דלג לתוכן הראשי

איך נראה ניצחון? WIN MACHINE פרויקט הגמר של שיר קנובלר. מנשר 2015

פרויקט הגמר האינטרקטיבי של שיר קנובלר. מנשר 2015.


לינק ישיר לפרויקט באינטרלוד:
tinyurl.com/shirwm



אז קודם כל גילוי נאות, זה פרויקט שאני, בין השאר, הנחיתי. "בין השאר" בגלל שהוא משותף למחלקת תקשורת חזותית ולאנימציה במנשר. שיר היא אנימטורית אבל גם עורכת אפטר מנוסה. הנושא שהיא בחרה לתקוף הוא מקסים בעיניי: לייצר חויה אינטרקטיבית טוטאלית ומותאמת אישית של "ניצחון". יומרני, כן. ומאתגר.

השימוש בכלי האינטרקטיבי של אינטרלוד (פלטפורמת תוכן שיזם יוני בלוך לקליפים אינטרקטיבים) מתאים בדיוק לסוג כזה של חויה מותאמת אישית. אין צורך בידע בתכנות, אלא רק בווידאו, אנימציה ועיצוב. החויה המקורית ששיר רצתה להעביר הינה חויית ניצחון. העניין הוא שהעבודה עברה גלגולים רבים ששילבו גם מחקר של תרבות פופ וקליפים, אבל בעיקר תהייה על משמעותה של חויית הניצחון הזו בכלל.

נשאל זאת כך: מהי הצלחה?

לכל תשובה חייב להיות פן אירוני, שכן ההצלחה לעולם חייבת להיות חמקמקה. תמיד הישג הוא נקודת מוצא לשלב הבא שיכול להיות גדול יותר מקודמו או כישלון. הצלחה היא אירונית גם (ואולי בעיקר) כשהיא תלויית תרבות. היא יחסית. הצלחה היא שאיפה של פרט סובייקטיבי ליצור לעצמו מעמד וסטטוס אובייקטיבי תוך אשליה עצמית שזהו רצונו.

האם אפשר להעביר את כל זה בפרויקט גמר אחד? לא. אבל אפשר לחקור, לנסות, לרמוז, להתחכם ולצטט.

אותי כמנחה ליוו כמה דברים בתהליך: אהבתי מאוד את השימוש בעולם הפופ והקטאאוט שפוגשים את עולם מכונות המזל והעתידות המכניות. ואהבתי את המעבר ממשהו תמים (וכמעט מתחנף לצופה) למשהו מטריד וביקורתי. הפרויקט גם הזכיר לי את מכונת הפרספקטיבה הטוטלית של "המדריך לטרמפיסט". זו מכונה שמצליחה לתת לך את התחושה האמיתית של היחס בינך לגודל היקום. זו מכונה שבעימות בין האגו האנושי למציאות הפשוטה לא משאירה לו סיכוי השרדות אמיתי.

אלא אם כן הוא זאפוד ביבלברוקס.

שיר מספרת:

"הגעתי לרעיון דרך הרקע שלי כעורכת וידאו. תמיד אהבתי מונטאז'ים קולנועיים שמתארים הצלחה בחיים, הם מלהיבים אותי. הפרויקט התחיל כתחקיר קולנועי: אספתי דוגמאות לעריכה מהירה של סימני הצלחה שהופיעו בסרטים, בסדרות ובקליפים. התוצאה היתה אוסף ענק של רפרנסים, מתוכם ערכתי מחדש קליפים בנושאים שונים, למשל קליפ של הצלחה בספורט, קליפ של הצלחה בעסקים, הצלחה חומרית, הצלחה רומנטית, הצלחה חברתית וכולי. אלו היו מאגרי הדימויים שלי ומתוכם עבדתי.




בשלב הבא חשבתי "מה אם אעשה מין מונטאז' הצלחה כזה שיהיה מותאם לבחירה אישית?", שהמשתמש יבחר לעצמו סוג של הצלחה. מכאן הגעתי לשאלון אישיות. לקחתי דוגמה משאלונים בסגנון באזפיד, שאלוני "איזה דמות בהארי פוטר אתה" למיניהם. זו מסגרת מוגבלת, התשובות הרי מוגבלות, ובהתאם יוצא שכל צופה מקבל את אותו חזון הצלחה פחות או יותר. כמו שחזון ההצלחה ההוליוודי בעצמו מוגבל לתבניות שחקרתי.


הבחירה להתיחס למכונות, לקרוא לזה Win Machine ולהרכיב מכונות קולאז'יות מחומרי הגלם, נבעה מתחקיר נוסף. הפעם חקרתי מכונות "מגדת עתידות" מכניות ישנות כמו זו שבסרטון הבא, שגם הן "מנבאות" למשתמש הצלחה בנוסחאות כתובות מראש. בנוסף הושפעתי מאנימטורים שיוצרים אנימציה מכנית כגון אמן הרשת הבריטי Cyriak.




רפרנס אחד מתחום האנימציה הוביל אותי לרפרנס אחר שבסופו של דבר קבע את סגנון הארט. בפרויקט הגמר של של גיא טרפלר Not Mine (פה למטה), שהשפיע על שיטת העבודה שבחרתי, מצאתי קומפוזיציה שמתיחסת למייקל ג'קסון. זה הוביל אותי לעטיפת האלבום Dangerous מאת הצייר Mark Ryden. דרך הציור הגעתי גם לקליפ האנימציה לשיר Leave Me Alone שמציג מסע ברכבת שדים עמוסת רפרנסים למייקל ג'קסון. בהסתמך על העטיפה התחלתי לעבוד על קולאז'ים של סמלי הצלחה וכשלון. בסופו של דבר אותם קולאז'ים התגלגלו למסכי הסיום, ורכבת השדים התגלגלה לסיקוונס התשובה.



מעבר לתחקיר המקוון היה גם תחקיר אנושי. למשל חילקתי לשלושים סטודנטים שאלונים לגבי סוג ההצלחה שהם היו רוצים לראות בסרטון, ואז ניתחתי את התוצאות בגרף.

היה חשוב לי לאסוף תכנים ופידבקים שונים ולתת לתהליך להתפתח בצורה אורגנית. שני קורסים שלקחתי במהלך השנה בהנחיית מיכל וקסלר, תולדות העיצוב ועיצוב בן זמננו, עסקו במקביל בפסיכדליה ובעיצוב של תחילת המאה ה-20 ותרמו השפעות נוספות.


חומרי הגלם כולם לקוחים מסרטים ומקליפים, אין דבר שצילמתי או שיצרתי במחשב. האותיות נגזרו מכותרות סרטים, התאורה לקוחה מהארוויזיון האחרון, הכל מסתמך על משהו קודם. יש יוצא דופן אחד: את הריצוד שמופיע במסכים האינטראקטיבים השגתי באמצעות צילום וידאו של עטיפת סוכריה. זו היתה ההזדמנות היחידה שהרמתי מצלמה במהלך הפרויקט. כל השאר זה רוטוסקופינג, לילות רבים של רוטוסקופינג שהעברתי עם מסך אחד פתוח על אפטר אפקטס והשני על פרקים ישנים של X-FILES.


רפרנסים

מבחינת לו"ז העבודה היתה מאתגרת כי מצאתי את עצמי בין מחלקות, חזותית ואנימציה, בפרויקט שמבחינת שתי המחלקות היה שונה מהמקובל. בסמסטר הראשון רק חיפשתי קונספט, מה שדי מקובל בתקשורת חזותית, אבל באנימציה כולם כבר היו עם אנימטיק ועיצובים סגורים לכל הסרט שלהם. כשהתחלתי לעשות אנימציה רק בימים האחרונים של הלימודים האנימטורים הסתכלו מהצד בחרדה, במבט של "מי הולך לבשר לה שזה לא הולך לקרות?". אלא שהאנימציה הסופית דווקא היתה החלק הקצר בפרויקט הזה: ברגע שכל החלקים היו מוכנים הרכבתי את המכונה מהר, כי כל התהליך דחף לכיוון מאוד ברור."

תהליכי עבודה:








גרסאות של הפרויקט:





עוד ארט של הפרויקט:
https://www.behance.net/gallery/28901773/Win-Machine

השואוריל של שיר:


עבודות נוספות שלה בוימאו:
https://vimeo.com/channels/shirknobler



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)