דלג לתוכן הראשי

אלי - סרט הגמר של רעות אלעד ושגיא אלטר, בצלאל 2014

אלי, סרט הגמר של רעות אלעד ושגיא אלטר. בצלאל 2014:

הפוליטי והאישי מתאחדים בסרט הזה שכל אחד מפרש כראות עיניו. אני אישית ראיתי בו תמונה של חייל ששוקע בטירוף בו הוא מתגלגל מתוקפן לקורבן. עולם הדימויים הסוריאליסטי עם זאת מתחמק מאמירה חד משמעית ומתפרש כאשר משוחחים עם היוצרים. הגשתי להם רשימת שאלות שעסקו בפרשנות הסרט ומשמעות החיבור עם עליסה בארץ הפלאות .

"לפני שנתחיל לדבר על הסרט אנחנו רוצים לספר לך קצת על עצמנו, אנחנו חושבים שבסרטים עם קונוטציה פוליטית מאד חשוב לדעת קצת על ההיסטוריה של היוצרים כדי להבין את נקודת המוצא.
שנינו גדלנו במרכז הארץ, שגיא בחדרה ורעות בבת חפר, נולדנו למשפחות ישראליות רגילות, היינו פעילים בתנועות נוער, שנינו שירתנו בשטחים, שגיא כלוחם ביהודה ושומרון ורעות בשכם ושנינו משרתי מילואים פעילים.
אנחנו חולקים את אותה השקפת עולם והיא מזדקקת לכדי הרגשה מוזרה שבתור אזרחים ישראלים שעושים את "המסלול הישראלי" כתקנו, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, כאילו הכל מתנהל סביבנו במחזוריות אינסופית, משוגעת ומתסכלת ואין לנו דרך או אפילו קצה של כיוון שירמז לנו איך לשבור אותה. מכאן נולד הרעיון להתעמת עם הנושא הזה בדרך שהיא מחזורית וטיפה מייאשת, כי ככה זה.
כולנו היינו חיילים בצבא, כולנו מכירים את הפקודות, ועכשיו כשעברו כמה שנים טובות אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד כמה ילדים היינו. כמה לא חשבנו על מה אנחנו עושים, למה אנחנו עושים את זה ואולי בעיקר התעסקנו יתר על המידה בלהיות "וואסחיסטים" ופחות בלהיות אנחנו. וזוהי נקודת ההתחלה של הסרט שלנו, שמייצגת אותנו, הישראלים שנולדים לתוך סיטואציה שלא בחרו להיות בה, אנחנו פשוט עושים מה שצריך.
בשרות הצבאי אתה בעצם משחק מן משחק. חברים של שומרים ומגנים עליך, המפקד שלך הוא כל יכול. אתה לא מאמין שמשהו יכול לקרות לך, אתה נכנס לשטחים עוינים ומסתובב חשוף במבצעים והכל בסדר. ואז עוברות כמה שנים, אתה מתבגר ומבין שכולנו בני אדם. אין גיבורי על, אתה מגיע למילואים וכולם אנשי משפחות ולכל אחד יש את החיים שלו. ביטחון שיש לך בתור חייל סדיר מתפוגג לחלוטין. כיפת הברזל הוסרה וכעת אתה חשוף לחלוטין לחרדות מצו 8 שמתווספות על גבי חרדות מהמציאות הכללית.
האמת היא, שהמצב הנוכחי והלא פתיר פשוט צילק אותנו והצלקות האלה רודפות אותנו גם אחרי שאנחנו פושטים את המדים. זו הסיבה שבסרט אלי הופך בנקודה זו מרודף לנרדף וזהו למעשה העיקרון שסביבו העלילה מתחוללת.
אז בעצם לקחנו את אלי, הרודף. למה רודף? כי הוא נמצא בצד החזק. בצד שמרגיש שהוא יכול הכל, בצד של אלה שמרגישים שלא יקרה להם כלום וגרמנו לפחדים שלו (בהשראת הפחדים שלנו) להתממש, המציאות התהפכה, הפכנו להיות נרדפים.
