באורך מלא:


מאחורי הקלעים:


"מעשה כספים" סרטון הסברה ישראלי:







פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני