אלי, סרט הגמר של רעות אלעד ושגיא אלטר. בצלאל 2014:
הפוליטי והאישי מתאחדים בסרט הזה שכל אחד מפרש כראות עיניו. אני אישית ראיתי בו תמונה של חייל ששוקע בטירוף בו הוא מתגלגל מתוקפן לקורבן. עולם הדימויים הסוריאליסטי עם זאת מתחמק מאמירה חד משמעית ומתפרש כאשר משוחחים עם היוצרים. הגשתי להם רשימת שאלות שעסקו בפרשנות הסרט ומשמעות החיבור עם עליסה בארץ הפלאות .
"לפני שנתחיל לדבר על הסרט אנחנו רוצים לספר לך קצת על עצמנו, אנחנו חושבים שבסרטים עם קונוטציה פוליטית מאד חשוב לדעת קצת על ההיסטוריה של היוצרים כדי להבין את נקודת המוצא.
שנינו גדלנו במרכז הארץ, שגיא בחדרה ורעות בבת חפר, נולדנו למשפחות ישראליות רגילות, היינו פעילים בתנועות נוער, שנינו שירתנו בשטחים, שגיא כלוחם ביהודה ושומרון ורעות בשכם ושנינו משרתי מילואים פעילים.
אנחנו חולקים את אותה השקפת עולם והיא מזדקקת לכדי הרגשה מוזרה שבתור אזרחים ישראלים שעושים את "המסלול הישראלי" כתקנו, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, כאילו הכל מתנהל סביבנו במחזוריות אינסופית, משוגעת ומתסכלת ואין לנו דרך או אפילו קצה של כיוון שירמז לנו איך לשבור אותה. מכאן נולד הרעיון להתעמת עם הנושא הזה בדרך שהיא מחזורית וטיפה מייאשת, כי ככה זה.
כולנו היינו חיילים בצבא, כולנו מכירים את הפקודות, ועכשיו כשעברו כמה שנים טובות אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד כמה ילדים היינו. כמה לא חשבנו על מה אנחנו עושים, למה אנחנו עושים את זה ואולי בעיקר התעסקנו יתר על המידה בלהיות "וואסחיסטים" ופחות בלהיות אנחנו. וזוהי נקודת ההתחלה של הסרט שלנו, שמייצגת אותנו, הישראלים שנולדים לתוך סיטואציה שלא בחרו להיות בה, אנחנו פשוט עושים מה שצריך.
בשרות הצבאי אתה בעצם משחק מן משחק. חברים של שומרים ומגנים עליך, המפקד שלך הוא כל יכול. אתה לא מאמין שמשהו יכול לקרות לך, אתה נכנס לשטחים עוינים ומסתובב חשוף במבצעים והכל בסדר. ואז עוברות כמה שנים, אתה מתבגר ומבין שכולנו בני אדם. אין גיבורי על, אתה מגיע למילואים וכולם אנשי משפחות ולכל אחד יש את החיים שלו. ביטחון שיש לך בתור חייל סדיר מתפוגג לחלוטין. כיפת הברזל הוסרה וכעת אתה חשוף לחלוטין לחרדות מצו 8 שמתווספות על גבי חרדות מהמציאות הכללית.
האמת היא, שהמצב הנוכחי והלא פתיר פשוט צילק אותנו והצלקות האלה רודפות אותנו גם אחרי שאנחנו פושטים את המדים. זו הסיבה שבסרט אלי הופך בנקודה זו מרודף לנרדף וזהו למעשה העיקרון שסביבו העלילה מתחוללת.
אז בעצם לקחנו את אלי, הרודף. למה רודף? כי הוא נמצא בצד החזק. בצד שמרגיש שהוא יכול הכל, בצד של אלה שמרגישים שלא יקרה להם כלום וגרמנו לפחדים שלו (בהשראת הפחדים שלנו) להתממש, המציאות התהפכה, הפכנו להיות נרדפים.
