דלג לתוכן הראשי

איך נראה ניצחון? WIN MACHINE פרויקט הגמר של שיר קנובלר. מנשר 2015

פרויקט הגמר האינטרקטיבי של שיר קנובלר. מנשר 2015.


לינק ישיר לפרויקט באינטרלוד:
tinyurl.com/shirwm



אז קודם כל גילוי נאות, זה פרויקט שאני, בין השאר, הנחיתי. "בין השאר" בגלל שהוא משותף למחלקת תקשורת חזותית ולאנימציה במנשר. שיר היא אנימטורית אבל גם עורכת אפטר מנוסה. הנושא שהיא בחרה לתקוף הוא מקסים בעיניי: לייצר חויה אינטרקטיבית טוטאלית ומותאמת אישית של "ניצחון". יומרני, כן. ומאתגר.

השימוש בכלי האינטרקטיבי של אינטרלוד (פלטפורמת תוכן שיזם יוני בלוך לקליפים אינטרקטיבים) מתאים בדיוק לסוג כזה של חויה מותאמת אישית. אין צורך בידע בתכנות, אלא רק בווידאו, אנימציה ועיצוב. החויה המקורית ששיר רצתה להעביר הינה חויית ניצחון. העניין הוא שהעבודה עברה גלגולים רבים ששילבו גם מחקר של תרבות פופ וקליפים, אבל בעיקר תהייה על משמעותה של חויית הניצחון הזו בכלל.

נשאל זאת כך: מהי הצלחה?

לכל תשובה חייב להיות פן אירוני, שכן ההצלחה לעולם חייבת להיות חמקמקה. תמיד הישג הוא נקודת מוצא לשלב הבא שיכול להיות גדול יותר מקודמו או כישלון. הצלחה היא אירונית גם (ואולי בעיקר) כשהיא תלויית תרבות. היא יחסית. הצלחה היא שאיפה של פרט סובייקטיבי ליצור לעצמו מעמד וסטטוס אובייקטיבי תוך אשליה עצמית שזהו רצונו.

האם אפשר להעביר את כל זה בפרויקט גמר אחד? לא. אבל אפשר לחקור, לנסות, לרמוז, להתחכם ולצטט.

אותי כמנחה ליוו כמה דברים בתהליך: אהבתי מאוד את השימוש בעולם הפופ והקטאאוט שפוגשים את עולם מכונות המזל והעתידות המכניות. ואהבתי את המעבר ממשהו תמים (וכמעט מתחנף לצופה) למשהו מטריד וביקורתי. הפרויקט גם הזכיר לי את מכונת הפרספקטיבה הטוטלית של "המדריך לטרמפיסט". זו מכונה שמצליחה לתת לך את התחושה האמיתית של היחס בינך לגודל היקום. זו מכונה שבעימות בין האגו האנושי למציאות הפשוטה לא משאירה לו סיכוי השרדות אמיתי.

אלא אם כן הוא זאפוד ביבלברוקס.

שיר מספרת:

"הגעתי לרעיון דרך הרקע שלי כעורכת וידאו. תמיד אהבתי מונטאז'ים קולנועיים שמתארים הצלחה בחיים, הם מלהיבים אותי. הפרויקט התחיל כתחקיר קולנועי: אספתי דוגמאות לעריכה מהירה של סימני הצלחה שהופיעו בסרטים, בסדרות ובקליפים. התוצאה היתה אוסף ענק של רפרנסים, מתוכם ערכתי מחדש קליפים בנושאים שונים, למשל קליפ של הצלחה בספורט, קליפ של הצלחה בעסקים, הצלחה חומרית, הצלחה רומנטית, הצלחה חברתית וכולי. אלו היו מאגרי הדימויים שלי ומתוכם עבדתי.




בשלב הבא חשבתי "מה אם אעשה מין מונטאז' הצלחה כזה שיהיה מותאם לבחירה אישית?", שהמשתמש יבחר לעצמו סוג של הצלחה. מכאן הגעתי לשאלון אישיות. לקחתי דוגמה משאלונים בסגנון באזפיד, שאלוני "איזה דמות בהארי פוטר אתה" למיניהם. זו מסגרת מוגבלת, התשובות הרי מוגבלות, ובהתאם יוצא שכל צופה מקבל את אותו חזון הצלחה פחות או יותר. כמו שחזון ההצלחה ההוליוודי בעצמו מוגבל לתבניות שחקרתי.


