דלג לתוכן הראשי

נביא בארץ חדשה- פרידה מיורם גרוס

נביא בארץ חדשה -

פרידה מיורם גרוס (1926-2015) 

כתבה: גילת פרג, יוצרת ואוצרת אנימציה


השבוע נפטר באוסטרליה יוצר האנימציה יורם גרוס. גרוס, יליד פולניה, היה מיוצרי האנימציה החשובים באוסטרליה, ומחלוצי האנימציה הישראלית. 18 שנה ערכה התחנה של גרוס בישראל בין פולניה לאוסטרליה. פרק קצר מתוך חייו הארוכים והפוריים, אך משמעותי לשפתו האמנותית ולהשפעתו על האנימציה בארץ.

יורם גרוס נולד בפולניה ב 1926, והגיע לארץ ב 1950, אחרי שכבר עבד בתעשיית הקולנוע הפולנית. בארץ עבד כצלם ועיתונאי. המשיכה לאנימציה נבעה מתוך רצון לחדש. השימוש במצלמה בטכניקות שונות אפשרה שפה ויזואלית וסיפורית שונה מהשפה הקולנועית והתיעודית, בה עסק לפרנסתו. גרוס השתמש בציור ע"ג הפילם, חשיפות לאור, CUT OUTS ואנימציית בובות מחומרים שונים. אחד החומרים, שלא ראיתי שימוש בו לפניו או אחריו, היה בבניית בובות מנייר כסף מקומט (מצורף למטה).
גרוס היה חריג בנוף הישראלי. באותן שנים כמעט ולא נעשתה אנימציה בארץ. כמה סרטים מצויירים בודדים ומעט פרסומות בסטופ-מושן. גם סרטיו של גרוס עדין לא חרגו מאד ממקומו כצלם. את האנימציה המצוירת יתחיל לפתח רק באוסטרליה, ואילו הסרטים בארץ נעו בין קולנוע ניסיוני לאנימציית סטופ- מושן. החריגות, ובעיני גם האומץ של יורם גרוס היה דווקא בתכנים. הוא נגע בסרטיו בזיכרון השואה ובזיכרונות מהקהילה היהודית באירופה, בניגוד לזרם האנטי גלותי של אותה תקופה.

ב 1960 מתחיל גרוס ליצור את סרטו הארוך הראשון "בעל החלומות". זהו סרט האנימציה הארוך הראשון במזרח התיכון והאחרון בארץ עד "ואלס עם באשיר"- 48 שנים אחריו. נושא הסרט כבר התקרב לזרם המרכזי. הוא דילג על הגלות וחזר לתנ"ך. זהו סיפורם של יוסף ואחיו. אני נוטה לראות בכל הסרטים של גרוס סוג של אוטוביוגרפיות. גרוס סיפר על קשריו עם הדמויות והסיפורים בסרטיו בראיונות שונים. מנקודת מבט זו, אני יכולה להבין את המשיכה של גרוס לסיפור יוסף, החולם והשורד. סצנות החלומות האירו את האופטימיות, והיו הזדמנות לאפקטים של אור, חשיפות כפולות וקולנוע מופשט. את הדמויות והתפאורה יצר ג'ון בייל, אחיו- נתן גרוס, היה שותפו לכתיבה. הסרט נוצר בצריף פח בחולות בת ים. אפשר רק לתאר את היוצרים והסט נמסים לאורך היצירה, וממחישים את הפער בין ההקרנה בקאן והפרסים למציאות הארץ ישראלית. האנימציה ב"בעל החלומות" היתה פשוטה, אולי פשוטה מאד. יכולת ההבעה של הבובות היתה מוגבלת והסצנות מינימליסטיות ומול זה עמד פס קול רב מימדים של תזמורת וצוות שחקנים מכובד.
הסרט זכה בפרסים רבים, אך הותיר את גרוס בחובות. גם הקומדיה שיצר אחריו "גרוש וחצי" לא הצליחה לסגור את החוב, וגרוס עוזב לאוסטרליה, משאיר אחריו כמה דברים חשובים: זרע יצירת אנימציה ישראלית, שולחן אנימציה ואת המילה "הנפשה". שולחן האנימציה של גרוס נמכר ליצחק יורש, והתחיל את היחידה לאנימציה בבצלאל. את המילה "הנפשה" המציא גרוס בראיון שנתן על הסרט "בעל החלומות", ואת המחשבה שאפשר לעשות אנימציה לקח איתו גרוס לאוסטרליה.

