דלג לתוכן הראשי

אלי - סרט הגמר של רעות אלעד ושגיא אלטר, בצלאל 2014

אלי, סרט הגמר של רעות אלעד ושגיא אלטר. בצלאל 2014:

הפוליטי והאישי מתאחדים בסרט הזה שכל אחד מפרש כראות עיניו. אני אישית ראיתי בו תמונה של חייל ששוקע בטירוף בו הוא מתגלגל מתוקפן לקורבן. עולם הדימויים הסוריאליסטי עם זאת מתחמק מאמירה חד משמעית ומתפרש כאשר משוחחים עם היוצרים. הגשתי להם רשימת שאלות שעסקו בפרשנות הסרט ומשמעות החיבור עם עליסה בארץ הפלאות .

"לפני שנתחיל לדבר על הסרט אנחנו רוצים לספר לך קצת על עצמנו, אנחנו חושבים שבסרטים עם קונוטציה פוליטית מאד חשוב לדעת קצת על ההיסטוריה של היוצרים כדי להבין את נקודת המוצא.
שנינו גדלנו במרכז הארץ, שגיא בחדרה ורעות בבת חפר, נולדנו למשפחות ישראליות רגילות, היינו פעילים בתנועות נוער, שנינו שירתנו בשטחים, שגיא כלוחם ביהודה ושומרון ורעות בשכם ושנינו משרתי מילואים פעילים.
אנחנו חולקים את אותה השקפת עולם והיא מזדקקת לכדי הרגשה מוזרה שבתור אזרחים ישראלים שעושים את "המסלול הישראלי" כתקנו, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, כאילו הכל מתנהל סביבנו במחזוריות אינסופית, משוגעת ומתסכלת ואין לנו דרך או אפילו קצה של כיוון שירמז לנו איך לשבור אותה. מכאן נולד הרעיון להתעמת עם הנושא הזה בדרך שהיא מחזורית וטיפה מייאשת, כי ככה זה.
כולנו היינו חיילים בצבא, כולנו מכירים את הפקודות, ועכשיו כשעברו כמה שנים טובות אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד כמה ילדים היינו. כמה לא חשבנו על מה אנחנו עושים, למה אנחנו עושים את זה ואולי בעיקר התעסקנו יתר על המידה בלהיות "וואסחיסטים" ופחות בלהיות אנחנו. וזוהי נקודת ההתחלה של הסרט שלנו, שמייצגת אותנו, הישראלים שנולדים לתוך סיטואציה שלא בחרו להיות בה, אנחנו פשוט עושים מה שצריך.
בשרות הצבאי אתה בעצם משחק מן משחק. חברים של שומרים ומגנים עליך, המפקד שלך הוא כל יכול. אתה לא מאמין שמשהו יכול לקרות לך, אתה נכנס לשטחים עוינים ומסתובב חשוף במבצעים והכל בסדר. ואז עוברות כמה שנים, אתה מתבגר ומבין שכולנו בני אדם. אין גיבורי על, אתה מגיע למילואים וכולם אנשי משפחות ולכל אחד יש את החיים שלו. ביטחון שיש לך בתור חייל סדיר מתפוגג לחלוטין. כיפת הברזל הוסרה וכעת אתה חשוף לחלוטין לחרדות מצו 8 שמתווספות על גבי חרדות מהמציאות הכללית.
האמת היא, שהמצב הנוכחי והלא פתיר פשוט צילק אותנו והצלקות האלה רודפות אותנו גם אחרי שאנחנו פושטים את המדים. זו הסיבה שבסרט אלי הופך בנקודה זו מרודף לנרדף וזהו למעשה העיקרון שסביבו העלילה מתחוללת.
אז בעצם לקחנו את אלי, הרודף. למה רודף? כי הוא נמצא בצד החזק. בצד שמרגיש שהוא יכול הכל, בצד של אלה שמרגישים שלא יקרה להם כלום וגרמנו לפחדים שלו (בהשראת הפחדים שלנו) להתממש, המציאות התהפכה, הפכנו להיות נרדפים.