הבחירה להתיחס למכונות, לקרוא לזה Win Machine ולהרכיב מכונות קולאז'יות מחומרי הגלם, נבעה מתחקיר נוסף. הפעם חקרתי מכונות "מגדת עתידות" מכניות ישנות כמו זו שבסרטון הבא, שגם הן "מנבאות" למשתמש הצלחה בנוסחאות כתובות מראש. בנוסף הושפעתי מאנימטורים שיוצרים אנימציה מכנית כגון אמן הרשת הבריטי Cyriak.




רפרנס אחד מתחום האנימציה הוביל אותי לרפרנס אחר שבסופו של דבר קבע את סגנון הארט. בפרויקט הגמר של של גיא טרפלר Not Mine (פה למטה), שהשפיע על שיטת העבודה שבחרתי, מצאתי קומפוזיציה שמתיחסת למייקל ג'קסון. זה הוביל אותי לעטיפת האלבום Dangerous מאת הצייר Mark Ryden. דרך הציור הגעתי גם לקליפ האנימציה לשיר Leave Me Alone שמציג מסע ברכבת שדים עמוסת רפרנסים למייקל ג'קסון. בהסתמך על העטיפה התחלתי לעבוד על קולאז'ים של סמלי הצלחה וכשלון. בסופו של דבר אותם קולאז'ים התגלגלו למסכי הסיום, ורכבת השדים התגלגלה לסיקוונס התשובה.



מעבר לתחקיר המקוון היה גם תחקיר אנושי. למשל חילקתי לשלושים סטודנטים שאלונים לגבי סוג ההצלחה שהם היו רוצים לראות בסרטון, ואז ניתחתי את התוצאות בגרף.

היה חשוב לי לאסוף תכנים ופידבקים שונים ולתת לתהליך להתפתח בצורה אורגנית. שני קורסים שלקחתי במהלך השנה בהנחיית מיכל וקסלר, תולדות העיצוב ועיצוב בן זמננו, עסקו במקביל בפסיכדליה ובעיצוב של תחילת המאה ה-20 ותרמו השפעות נוספות.


חומרי הגלם כולם לקוחים מסרטים ומקליפים, אין דבר שצילמתי או שיצרתי במחשב. האותיות נגזרו מכותרות סרטים, התאורה לקוחה מהארוויזיון האחרון, הכל מסתמך על משהו קודם. יש יוצא דופן אחד: את הריצוד שמופיע במסכים האינטראקטיבים השגתי באמצעות צילום וידאו של עטיפת סוכריה. זו היתה ההזדמנות היחידה שהרמתי מצלמה במהלך הפרויקט. כל השאר זה רוטוסקופינג, לילות רבים של רוטוסקופינג שהעברתי עם מסך אחד פתוח על אפטר אפקטס והשני על פרקים ישנים של X-FILES.


רפרנסים

מבחינת לו"ז העבודה היתה מאתגרת כי מצאתי את עצמי בין מחלקות, חזותית ואנימציה, בפרויקט שמבחינת שתי המחלקות היה שונה מהמקובל. בסמסטר הראשון רק חיפשתי קונספט, מה שדי מקובל בתקשורת חזותית, אבל באנימציה כולם כבר היו עם אנימטיק ועיצובים סגורים לכל הסרט שלהם. כשהתחלתי לעשות אנימציה רק בימים האחרונים של הלימודים האנימטורים הסתכלו מהצד בחרדה, במבט של "מי הולך לבשר לה שזה לא הולך לקרות?". אלא שהאנימציה הסופית דווקא היתה החלק הקצר בפרויקט הזה: ברגע שכל החלקים היו מוכנים הרכבתי את המכונה מהר, כי כל התהליך דחף לכיוון מאוד ברור."

תהליכי עבודה:








גרסאות של הפרויקט:





עוד ארט של הפרויקט:
https://www.behance.net/gallery/28901773/Win-Machine

השואוריל של שיר:


עבודות נוספות שלה בוימאו:
https://vimeo.com/channels/shirknobler



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

CUPHEAD משחק בסטייל אנימציה קלאסית

המשחק CUPHEAD (ראש-ספל) מתאר מסע הרפתקאות של שני ראשי ספל בעקבות התערבות כושלת עם השטן.
לא רק שהמשחק מאופיין בסגנון האנימציה של האחים פליישר אלא שהוא גם נעשה באותה הטכניקה! מצוייר על נייר וצבוע ידנית (רק צביעת הדמויות בפוטשופ) והרקעים בצבעי מים. התוצאה באמת מקסימה ונאמנה למקור ההשראה:



לקניה: http://store.steampowered.com/app/268910/Cuphead/
אתר המשחק: http://www.cupheadgame.com/ המשחק נוצר על ידי סטודיו MDHR. 11 דקות מהמשחק:


המשחק מורכב מהתייחסויות ליצירות אנימציה קלאסיות מ"עצים ופרחים" של דיסני, דרך "מיקי בארץ המראה" ועד בטי בופ, פליקס החתול ופופאי.

