}

23:02

צ'רלי קאופמן: מה שיש לי להציע

חלק נהדר מנאום של צ'ארלי קאופמן, תסריטאי ובמאי ("שמש נצחית בראש צלול", "אדפטיישן", "סינקדוכה ניו-יורק").



הנאום המלא:


תרגום לעברית, תודות לאלון רותם. זוהי גרסה מתורגמת מקוצרת וערוכה של הרצאה שערך צ'ארלי קאופמן על תסריטאות. היא עוסקת מעט מאוד בתסריטאות והרבה במה זה להיות בן-אדם, בחברה של ימינו, וביצירה. היו יותר דיבורים על תסריטאות ובכלל בהרצאה המקורית אותה ניתן למצוא כאן.
"תודה. אני מאוד שמח להיות כאן.
לפחות זה מה שאני מספר לעצמי.
מעולם לא נשאתי נאום, ובגלל זה החלטתי לעשות זאת הערב. רציתי לעשות משהו שאני לא יודע איך לעשות, ולהציע לכם את האפשרות לצפות במישהו מגשש, כי אני מאמין שזה מה שאמנות אמורה להציע – הזדמנות לזהות את האנושיות והפגיעות המשותפת לנו.
אז במקום להיות כאן ולהעמיד פנים שאני מומחה במשהו, או להציג את עצמי בדרך שתתחזק את המודל המוזר והטקסי של מרצה וקהל, אני פשוט אומר לכם מההתחלה שאני לא יודע שום דבר. ואם יש משהו שמאפיין את הכתיבה שלי הוא שאני תמיד מתחיל מההבנה הזאת ומשתדל להזכיר אותה לעצמי לאורך כל התהליך.
אני חושב שאנחנו מנסים להיות מומחים כי אנחנו מפחדים. אנחנו לא רוצים להרגיש מטופשים או חסרי ערך. אנחנו מחפשים כוח כי כוח הוא תחפושת מצוינת.
אני אדם שכותב ואני נאבק עם זה. אני חושב שתומס מאן שאמר "כותב הוא אדם שעבורו כתיבה קשה יותר מאשר לאנשים אחרים". זה קצת ככה. אם אתה לוקח את זה ברצינות זה מאבק. כבר זמן ארוך אני נאבק עם הנאום הזה. הסכמתי לעשות זאת לפני חודשים ומאז זו הייתה העבודה שלי. אני יושב מול שולחן העבודה ואני לא יודע מה לעשות.
זה מאוד דומה לעבודה על כתיבת תסריט. חשבתי שאני רוצה לעשות משהו אמיתי ושאני רוצה לעשות משהו מועיל. מה שמסבך את העניין, זה שמעבר לשני הרצונות האלו אני גם נאבק עם הצורך שלי שתחבבו אותי. בפנטזיה שלי אני יורד מהבמה ואנשים אומרים "נאום נהדר!", ו-"לא רק שהוא תסריטאי נהדר, אבל בחיי, למדתי משהו כאן הערב!".
ולמרות הידיעה שהנזקקות הזאת קיימת בי, אני  לא מצליח לחלץ את עצמי ממנה, או אפילו לשים אליה לב בזמן אמת.
...
אנשים גוועים ברעב. הם לא יודעים את זה כי מזינים אותם זבל ביצור המוני. האריזה צבעונית ורועשת, אבל זה מיוצר באותם מפעלים שמייצרים חטיפים וגאדג'טים, על-ידי אנשים שיושבים ושואלים "איך אנחנו יכולים לגרום להם לקנות עוד מזה?". והם מאוד טובים בעבודתם. אבל זה מה שאתם מקבלים, כי זה מה שהם מייצרים. הם מוכרים לכם משהו. והעולם בנוי על זה עכשיו. פוליטיקה וממשל בנויים על זה, תאגידים בנויים על זה. יחסים בין אישיים בנויים על זה.
ואנחנו גוועים ברעב, כולנו, ואנחנו הורגים אחד את השני, ואנחנו שונאים אחד את השני, ואנחנו קוראים אחד לשני שקרנים ורשעים בגלל שהכל הפך לשיווק ואנחנו רוצים לנצח כי אנחנו בודדים וריקים ומפוחדים וסיפרו לנו והאמנו שאם ננצח כל זה ישתנה.
אבל אין שום ניצחון.
...
התרבות שלנו היא שיווק. מה זה שיווק? לנסות לגרום לאנשים לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שמניע את החברה שלנו, זה מה שמניע את הפוליטיקה שלנו, זה מה שמניע את האמנות שלנו. אני לא רוצה לקחת חלק בזה. אני לא רוצה לספר לכם איך למכור תסריט או איך לכתוב להיט, או לספר לכם איך להשתלב במערכת הקיימת. אני רוצה לספר לכם שאני מקווה שיש דרך אחרת להיות בעולם. שאני מאמין שעם אומץ פגיעות וכנות הדברים שנוסיף לעולם יכולים לשרת מטרה נעלה יותר.
אני לא יודע הרבה דברים, אני לא יודע כמעט כלום, אבל אני אדם, ואני לא אקח חלק בתחרות על הזכות לכך שיתייחסו אלי בהגינות. אני לא אשחק במשחק הזה. ואף-אחד אחר לא אמור לשחק בו. במקום זאת, אני אשתדל שלא למכור משהו, אפילו לא את עצמי...
אני נע דרך הזמן ודברים משתנים. אני משתנה, העולם משתנה, הדרך שהעולם רואה אותי משתנה. אני מזדקן, אני נכשל, אני מצליח, אני אבוד. יש לי רגעי שלווה.
למרות זאת, שאריות של מי שהייתי מרחפות מעל, מביכות אותי, מדכאות אותי, ממלאות אותי חרטה. ההצצה אל מי שאהיה מדכא אותי, ממלא אותי תקווה, מפחידה אותי ומביכה אותי. והנה אני, בצומת, תמיד מובך, מלא חרטה, מדוכא, כועס, מלא כמיהה, מביט לאחור, מביט קדימה.
אני יכול להחליט החלטה ולנוע קדימה מהצומת, בנקודה זו אמצא את עצמי מיד בצומת נוספת. יש רק תנועה. תסריט הוא תנועה. הוא נכתב בזמן ומבטא מעבר של זמן. הוא נעשה בזמן ונצפה בזמן. זה קולנוע. הוא נע.
"אלו שעתיים שלא אקבל חזרה", זו אמירה  שאדם אוהב להגיד אחרי סרט שהוא שנא. אבל העניין הוא- כל שעתיים הן שעתיים שלא תקבל חזרה. אתה לא יכול לצבור את השעתיים שלך.
אז הנה אתם, והנה אני, מעבירים את זמננו באין ברירה. זמן חייב להיות מועבר.
אני מנסה לא להעביר את הזמן הזה, כפי שאני מעביר את רוב הזמן שלי, בניסיון לגרום לכם לחבב אותי; בניסיון לשלוט במחשבות שלכם, להשתמש בוודו שלי במהירות האור, במהירות הקול, במהירות המחשבה, לנסות לשכנע אתכם שהשעתיים שלכם איתי לא יהיו משהו שתתחרטו עליו אחר-כך.
זו תבנית עתיקה של שימוש בזמן עבורי, ואני מנסה להגיע עמוק יותר, מקווה להיות מועיל. התבנית הזאת לשימוש בזמן מסתירה פצע עתיק יומין, צובעת אותו בצבעים בוהקים. זה תכסיס, הסחת דעת, להטוטנות. לנסות לשנות את התבנית יאפשר לי לחשוף את הפצע.
אני פוסע פנימה כעיוור. אני לא יודע מה הפצע הזה. אני יודע שהוא עתיק. אני יודע שהוא חור בהווייתי. אני יודע שהוא רך. אני מאמין שאי אפשר לדעת אותו, או לפחות לא לנסחו במילים.
אני מאמין שגם לכם יש את הפצע הזה. אני מאמין שהוא גם ייחודי לכל אחד וגם משותף לכולנו. אני מאמין שזה הדבר בכם שחייב להיות מוגן ומוחבא. זה הדבר שאתם מרקדים מעליו חמש הצגות ביום, הדבר שאנשים אחרים יפנו לו עורף אם יתגלה.
