דלג לתוכן הראשי

אלי - סרט הגמר של רעות אלעד ושגיא אלטר, בצלאל 2014

אלי, סרט הגמר של רעות אלעד ושגיא אלטר. בצלאל 2014:

הפוליטי והאישי מתאחדים בסרט הזה שכל אחד מפרש כראות עיניו. אני אישית ראיתי בו תמונה של חייל ששוקע בטירוף בו הוא מתגלגל מתוקפן לקורבן. עולם הדימויים הסוריאליסטי עם זאת מתחמק מאמירה חד משמעית ומתפרש כאשר משוחחים עם היוצרים. הגשתי להם רשימת שאלות שעסקו בפרשנות הסרט ומשמעות החיבור עם עליסה בארץ הפלאות .

"לפני שנתחיל לדבר על הסרט אנחנו רוצים לספר לך קצת על עצמנו, אנחנו חושבים שבסרטים עם קונוטציה פוליטית מאד חשוב לדעת קצת על ההיסטוריה של היוצרים כדי להבין את נקודת המוצא.
שנינו גדלנו במרכז הארץ, שגיא בחדרה ורעות בבת חפר, נולדנו למשפחות ישראליות רגילות, היינו פעילים בתנועות נוער, שנינו שירתנו בשטחים, שגיא כלוחם ביהודה ושומרון ורעות בשכם ושנינו משרתי מילואים פעילים.
אנחנו חולקים את אותה השקפת עולם והיא מזדקקת לכדי הרגשה מוזרה שבתור אזרחים ישראלים שעושים את "המסלול הישראלי" כתקנו, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, כאילו הכל מתנהל סביבנו במחזוריות אינסופית, משוגעת ומתסכלת ואין לנו דרך או אפילו קצה של כיוון שירמז לנו איך לשבור אותה. מכאן נולד הרעיון להתעמת עם הנושא הזה בדרך שהיא מחזורית וטיפה מייאשת, כי ככה זה.
כולנו היינו חיילים בצבא, כולנו מכירים את הפקודות, ועכשיו כשעברו כמה שנים טובות אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד כמה ילדים היינו. כמה לא חשבנו על מה אנחנו עושים, למה אנחנו עושים את זה ואולי בעיקר התעסקנו יתר על המידה בלהיות "וואסחיסטים" ופחות בלהיות אנחנו. וזוהי נקודת ההתחלה של הסרט שלנו, שמייצגת אותנו, הישראלים שנולדים לתוך סיטואציה שלא בחרו להיות בה, אנחנו פשוט עושים מה שצריך.
בשרות הצבאי אתה בעצם משחק מן משחק. חברים של שומרים ומגנים עליך, המפקד שלך הוא כל יכול. אתה לא מאמין שמשהו יכול לקרות לך, אתה נכנס לשטחים עוינים ומסתובב חשוף במבצעים והכל בסדר. ואז עוברות כמה שנים, אתה מתבגר ומבין שכולנו בני אדם. אין גיבורי על, אתה מגיע למילואים וכולם אנשי משפחות ולכל אחד יש את החיים שלו. ביטחון שיש לך בתור חייל סדיר מתפוגג לחלוטין. כיפת הברזל הוסרה וכעת אתה חשוף לחלוטין לחרדות מצו 8 שמתווספות על גבי חרדות מהמציאות הכללית.
האמת היא, שהמצב הנוכחי והלא פתיר פשוט צילק אותנו והצלקות האלה רודפות אותנו גם אחרי שאנחנו פושטים את המדים. זו הסיבה שבסרט אלי הופך בנקודה זו מרודף לנרדף וזהו למעשה העיקרון שסביבו העלילה מתחוללת.
אז בעצם לקחנו את אלי, הרודף. למה רודף? כי הוא נמצא בצד החזק. בצד שמרגיש שהוא יכול הכל, בצד של אלה שמרגישים שלא יקרה להם כלום וגרמנו לפחדים שלו (בהשראת הפחדים שלנו) להתממש, המציאות התהפכה, הפכנו להיות נרדפים.
נרדפים על ידי הפחדים שלנו, אלה שאנחנו יצרנו. בסרט הם באים בצורת שמלות רפאים,נהר שוצף במפתחות, מחסור במים והעדר מסגרת ששומרת עלייך. אתה לבד וערום.
העירום הוא כמובן רק מטאפורה לכמה אנחנו משילים מעצמנו שכבות של זהות כשאנחנו מתמודדים עם הפחדים שלנו, ועמוק בפנים מתחת לזהות היהודית/ ישראלית/ מוסלמית/פלסטינית, אנחנו רוצים להאמין שהאדם בבסיסו הוא ייצור אוהב באשר הוא, שכל מה שהוא רוצה, זה חיבוק חם ממישהו שדואג לו.
אחרי שאלי השיל מעליו את פחדיו הוא עומד אל מול המאמא כילד שזה עתה נולד, המאמא הגדולה מגיבה כמו אמא שמצאה את בנה, אולי זה טיפה נאיבי אבל אנחנו ציפינו מהצופה בשלב זה להביט במאמא המוסלמית כפשוט אמא, וב-אלי כפשוט אלי ולא חייל\יהודי\ישראלי, אנחנו חייבים להודות שגילינו שזאת משימה לא פשוטה בישראל וכי המטענים הקולקטיבים הם גורם השפעה דומיננטי מאד בצורה שבה אנשים תופסים את הסצנה. (אלמנט נוסף שהכנסנו בעיצוב הפריים היה בניית החיבוק של אלי ע"י המאמא כמו הפייטה ובכך לתת לו מעמד של ערך אוניברסלי- אם ובנה.)
בסוף הסרט, אלי נרדם בחיקה של האמא הערבייה, סוף מתוק, הלואי והסרט היה נגמר שם, אבל פשוט לא יכלנו. זה לא הרגיש לנו נכון. זה לא הסוף האמיתי וזה אף פעם לא נגמר. אתה מכוון נשק ביום אחד, אתה מפעיל אלימות (מוצדקת ככל שתהייה, ורוב הזמן היא נדרשת) ההשלכות של מעשייך יוצרות אלימות חוזרת ביום אחר. היינו אומרים שזה כמו לירות לעצמך כדור ברגל, אבל זה יותר כמו לדפוק לעצמך כדור בראש, רק שתכלס, פשוט אין ברירה אחרת.
אנחנו מבינים שהסרט שלנו מאד פתוח לפרשנויות, אנחנו חייבים  להודות שאנחנו מופתעים בכל פעם מחדש מהדרך שבה אנשים רואים את הסרט הזה, בארץ למשל רוב החיילים הקרביים שהראנו להם את הסרט ראו את בסוף את אלי כחייל שבא להציל את אלי הערום מהשבי.
בחו"ל הסרט בעיקר עורר דיונים ושאלות, אנשים הניחו שמכיוון שיצרנו סרט כזה שווה לדבר איתנו כדי לנסות ולקבל מושג אמיתי לגביי המתרחש פה ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו בלנסות ולהסביר את מה שקורה פה, למען האמת זה היה מסע בפני עצמו, כי זה באמת גרם לנו לחפור פנימה ולנסות להבין איפה אנחנו עומדים, אנחנו חושבים שהתשובה הכי טובה היא שעמדתנו משתנה בהתאם למצב הביטחוני.
לדעתנו הטירוף של המציאות הישראלית פשוט מתחנן להקבלה לאליס , זוהי הסיבה שאלי נקרא אלי. ולא חיים או דודו. לגבי הארט: נקודת המוצא היה להראות את המציאות כמו שהיא לא חלקה אלא מקומטת, ומשם זה התפתח. הבחירה בסמלים שבחרנו להכניס לסרט הם היוו חלק ממקורות ההשראה שלנו. לדוגמא: שמלות העאבייה- ראינו את העבודת וידיאו ארט של אמנית המיצג ראידה אדון. לא יכלנו שלא להתרגש ולהצטמרר מהתחושה שאתה מקבל משמלה שחורה שמתנפנפת ברוח.

