דלג לתוכן הראשי

איך נראה ניצחון? WIN MACHINE פרויקט הגמר של שיר קנובלר. מנשר 2015

פרויקט הגמר האינטרקטיבי של שיר קנובלר. מנשר 2015.


לינק ישיר לפרויקט באינטרלוד:
tinyurl.com/shirwm



אז קודם כל גילוי נאות, זה פרויקט שאני, בין השאר, הנחיתי. "בין השאר" בגלל שהוא משותף למחלקת תקשורת חזותית ולאנימציה במנשר. שיר היא אנימטורית אבל גם עורכת אפטר מנוסה. הנושא שהיא בחרה לתקוף הוא מקסים בעיניי: לייצר חויה אינטרקטיבית טוטאלית ומותאמת אישית של "ניצחון". יומרני, כן. ומאתגר.

השימוש בכלי האינטרקטיבי של אינטרלוד (פלטפורמת תוכן שיזם יוני בלוך לקליפים אינטרקטיבים) מתאים בדיוק לסוג כזה של חויה מותאמת אישית. אין צורך בידע בתכנות, אלא רק בווידאו, אנימציה ועיצוב. החויה המקורית ששיר רצתה להעביר הינה חויית ניצחון. העניין הוא שהעבודה עברה גלגולים רבים ששילבו גם מחקר של תרבות פופ וקליפים, אבל בעיקר תהייה על משמעותה של חויית הניצחון הזו בכלל.

נשאל זאת כך: מהי הצלחה?

לכל תשובה חייב להיות פן אירוני, שכן ההצלחה לעולם חייבת להיות חמקמקה. תמיד הישג הוא נקודת מוצא לשלב הבא שיכול להיות גדול יותר מקודמו או כישלון. הצלחה היא אירונית גם (ואולי בעיקר) כשהיא תלויית תרבות. היא יחסית. הצלחה היא שאיפה של פרט סובייקטיבי ליצור לעצמו מעמד וסטטוס אובייקטיבי תוך אשליה עצמית שזהו רצונו.

האם אפשר להעביר את כל זה בפרויקט גמר אחד? לא. אבל אפשר לחקור, לנסות, לרמוז, להתחכם ולצטט.

אותי כמנחה ליוו כמה דברים בתהליך: אהבתי מאוד את השימוש בעולם הפופ והקטאאוט שפוגשים את עולם מכונות המזל והעתידות המכניות. ואהבתי את המעבר ממשהו תמים (וכמעט מתחנף לצופה) למשהו מטריד וביקורתי. הפרויקט גם הזכיר לי את מכונת הפרספקטיבה הטוטלית של "המדריך לטרמפיסט". זו מכונה שמצליחה לתת לך את התחושה האמיתית של היחס בינך לגודל היקום. זו מכונה שבעימות בין האגו האנושי למציאות הפשוטה לא משאירה לו סיכוי השרדות אמיתי.

אלא אם כן הוא זאפוד ביבלברוקס.

שיר מספרת:

"הגעתי לרעיון דרך הרקע שלי כעורכת וידאו. תמיד אהבתי מונטאז'ים קולנועיים שמתארים הצלחה בחיים, הם מלהיבים אותי. הפרויקט התחיל כתחקיר קולנועי: אספתי דוגמאות לעריכה מהירה של סימני הצלחה שהופיעו בסרטים, בסדרות ובקליפים. התוצאה היתה אוסף ענק של רפרנסים, מתוכם ערכתי מחדש קליפים בנושאים שונים, למשל קליפ של הצלחה בספורט, קליפ של הצלחה בעסקים, הצלחה חומרית, הצלחה רומנטית, הצלחה חברתית וכולי. אלו היו מאגרי הדימויים שלי ומתוכם עבדתי.




בשלב הבא חשבתי "מה אם אעשה מין מונטאז' הצלחה כזה שיהיה מותאם לבחירה אישית?", שהמשתמש יבחר לעצמו סוג של הצלחה. מכאן הגעתי לשאלון אישיות. לקחתי דוגמה משאלונים בסגנון באזפיד, שאלוני "איזה דמות בהארי פוטר אתה" למיניהם. זו מסגרת מוגבלת, התשובות הרי מוגבלות, ובהתאם יוצא שכל צופה מקבל את אותו חזון הצלחה פחות או יותר. כמו שחזון ההצלחה ההוליוודי בעצמו מוגבל לתבניות שחקרתי.