זה הדבר שהופך אתכם לחלשים ופתטיים. זה הדבר שבאמת, באמת, באמת, הופך אתכם לבלתי ניתנים לאהבה. זהו הסוד שלכם, אפילו מעצמכם.
אבל זה הדבר שרוצה לחיות.
זה הדבר שממנו נולדים האמנות שלכם, הציור, הריקוד, היצירה, המשנות הפילוסופיות.
אם לא תכירו בכך, אתם תעלו לבמה כשיגיע זמנכם, ואתם תתנו נאום, ואתם תדבר על עסקי התסריטאות. אתם תגידו שהתסריטאי הוא בורג במערכת עסקים, אתם תגידו שזו לא צורת אמנות. אתם תגידו "הנה, ככה נראה תסריט". אתם תדונו במהלך של דמויות, איך ליצור דמויות חביבות. אתם תדברו על מכירת כרטיסים. זה מה שתעשו, זה מי שתהיו.
ואחרי שתסיימו, אני ארגיש בודד וריק ונטול תקווה. ואני אבקש מכם את השעתיים שלי בחזרה. אני אעשה זאת לבטא את חוסר האהבה שלי כלפיכם.
אני אעשה זאת להעביר את המסר שאתם בזבוז זמן כבני אדם. זה יהיה דבר מכוער מצידי להגיד. זה יהיה מכוון להכאיב לכם. זו תהייה שגיאה מצידי. זה יהיה נטול חמלה.
וזה יפגע בכם. ואתם תחשבו מה אתם יכולים לעשות פעם באה כדי להיות אפילו יותר נאהבים – וכך הפצע שלכם יקבר עמוק יותר. או שתחשבו כמה מלאי שנאה כולם, וכמה השריון שלכם צריך להיות עבה יותר כדי שתוכלו להמשיך הלאה – וכך הפצע שלכם יקבר עמוק יותר.
...
יש פטריה כזאת שמדביקה נמלים והופכת אותן לזומבים, פחות או יותר. מה שקורה שזה שהנמלה הנגועה מטפסת לצד התחתון של עלה מעל הקרקע, נועצת את עצמה במקום ואז מתה והופכת למקור מזון עבור הפטרייה. המיקום של גוויית הנמלה משרת את נבגי הפטרייה שבוקעים ומומטרים על נמלים אחרות. זה נכון וזה מאוד מוצלח. יש מאובנים של זה קורה עוד לפני 48 מיליון שנים.
הדבר המרתק בעיני הוא שהנמלה פועלת בניגוד לרווחתה ובניגוד לרווחת חברותיה הנמלים בכך שהיא הופכת לכלי עבור הפטרייה. אני חושב ששיטה דומה התפתחה בחברה שלנו.
כשהתחלתי לעבוד בתכנית טלוויזיה לא הייתי צריך לקחת קורס על איך לכתוב קומדיה של חצי שעה. ידעתי מה לעשות כי גדלתי כצרכן של תכניות טלוויזיה. הבנתי את המקצבים, הבנתי את סוג הבדיחות המקובלות. הבנתי את הדמויות הקבועות. וכל זה היה לשירות הנצחת תרבות הצרכנים שאימנה אותי וגרמה לי לרצות להיות חלק ממנה. הייתי זומבי. שירתּי את הפטרייה.
זה נושא הרה גורל, כי העסק שאני נמצא בו זה אותו העסק שהפוליטיקאים והתאגידים נמצאים בו. עסק בו הם מוכרים משהו שחשוב להם בכך שהם מסווים אותו כמשהו שחשוב לנו. זה בכל מקום. ואני לא חושב שזה הדדי. עד כמה שאני יודע הנמלה לא מקבלת כלום מהעניין.
אז כנמלה, אני עושה מה שאני יכול כדי להבין את נפשי הנמלולית, ולא להפיץ בחוסר מחשבה את הנבגים של אדוני הפטרייה.
...