נרדפים על ידי הפחדים שלנו, אלה שאנחנו יצרנו. בסרט הם באים בצורת שמלות רפאים,נהר שוצף במפתחות, מחסור במים והעדר מסגרת ששומרת עלייך. אתה לבד וערום.
העירום הוא כמובן רק מטאפורה לכמה אנחנו משילים מעצמנו שכבות של זהות כשאנחנו מתמודדים עם הפחדים שלנו, ועמוק בפנים מתחת לזהות היהודית/ ישראלית/ מוסלמית/פלסטינית, אנחנו רוצים להאמין שהאדם בבסיסו הוא ייצור אוהב באשר הוא, שכל מה שהוא רוצה, זה חיבוק חם ממישהו שדואג לו.
אחרי שאלי השיל מעליו את פחדיו הוא עומד אל מול המאמא כילד שזה עתה נולד, המאמא הגדולה מגיבה כמו אמא שמצאה את בנה, אולי זה טיפה נאיבי אבל אנחנו ציפינו מהצופה בשלב זה להביט במאמא המוסלמית כפשוט אמא, וב-אלי כפשוט אלי ולא חייל\יהודי\ישראלי, אנחנו חייבים להודות שגילינו שזאת משימה לא פשוטה בישראל וכי המטענים הקולקטיבים הם גורם השפעה דומיננטי מאד בצורה שבה אנשים תופסים את הסצנה. (אלמנט נוסף שהכנסנו בעיצוב הפריים היה בניית החיבוק של אלי ע"י המאמא כמו הפייטה ובכך לתת לו מעמד של ערך אוניברסלי- אם ובנה.)
בסוף הסרט, אלי נרדם בחיקה של האמא הערבייה, סוף מתוק, הלואי והסרט היה נגמר שם, אבל פשוט לא יכלנו. זה לא הרגיש לנו נכון. זה לא הסוף האמיתי וזה אף פעם לא נגמר. אתה מכוון נשק ביום אחד, אתה מפעיל אלימות (מוצדקת ככל שתהייה, ורוב הזמן היא נדרשת) ההשלכות של מעשייך יוצרות אלימות חוזרת ביום אחר. היינו אומרים שזה כמו לירות לעצמך כדור ברגל, אבל זה יותר כמו לדפוק לעצמך כדור בראש, רק שתכלס, פשוט אין ברירה אחרת.
אנחנו מבינים שהסרט שלנו מאד פתוח לפרשנויות, אנחנו חייבים  להודות שאנחנו מופתעים בכל פעם מחדש מהדרך שבה אנשים רואים את הסרט הזה, בארץ למשל רוב החיילים הקרביים שהראנו להם את הסרט ראו את בסוף את אלי כחייל שבא להציל את אלי הערום מהשבי.
בחו"ל הסרט בעיקר עורר דיונים ושאלות, אנשים הניחו שמכיוון שיצרנו סרט כזה שווה לדבר איתנו כדי לנסות ולקבל מושג אמיתי לגביי המתרחש פה ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו בלנסות ולהסביר את מה שקורה פה, למען האמת זה היה מסע בפני עצמו, כי זה באמת גרם לנו לחפור פנימה ולנסות להבין איפה אנחנו עומדים, אנחנו חושבים שהתשובה הכי טובה היא שעמדתנו משתנה בהתאם למצב הביטחוני.
לדעתנו הטירוף של המציאות הישראלית פשוט מתחנן להקבלה לאליס , זוהי הסיבה שאלי נקרא אלי. ולא חיים או דודו. לגבי הארט: נקודת המוצא היה להראות את המציאות כמו שהיא לא חלקה אלא מקומטת, ומשם זה התפתח. הבחירה בסמלים שבחרנו להכניס לסרט הם היוו חלק ממקורות ההשראה שלנו. לדוגמא: שמלות העאבייה- ראינו את העבודת וידיאו ארט של אמנית המיצג ראידה אדון. לא יכלנו שלא להתרגש ולהצטמרר מהתחושה שאתה מקבל משמלה שחורה שמתנפנפת ברוח.