הבחירה להתיחס למכונות, לקרוא לזה Win Machine ולהרכיב מכונות קולאז'יות מחומרי הגלם, נבעה מתחקיר נוסף. הפעם חקרתי מכונות "מגדת עתידות" מכניות ישנות כמו זו שבסרטון הבא, שגם הן "מנבאות" למשתמש הצלחה בנוסחאות כתובות מראש. בנוסף הושפעתי מאנימטורים שיוצרים אנימציה מכנית כגון אמן הרשת הבריטי Cyriak.




רפרנס אחד מתחום האנימציה הוביל אותי לרפרנס אחר שבסופו של דבר קבע את סגנון הארט. בפרויקט הגמר של של גיא טרפלר Not Mine (פה למטה), שהשפיע על שיטת העבודה שבחרתי, מצאתי קומפוזיציה שמתיחסת למייקל ג'קסון. זה הוביל אותי לעטיפת האלבום Dangerous מאת הצייר Mark Ryden. דרך הציור הגעתי גם לקליפ האנימציה לשיר Leave Me Alone שמציג מסע ברכבת שדים עמוסת רפרנסים למייקל ג'קסון. בהסתמך על העטיפה התחלתי לעבוד על קולאז'ים של סמלי הצלחה וכשלון. בסופו של דבר אותם קולאז'ים התגלגלו למסכי הסיום, ורכבת השדים התגלגלה לסיקוונס התשובה.



מעבר לתחקיר המקוון היה גם תחקיר אנושי. למשל חילקתי לשלושים סטודנטים שאלונים לגבי סוג ההצלחה שהם היו רוצים לראות בסרטון, ואז ניתחתי את התוצאות בגרף.

היה חשוב לי לאסוף תכנים ופידבקים שונים ולתת לתהליך להתפתח בצורה אורגנית. שני קורסים שלקחתי במהלך השנה בהנחיית מיכל וקסלר, תולדות העיצוב ועיצוב בן זמננו, עסקו במקביל בפסיכדליה ובעיצוב של תחילת המאה ה-20 ותרמו השפעות נוספות.


חומרי הגלם כולם לקוחים מסרטים ומקליפים, אין דבר שצילמתי או שיצרתי במחשב. האותיות נגזרו מכותרות סרטים, התאורה לקוחה מהארוויזיון האחרון, הכל מסתמך על משהו קודם. יש יוצא דופן אחד: את הריצוד שמופיע במסכים האינטראקטיבים השגתי באמצעות צילום וידאו של עטיפת סוכריה. זו היתה ההזדמנות היחידה שהרמתי מצלמה במהלך הפרויקט. כל השאר זה רוטוסקופינג, לילות רבים של רוטוסקופינג שהעברתי עם מסך אחד פתוח על אפטר אפקטס והשני על פרקים ישנים של X-FILES.


רפרנסים

מבחינת לו"ז העבודה היתה מאתגרת כי מצאתי את עצמי בין מחלקות, חזותית ואנימציה, בפרויקט שמבחינת שתי המחלקות היה שונה מהמקובל. בסמסטר הראשון רק חיפשתי קונספט, מה שדי מקובל בתקשורת חזותית, אבל באנימציה כולם כבר היו עם אנימטיק ועיצובים סגורים לכל הסרט שלהם. כשהתחלתי לעשות אנימציה רק בימים האחרונים של הלימודים האנימטורים הסתכלו מהצד בחרדה, במבט של "מי הולך לבשר לה שזה לא הולך לקרות?". אלא שהאנימציה הסופית דווקא היתה החלק הקצר בפרויקט הזה: ברגע שכל החלקים היו מוכנים הרכבתי את המכונה מהר, כי כל התהליך דחף לכיוון מאוד ברור."

תהליכי עבודה:








גרסאות של הפרויקט:





עוד ארט של הפרויקט:
https://www.behance.net/gallery/28901773/Win-Machine

השואוריל של שיר:


עבודות נוספות שלה בוימאו:
https://vimeo.com/channels/shirknobler



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…