זה הרולד פינטר: "חייך ככותב חשופים לכל פגע. זו פעולה כמעט ערומה. אנחנו לא בוכים על זה. הכותב עשה את בחירתו ודבק בה. אבל נכון להגיד שאנו פתוחים לכל הרוחות, חלקן קפואות. אתה שם לבדך, על הקשקש, ללא מקלט, ללא מגן. זאת כמובן אלא אם כן תבחר לשקר. ובמקרה הזה, כמובן, בנית לעצמך שריון במו ידיך וגם, ניתן לטעון, הפכת לפוליטיקאי".
הדרך הטובה ביותר להילחם באינדוקטרינציה השיטתית הזאת היא להסתכל על כוונות. המכתם "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות" לא נשמע לי נכון. אני חושב שכוונות נמצאות ביסוד כל דבר. הכוונות שלי הן מורכבות ומשתנות ולא פעם בריב אחת עם השנייה. ואם אני יודע מה הן, ומביט בהן מקרוב בעודן מתגלשות ומחליקות על פני כל השטח, יש לי סיכוי טוב יותר לשים משהו כנה בעולם. וזוהי מטרתי. שבועת היפוקרטס שלי – קדום כל אל תפגע.
אני ער עד כאב לנזק המתרחש כאשר משתתפים במשחק ללא כוונות ברורות. אני לא רוצה להיות איש מכירות, אני לא רוצה לצעוק "קנו אותי!" או "צפו בי!" ואני לא רוצה לעשות זאת הערב. מה שאני רוצה להגיד, מה שאני מנסה להגיד, זה שאם נהייה כנים, מתחשבים וערים לקיומם של יצורים חיים אחרים, שינוי יכול להתרחש בדרך בה אנו חושבים על עצמנו והעולם ועל עצמנו בתוך העולם.
אנחנו לא הקהל האדיש למחזה הכוחנות המעוות והממאיר הזה. אנחנו לא חייבים להיות.
אנחנו יכולים לומר מי אנחנו. אנחנו יכולים לעמוד על זכותנו לקיום. אנחנו יכולים להגיד לבריונים ולנוכלים - האנשים שמנסים לבייש אותנו, להטיל בנו דופי, להחניף לנו, לאנשים שאין להם שום נקיפות מצפון בזמן שהם משקרים לנו כדי לקבל את כספנו או תמיכתנו – שאכפת לנו, באמת אכפת, ממי שאנחנו. ואנחנו נביא את עצמנו לידי ביטוי ומכך יצא שאנשים אחרים לא ירגישו כל-כך לבד.
...
זה מוזר להיות אדם.
אנחנו זוכים לחשוב על דברים, לתהות, להתפלא. זו נדמית עמדה מאוד מיוחסת בקיום. לא הייתי מוותר עליה למען וודאות. כאשר אתה בטוח במשהו אתה מפסיק להיות סקרן. והנה הדבר היחיד שאני יודע לגבי הדבר שאתה בטוח בו – אתה טועה.
ברור שזה פרדוקס. איך אפשר לדעת שאתה לא יודע כלום?
אי-אפשר. זו רק תאוריה. ואני פתוח להיווכח על טעותי. הרולד פינטר אמר: "אין דבר כזה אמת אחת שניתן למצוא באמנויות הדרמטיות, יש רבות. האמיתות האלו מאתגרות זו את זו, נרתעות זו מזו, הודפות זו את זו, מתעלמות זו מזו, מתגרות זו בזו, עיוורות זו לזו. לרגעים אתה חש שיש לך אמת רגעית בידך, ואז היא מחליקה מבין האצבעות ונעלמת".
זו תמיד טעות להתפשר על הסבר. כל פשרה תהייה טעות, אפילו אם אתם צודקים. כל דבר הוא ארעי, בן-חלוף; הכל בזרימה תמידית. ללכת מעבר לכל מסקנה שהגעתם אליה יתגמל אתכם בתובנה מעמיקה יותר ובתפיסת עולם רחומה יותר. זהו דבר שאני כל הזמן מנסה ללמוד וללמוד מחדש.