ועבודת הצילום של זיו קורן:

עיצובים:











תמונה מוטבעת 8

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

CUPHEAD משחק בסטייל אנימציה קלאסית

המשחק CUPHEAD (ראש-ספל) מתאר מסע הרפתקאות של שני ראשי ספל בעקבות התערבות כושלת עם השטן.
לא רק שהמשחק מאופיין בסגנון האנימציה של האחים פליישר אלא שהוא גם נעשה באותה הטכניקה! מצוייר על נייר וצבוע ידנית (רק צביעת הדמויות בפוטשופ) והרקעים בצבעי מים. התוצאה באמת מקסימה ונאמנה למקור ההשראה:



לקניה: http://store.steampowered.com/app/268910/Cuphead/
אתר המשחק: http://www.cupheadgame.com/ המשחק נוצר על ידי סטודיו MDHR. 11 דקות מהמשחק:


המשחק מורכב מהתייחסויות ליצירות אנימציה קלאסיות מ"עצים ופרחים" של דיסני, דרך "מיקי בארץ המראה" ועד בטי בופ, פליקס החתול ופופאי.

עדכון: המשחק השיג מליון הורדות בשבועיים. הוא מצליח ואהוב ביותר, גם אם קשה מאוד לנצח אותו.

הרצאה על תהליך האנימציה:






מומלץ: הבלוג של האנימטור ג'ייק קלארק.









קרטון קלאסי אחד מיני רבים שמהווים השראה למשחק: ילדי הנעל, של האחים פליישר

יונתן וסרמן: מלא יצירות מנסות להעלות נוסטלגיה למשהו שהקהל עצמו לא חווה. מה שיפה בקאפהד זה שהוא משחק עם הרעיון של נוסטלגיה,. הוא מסתכל על הסרטים הישנים מנקודת מבט של ריחוק. כשקאפהד ואחיו מהמר…

פסטיבל חיפה תשע"ח נפתח!

פסטיבל חיפה תשע"ח נפתח!

זה מה שיש לו להציע בגזרת האנימציה:
קודם כל תחרות האנימציה הישראלית הקצרה. שם יוקרן הסרט שלי"ניגון" והוא יתמודד מול סרט של שתי סטודנטיות מצוינות שלי במנשר: אלה טבוריסקי ועינת נגר שיצרו את סרט הגמר "קרגו". עוד יוקרנו שם "רה-אורגניזציה של ריקרדו ורדסחיים, מורן סומר ואוסי ולד, "תאים רדומים – Compartments בבימוי דניאלה קופלר ואולי סייס ועוד.מוזמנים להגיע. יום שלישי בבוקר.
לינק: תחרות אנימציה ישראלית קצרה

הטריילר לסרט שלי. עוד עליו פה: https://sites.google.com/view/niggunshortfilm

הכרזה של "קרגו", מנשר 2017:

מיד לאחר התחרות הישראלית יוקרן גם הסרט החדש! הישראלי! באנימציה קלאסית! של חנן קמינסקי "אגדת שלמה".

זו הקרנת בכורה! אגדת המלך שלמה בחיפה.

שני כנסים על מציאות מדומה:
מציאות מדומה בעיר התחתית וכנס ניומדיה: כנס מציאות מדומה וניומדיה


הסרטים הבאים באורך מלא:לאהוב את וינסנט
זומבילניום


סינדרלה חתולה

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

Engloutis, סרט סטודנטים של מארטינז לנה וליאו סושל (2017)

סרטיהם של מארטינז לנה וליאו סושל, שני סטודנטים מדהימים מבית ספר ENSAD בצרפת.

לבלוע. הגולם, היצר והיצירה.

עובדים! ליאו סושל

עיצובים מהבלוג של לנה: http://zigomatyc.tumblr.com/






פורמייר

התנהגות בגיימינג - בין מושן דיזיין ואנימציה

התנהגות - בין מושן דיזיין ואנימציה

מושן דיזיין, בעברית: "עיצוב תנועה" הוא השימוש של מעצבי ברודקסט או אינטרקטיב בתנועה ככלי, כחלק מהחויה העיצובית. השם הזה מתאר איזושהי הפשטה של האנימציה: לא עוד "נפש" אלא "תנועה" לא עוד "רגש", "אשליית חיים" ו"אמינות" אלא עיצוב.
עיצוב הוא פונקציונלי. הוא קודם כל מוצר. בניגוד לטכניקה וסגנון שיש בהם מימד אישי העיצוב פונה החוצה אל המודעות של ההשפעה שיש לדימוי או לחוויה על מי שצורך אותה. כשזה מגיע לאנימציה נוצר פער גדול בין גישת עיצוב תנועה לאנימציה במובנה הקלאסי.
קחו למשל את "12 עקרונות האנימציה" של דיסני. איך הייתם מתארים אותם? אילו דוגמאות הייתם מביאים? שועל שזנבו נשרך אחריו כדי לבטא Draging? העמדת דמויות בחלל כדי לבטא את מצבן הנפשי בStaging? ומה קורה כשאתם מנסים להעביר את זה לעולם עיצוב התנועה? זה מה שקורה:



האם אלו 12 עקרונות האנימציה? לא. זוהי המרה שלהם לעולם משיק. יותר מזה, זוהי הפשטה גסה שחושפת את החולשות של 12 עקרונות האנימציה וזה כתוצאה מההקשר, או יותר נכון מחוסר ההקשר של עקרונות…