בארץ המשיכו לא לעשות אנימציה (כמעט) עוד שנים רבות, ובארץ החדשה התחיל גרוס ליצור אנימציה חדשה. הוא עבר לאנימציה מצויירת, נרטיבית ומיועדת לילדים. הדמויות שלו היו קנגורואים וקואלות, ובתוכם נותר עדין גרוס המקורי. החלומות נעשו גדולים יותר, וצמחו לסטודיו הגדול והחשוב באוסטרליה לאנימציה. הכתיבה לילדים חיזקה את האופטימיות וחוש ההומור, ובתוך האנימציה הקלאסית נכנסה השפה הויזואלית הייחודית של גרוס- דמויות מצויירות בסביבות מצולמות. הטכניקה לא הייתה חדשה, אך בסרטיו התמימים וילדותיים ככל שהיו, הרקעים החזירו את הדמויות למציאות, שהצופה אינו יכול שלא לחוש איזה געגוע ופחד בתמונות היער הראליסטיות. גם גרוס של פולניה נותר בסרטים, ובעיקר בבלינקי ביל, הקואלה המפורסמת של גרוס. הדמות הגיעה מספר ילדים ניו-זילאנדי, אך גרוס יצק לתוכה את עצמו. האופי של בלינקי- שובב ומצחיק , כמו גם תסריטים רבים, נלקחו מגרוס הילד. היער, לעומת זאת, הושפעו מזיכרונות גרוס הנער במלחמה.

ב-2009, במסגרת מחקר שערכתי לצורך תערוכת היסטוריית אנימציה ישראלית למוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון, החלטתי להזמין את סנדרה ויורם גרוס לארץ. והם הגיעו! את ערב המחווה לכבודם בסינמטק חולון ותערוכת הסטים והבובות מ"בעל החלומות" עזרו ליצור גלית גאון והמוזיאון, סינמטק חולון, דודו שליטא, חנן קמינסקי ואחיינו ומתעד הקולנוע- יעקב גרוס. זה היה מפגש מרגש, והאולם היה מלא ביוצרים רבים שליוו את גרוס לאורך השנים. הרגשתי שהאנשים באולם ממלאים את החלל, שנדמה היה שקיים ביצירה הישראלית, אך אולי התקיים בעיקר בידע שלנו. זה היה הרגע שחיזק את ההכרה בצורך ביצירת ארכיון ראוי והשקיה מחדש של השורשים שלנו. ומן הצד השני- יורם וסנדרה התחברו אל האנשים והיצירה בארץ. הם ייסדו את "פרס גרוס למצויינות באנימציה". הפרס מתקיים ברוחו של גרוס, ליוצרים שחוקרים, יוצרים ומחדשים באנימציה. כל מי שזכה בפרס יעיד על היחס החם ותשומת הלב האישית של סנדרה ויורם. מבחינת אסיף, מייצר פרס גרוס את הגשר בין פירות היצירה לשורשיה.

לינקים:
פתיח לערב המחווה לגרוס בחולון:



יורם גרוס מספר על בלינקי ביל וילדותו- מתוך מסע עם הנכדים:


רק לאחרונה, בלינקי ביל, הדמות המזוהה איתו יותר מכל, הפך השנה לדמות בתלת מימד:


כתבה על בעל החלומות, סרט האנימציה הראשון הישראלי באורך מלא:


מאחורי הקלעים:


"מעשה כספים" סרטון הסברה ישראלי:







פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…