יש עוד ציטוט שאני אוהב, אחד קצת ארוך אבל אני חושב שהוא טוב, של בחור בשם ג'ון גרייבי: "אני הולך ומשתכנע שלצורך להיות צודק אין שום קשר לאהבת האמת. ההבנה הזאת היא קבלה של ריקות פנימית כואבת; אני לא מה שאני חש שאני אמור להיות. אני לא יודע מה אני מרגיש בעומק ליבי. אני צריך לדעת. ראשית החכמה היא לא לנוס מהמצב הזה או להסיח את דעתנו ממנו. לא למלא אותו בתשובות שלא הושגו ביושר. חשוב ללמוד איך להמתין עם הריקות. התשוקה למלא את הריקות הזאת היא המובילה לקנאות".
...
"הדובר עומד על הבמה, הוא מביט על הקהל, הוא לא יודע למה הוא כאן. לא באמת. יותר ויותר הוא מוצא את עצמו במקומות שהוא לא יכול להסביר, לא באמת להסביר. הוא יודע שהוא כאן לתת נאום והוא אמר לעצמו שהוא מתכוון לעשות משהו טוב עם זה. אבל הוא יודע שהסיבה הזאת תתפורר לאבק אם יתבונן עליה. מה שהוא רוצה זה לשנות את מי שהוא. כל סיבוך כמו זה, כל אתגר, הוא מקבל. הוא מקבל בתקווה להביא את עצמו לרמה גבוהה יותר של אמת.
כל פעם שהוא נכנס הוא מקווה שהוא יצא אדם אמיתי. הוא יודע שאם ייקח מספיק סיכונים הוא יהיה משהו. משהו שחי חיים אמתיים. זיעה על גבותיו, שלוליות מתחת לזרועותיו. הוא מרגיש אותה נוזלת במורד השרוולים, מספיגה עוד את ידיו הלחות.
הוא אמור לדבר על נושא. הוא נבחר כמומחה, אבל הנושא לא ברור לו והוא בודד.
זו האמת. הוא מרגיש לכוד תחת משא כה עצום, ההיסטוריה שהוא נושא, היחסים שכשלו, היחסים שסוכלו, הכמיהה שעוטפת אותו כתכריך. העוד.
הוא מכונת עוד, תמיד עוד. הוא מביט על הקהל. הם לא יודעים מה לחשוב עליו. למה הוא קורא את הסיפור הזה על הבמה? הוא אמור לתת נאום על תסריטאות. מישהו בקהל שמח. תאונת שרשרת מתרחשת והוא כאן בשביל לצפות.
הדובר יודע זאת. הוא מאמין שלקח בחשבון כל תגובה אפשרית מהקהל. הוא רוצה שהם יחבבו אותו, הוא רוצה שיאהבו ויעריצו אותו, הוא רוצה שימצאו אותו מושך. הוא שונא את עצמו על זה. לשם זה תמיד מדרדר והמטרה שלו הערב הייתה שונה. הוא רצה להיות אמיתי. אמיתי במקום המלאכותי הזה. אבל הוא לא יכול להיות. האמת לפתע מסתכלת לו בעיניים. זה מי שאתה, זה מי שאתה באמת. הדבר הזקוק, הרוצה הזה. כאן לאותה התפארות כמו כל אחד אחר שעולה על במה. "תסתכלו עלי".
אבל הכאב והריקנות הם אמיתיים, הכאב שנמשך אחורה אל תוך האובך שהוא ילדותו. הוא מפסיק.
זהו זה. זה שונה לגמרי מכל שאי-פעם עשה. הוא יורד מהבמה. "אנשים שילמו כסף", הוא חושב בדרכו החוצה. "זה יהיה ביוטיוב. אני גמור, החיים שחייתי עד עכשיו מנקודה זו יהיו שונים לעד, רק כי ירדתי מהבמה. הם יסרבו לשלם על חדר המלון שלי עכשיו? הטיסה שלי הביתה? זו הייתה טעות גדולה. אולי אני יכול לחזור חזרה", הוא חוכך בדעתו.