נרדפים על ידי הפחדים שלנו, אלה שאנחנו יצרנו. בסרט הם באים בצורת שמלות רפאים,נהר שוצף במפתחות, מחסור במים והעדר מסגרת ששומרת עלייך. אתה לבד וערום.
העירום הוא כמובן רק מטאפורה לכמה אנחנו משילים מעצמנו שכבות של זהות כשאנחנו מתמודדים עם הפחדים שלנו, ועמוק בפנים מתחת לזהות היהודית/ ישראלית/ מוסלמית/פלסטינית, אנחנו רוצים להאמין שהאדם בבסיסו הוא ייצור אוהב באשר הוא, שכל מה שהוא רוצה, זה חיבוק חם ממישהו שדואג לו.
אחרי שאלי השיל מעליו את פחדיו הוא עומד אל מול המאמא כילד שזה עתה נולד, המאמא הגדולה מגיבה כמו אמא שמצאה את בנה, אולי זה טיפה נאיבי אבל אנחנו ציפינו מהצופה בשלב זה להביט במאמא המוסלמית כפשוט אמא, וב-אלי כפשוט אלי ולא חייל\יהודי\ישראלי, אנחנו חייבים להודות שגילינו שזאת משימה לא פשוטה בישראל וכי המטענים הקולקטיבים הם גורם השפעה דומיננטי מאד בצורה שבה אנשים תופסים את הסצנה. (אלמנט נוסף שהכנסנו בעיצוב הפריים היה בניית החיבוק של אלי ע"י המאמא כמו הפייטה ובכך לתת לו מעמד של ערך אוניברסלי- אם ובנה.)
בסוף הסרט, אלי נרדם בחיקה של האמא הערבייה, סוף מתוק, הלואי והסרט היה נגמר שם, אבל פשוט לא יכלנו. זה לא הרגיש לנו נכון. זה לא הסוף האמיתי וזה אף פעם לא נגמר. אתה מכוון נשק ביום אחד, אתה מפעיל אלימות (מוצדקת ככל שתהייה, ורוב הזמן היא נדרשת) ההשלכות של מעשייך יוצרות אלימות חוזרת ביום אחר. היינו אומרים שזה כמו לירות לעצמך כדור ברגל, אבל זה יותר כמו לדפוק לעצמך כדור בראש, רק שתכלס, פשוט אין ברירה אחרת.
אנחנו מבינים שהסרט שלנו מאד פתוח לפרשנויות, אנחנו חייבים  להודות שאנחנו מופתעים בכל פעם מחדש מהדרך שבה אנשים רואים את הסרט הזה, בארץ למשל רוב החיילים הקרביים שהראנו להם את הסרט ראו את בסוף את אלי כחייל שבא להציל את אלי הערום מהשבי.
בחו"ל הסרט בעיקר עורר דיונים ושאלות, אנשים הניחו שמכיוון שיצרנו סרט כזה שווה לדבר איתנו כדי לנסות ולקבל מושג אמיתי לגביי המתרחש פה ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו בלנסות ולהסביר את מה שקורה פה, למען האמת זה היה מסע בפני עצמו, כי זה באמת גרם לנו לחפור פנימה ולנסות להבין איפה אנחנו עומדים, אנחנו חושבים שהתשובה הכי טובה היא שעמדתנו משתנה בהתאם למצב הביטחוני.
לדעתנו הטירוף של המציאות הישראלית פשוט מתחנן להקבלה לאליס , זוהי הסיבה שאלי נקרא אלי. ולא חיים או דודו. לגבי הארט: נקודת המוצא היה להראות את המציאות כמו שהיא לא חלקה אלא מקומטת, ומשם זה התפתח. הבחירה בסמלים שבחרנו להכניס לסרט הם היוו חלק ממקורות ההשראה שלנו. לדוגמא: שמלות העאבייה- ראינו את העבודת וידיאו ארט של אמנית המיצג ראידה אדון. לא יכלנו שלא להתרגש ולהצטמרר מהתחושה שאתה מקבל משמלה שחורה שמתנפנפת ברוח.

ועבודת הצילום של זיו קורן:

עיצובים:











תמונה מוטבעת 8

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג

הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.