עדכון: המשחק השיג מליון הורדות בשבועיים. הוא מצליח ואהוב ביותר, גם אם קשה מאוד לנצח אותו.

הרצאה על תהליך האנימציה:






מומלץ: הבלוג של האנימטור ג'ייק קלארק.









קרטון קלאסי אחד מיני רבים שמהווים השראה למשחק: ילדי הנעל, של האחים פליישר

יונתן וסרמן: מלא יצירות מנסות להעלות נוסטלגיה למשהו שהקהל עצמו לא חווה. מה שיפה בקאפהד זה שהוא משחק עם הרעיון של נוסטלגיה,. הוא מסתכל על הסרטים הישנים מנקודת מבט של ריחוק. כשקאפהד ואחיו מהמר…

פסטיבל חיפה תשע"ח נפתח!

פסטיבל חיפה תשע"ח נפתח!

זה מה שיש לו להציע בגזרת האנימציה:
קודם כל תחרות האנימציה הישראלית הקצרה. שם יוקרן הסרט שלי"ניגון" והוא יתמודד מול סרט של שתי סטודנטיות מצוינות שלי במנשר: אלה טבוריסקי ועינת נגר שיצרו את סרט הגמר "קרגו". עוד יוקרנו שם "רה-אורגניזציה של ריקרדו ורדסחיים, מורן סומר ואוסי ולד, "תאים רדומים – Compartments בבימוי דניאלה קופלר ואולי סייס ועוד.מוזמנים להגיע. יום שלישי בבוקר.
לינק: תחרות אנימציה ישראלית קצרה

הטריילר לסרט שלי. עוד עליו פה: https://sites.google.com/view/niggunshortfilm

הכרזה של "קרגו", מנשר 2017:

מיד לאחר התחרות הישראלית יוקרן גם הסרט החדש! הישראלי! באנימציה קלאסית! של חנן קמינסקי "אגדת שלמה".

זו הקרנת בכורה! אגדת המלך שלמה בחיפה.

שני כנסים על מציאות מדומה:
מציאות מדומה בעיר התחתית וכנס ניומדיה: כנס מציאות מדומה וניומדיה


הסרטים הבאים באורך מלא:לאהוב את וינסנט
זומבילניום


סינדרלה חתולה

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

Engloutis, סרט סטודנטים של מארטינז לנה וליאו סושל (2017)

סרטיהם של מארטינז לנה וליאו סושל, שני סטודנטים מדהימים מבית ספר ENSAD בצרפת.

לבלוע. הגולם, היצר והיצירה.

עובדים! ליאו סושל

עיצובים מהבלוג של לנה: http://zigomatyc.tumblr.com/






פורמייר

התנהגות בגיימינג - בין מושן דיזיין ואנימציה

התנהגות - בין מושן דיזיין ואנימציה

מושן דיזיין, בעברית: "עיצוב תנועה" הוא השימוש של מעצבי ברודקסט או אינטרקטיב בתנועה ככלי, כחלק מהחויה העיצובית. השם הזה מתאר איזושהי הפשטה של האנימציה: לא עוד "נפש" אלא "תנועה" לא עוד "רגש", "אשליית חיים" ו"אמינות" אלא עיצוב.
עיצוב הוא פונקציונלי. הוא קודם כל מוצר. בניגוד לטכניקה וסגנון שיש בהם מימד אישי העיצוב פונה החוצה אל המודעות של ההשפעה שיש לדימוי או לחוויה על מי שצורך אותה. כשזה מגיע לאנימציה נוצר פער גדול בין גישת עיצוב תנועה לאנימציה במובנה הקלאסי.
קחו למשל את "12 עקרונות האנימציה" של דיסני. איך הייתם מתארים אותם? אילו דוגמאות הייתם מביאים? שועל שזנבו נשרך אחריו כדי לבטא Draging? העמדת דמויות בחלל כדי לבטא את מצבן הנפשי בStaging? ומה קורה כשאתם מנסים להעביר את זה לעולם עיצוב התנועה? זה מה שקורה:



האם אלו 12 עקרונות האנימציה? לא. זוהי המרה שלהם לעולם משיק. יותר מזה, זוהי הפשטה גסה שחושפת את החולשות של 12 עקרונות האנימציה וזה כתוצאה מההקשר, או יותר נכון מחוסר ההקשר של עקרונות…