"אולי אני יכול להגיד שהייתי צריך משהו ממאחורי הקלעים". הוא מסתכל מסביב, תופס בקבוק מים וחוזר לדוכן. הוא אומר לקהל שהוא רק היה צריך קצת מים וסליחה על ההפרעה. הוא עושה פנטומימה קטנה של הפתעה כשהוא רואה שכבר יש מים על הדוכן, מספר בדיחה על כל המים האלו... משהו מלא בהלקאה עצמית. משפיל. הטריקים הרגילים שהוא ידוע עליהם, סרקסטי וקל. הוא מקבל את הצחוק, והוא חוזר. חזרה בטווח הנוחות, חזרה בתוך הזיוף. והוא מתבייש. אבל ימשיך עד הסוף.
אז הוא שולף מהמחסן מתחום ההתמחות שלו, והוא עושה קטע חורק ומצטנע והוא עבר את זה. הוא שיחק את המשחק והוא לא שינה כלום בעצמו או בעולם, אבל האנשים שהביאו אותו לכאן נראים מרוצים. הוא מתייאש. הוא חשב על הערב הזה חודשים. החשיבות של הערב בראשו הפכה לבלתי נתפסת. הוא ישנה מסלול עם ההרצאה הזו. זה יהיה האני האמיתי שלו שיחשף לראשונה ואז הוא יהיה חופשי. ועכשיו זה נגמר והכל אותו דבר. הוא חוזר למלון ויושב לי הבר. לא נותרה שום תקווה".
...
מה אפשר לעשות?
תגיד מי אתה. באמת תגיד את זה בחייך ובעבודה שלך. ספר את זה למישהו שאבוד שם בחוץ, למישהו שעוד לא נולד, למישהו שלא ייוולד לעוד חמש מאות שנה. היצירה שלך תהייה תיעוד של תקופתך. היא לא יכולה שלא להיות. אבל יותר חשוב, אם אתה כנה לגבי מי שאתה, אתה תעזור לאדם הזה להיות פחות בודד בעולם שלו כי הוא יזהה את עצמו בך וזה ייתן לו תקווה. זה קרה בשבילי ואני כל הזמן מגלה את זה מחדש. יש לזה חשיבות עמוקה בחיי. תן את זה לעולם, במקום למכור משהו. אל תרשה לעצמך שיעבדו עליך שככה העולם חייב להיות וכל אחד בסופו של דבר מוכר משהו. נסה שלא.
זה מאי. אי. קאמינגס: "להיות אף-אחד פרט לעצמך בעולם שמנסה לילות וימים להפוך אותך לכל אחד אחר זה להלחם בקרב הקשה ביותר שאדם יכול להלחם בו, ולעולם לא להפסיק להלחם". העולם זקוק לך.
הוא לא צריך אותך במסיבה אחרי שקראת ספר על איך להראות חכם במסיבות. הספרים האלו קיימים, והם מפתים. בבקשה התנגד ליפול במלכודת הזאת. העולם זקוק לך במסיבה, מנהל שיחות אמתיות, אומר "אני לא יודע", מתנהג בנועם.
שחקו את עצמכם. זה לא קל אבל זה הכרחי. זה לא קל כי יש המון שעומד בדרך. במקרים רבים המכשול הוא האמונה המושרשת שלכם שאתם לא מעניינים. ומאחר ולשכנע את עצמכם שאתם מעניינים לא הולך לקרות, פשוט תורידו את זה מהשולחן. תחשוב "אולי אני לא מעניין, אבל אני כל מה שיש לי להציע, ואני רוצה להציע משהו. ובלהציע את עצמי בכנות אני עושה שירות אדיר לעולם, כי זה נדיר, וזה מועיל."

אני באמת מקווה שיש לי משהו בעל ערך או עניין להציע כאן הערב. אני לא יכול להגיד לאיש איך לכתוב תסריט כי האמת היא שכל דבר בעל ערך שאולי תעשו יכול להגיע רק ממכם. הדרך שאני עובד היא לא הדרך שאתם עובדים, וכל הנקודה בכל פעולה יצירתית זה בדיוק זה. מה שיש לי להציע זה את עצמי, מה שיש לכם להציע זה את עצמכם."

***
סצנה מעולה מ"אדפטיישן" בה ניקולס קייג' מגלם את צ'ארלי קאופמן התסריטאי של אדפטיישן.


טעימה מפרויקט האנימציה של צ'ארלי, אנומליסה. צפוי להיות מוכן השנה.