ועבודת הצילום של זיו קורן:

עיצובים:











תמונה מוטבעת 8

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האשמת הקורבן: אלף עזאזל, סרט הגמר של שולי תג'ר וגל חקלאי

אלף עזאזל. שולי תג'ר וגל חקלאי, בצלאל 2016.




חיכיתי הרבה עד שהסרט עלה כי מאוד רציתי לכתוב עליו. הוא אחד הסרטים הבודדים בשנים האחרונות שיש בו גם תוכן וגם צורה שעובדים נהדר יחד. מבחינת הנושא, הסרט הזה מגיע כעשור לאחר סרט הגמר שלי שעוסק באותו טקס ממש בצורה אחרת.
אז קודם כל ראיון קצר עם גל ושולי ולאחריו מחשבותיי על הסרט.

איך הגעתן לרעיון לסרט?
כשחיפשנו רעיון לפרויקט גמר, הדליק אותנו רעיון על בן אדם שמישהו מקלל אותו GO TO HELL ושהוא מחליט באמת ללכת לשם, למקום הפיזי. בשלב הזה זה היה עדין גימיק תלוש. חיפשו מה זה הGO TO HELL המקומי, חקרנו גם על הגהנום ועל גיא בן הנום שנמצא בירושלים. ואז הגענו ל"עזאזל" הר שנמצא במדבר יהודה, ולטקס 'השעיר לעזאזל'. ככל שקראנו יותר ככה ידענו שזה זה.

אמנם שתינו לא מגיעות מבית דתי, אך בעלות הרבה הערכה וסקרנות לדת היהודית. אולי דווקא הגילוי המאוחר והחילוני אפשר לנו להגיע לסיפור הספציפי הזה ולהתייחס לנושא בצורה פתוחה אך ביקורתית.

אז מה הוא בעצם טקס 'השעיר לעזאזל'?

מדובר בטקס מהמסורת היהודית בו הכהן הגדול היה יוצא מירושלים עם עז למדבר יהודה, …

מספיק! סרט קצר של אנה מנצריז (2018)

ללא ספק אחד הסרטים האהובים עליי ל2018. "מספיק" הוא סרט קצר ומקסים על הרגע שבו פשוט נמאס.


אז כן הסרט הזה נהדר אבל הקונספט פשטני לכאורה. מה שבעיניי הופך אותו למשהו ברמה אחרת זה הפסקול. יש בו משהו אפי ונוגה שמרמז על זה שבעצם לא מדובר על אנשים שנמאס להם אלא על כוח גדול שמרחף ומקנן ביחידים עד להתפרצות. חוסר היכולת להכיל יותר אינה חויה סובייקטיבית אלא אנרגיה קוסמית שצוברת כוח בחברה שלא קופצת מהסיר שמתחמם לאיטו.

סצנה מתוך "הרשת":

האתר של אנה: https://annamantzaris.se/
אנה יצרה גם את "אבל חלב זה חשוב" ב2012: https://shulyathakosem.blogspot.com/2015/09/but-milk-is-important-2013.html



מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

כותרות ספיידרמן השיבה הביתה 2018

כתוביות הסיום המגניבות של "ספיידרמן השיבה הביתה" שמגיעות מיד אחרי הסיום המפתיע.


מאחורי הקלעים באתר של קריס קרבוני: https://www.chriscarboni.com/h1marvel-studiosh1-spiderman-homecoming/





קצר: disillusionment of 10 point font