נרדפים על ידי הפחדים שלנו, אלה שאנחנו יצרנו. בסרט הם באים בצורת שמלות רפאים,נהר שוצף במפתחות, מחסור במים והעדר מסגרת ששומרת עלייך. אתה לבד וערום.
העירום הוא כמובן רק מטאפורה לכמה אנחנו משילים מעצמנו שכבות של זהות כשאנחנו מתמודדים עם הפחדים שלנו, ועמוק בפנים מתחת לזהות היהודית/ ישראלית/ מוסלמית/פלסטינית, אנחנו רוצים להאמין שהאדם בבסיסו הוא ייצור אוהב באשר הוא, שכל מה שהוא רוצה, זה חיבוק חם ממישהו שדואג לו.
אחרי שאלי השיל מעליו את פחדיו הוא עומד אל מול המאמא כילד שזה עתה נולד, המאמא הגדולה מגיבה כמו אמא שמצאה את בנה, אולי זה טיפה נאיבי אבל אנחנו ציפינו מהצופה בשלב זה להביט במאמא המוסלמית כפשוט אמא, וב-אלי כפשוט אלי ולא חייל\יהודי\ישראלי, אנחנו חייבים להודות שגילינו שזאת משימה לא פשוטה בישראל וכי המטענים הקולקטיבים הם גורם השפעה דומיננטי מאד בצורה שבה אנשים תופסים את הסצנה. (אלמנט נוסף שהכנסנו בעיצוב הפריים היה בניית החיבוק של אלי ע"י המאמא כמו הפייטה ובכך לתת לו מעמד של ערך אוניברסלי- אם ובנה.)
בסוף הסרט, אלי נרדם בחיקה של האמא הערבייה, סוף מתוק, הלואי והסרט היה נגמר שם, אבל פשוט לא יכלנו. זה לא הרגיש לנו נכון. זה לא הסוף האמיתי וזה אף פעם לא נגמר. אתה מכוון נשק ביום אחד, אתה מפעיל אלימות (מוצדקת ככל שתהייה, ורוב הזמן היא נדרשת) ההשלכות של מעשייך יוצרות אלימות חוזרת ביום אחר. היינו אומרים שזה כמו לירות לעצמך כדור ברגל, אבל זה יותר כמו לדפוק לעצמך כדור בראש, רק שתכלס, פשוט אין ברירה אחרת.
אנחנו מבינים שהסרט שלנו מאד פתוח לפרשנויות, אנחנו חייבים להודות שאנחנו מופתעים בכל פעם מחדש מהדרך שבה אנשים רואים את הסרט הזה, בארץ למשל רוב החיילים הקרביים שהראנו להם את הסרט ראו את בסוף את אלי כחייל שבא להציל את אלי הערום מהשבי.
בחו"ל הסרט בעיקר עורר דיונים ושאלות, אנשים הניחו שמכיוון שיצרנו סרט כזה שווה לדבר איתנו כדי לנסות ולקבל מושג אמיתי לגביי המתרחש פה ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו בלנסות ולהסביר את מה שקורה פה, למען האמת זה היה מסע בפני עצמו, כי זה באמת גרם לנו לחפור פנימה ולנסות להבין איפה אנחנו עומדים, אנחנו חושבים שהתשובה הכי טובה היא שעמדתנו משתנה בהתאם למצב הביטחוני.
לדעתנו הטירוף של המציאות הישראלית פשוט מתחנן להקבלה לאליס , זוהי הסיבה שאלי נקרא אלי. ולא חיים או דודו. לגבי הארט: נקודת המוצא היה להראות את המציאות כמו שהיא לא חלקה אלא מקומטת, ומשם זה התפתח. הבחירה בסמלים שבחרנו להכניס לסרט הם היוו חלק ממקורות ההשראה שלנו. לדוגמא: שמלות העאבייה- ראינו את העבודת וידיאו ארט של אמנית המיצג ראידה אדון. לא יכלנו שלא להתרגש ולהצטמרר מהתחושה שאתה מקבל משמלה שחורה שמתנפנפת ברוח.
ועבודת הצילום של זיו קורן:
עיצובים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה