*זוהי ביקורת מספיילרת ל"ספר הג'ונגל" החדש, סרט מדהים מבחינת היצירה הקולנועית שלו (ומהפן הזה ראוי יותר להשוות אותו ל"גרביטי" מאשר לסרטי ההנפשה של דיסני). סרט מעולה, ברצף לזוטרופיה הנהדר. ודווקא בגלל שמדובר בסרטים מוצלחים כל-כך מעניין אותי לחפור לעומקם ולגעת קצת בהקשר ההיסטורי והחברתי שלהם. להבין דרכם את העולם בו אנו חיים.
…
לקראת העיבוד החדש ל"ספר הג'ונגל" הבינו היוצרים שבסיפורים של קיפלינג חסר הצד השני, ושברוח התקופה הנוכחית אי-אפשר לעשות סרט שכולו עומד על המין הזכרי. אם רוצים לשמור על סטראטיפים מגדריים אפשר, כמו בגרסה הרוסית, להפוך את האבא הדאגני בגירה לאמא קשוחה. חשיבה קצת יותר מתקדמת הייתה לשנות דווקא את מינו של באלו, האבא חסר הדאגות של מוגלי. שירחן הטיגריס האכזרי גם היה יכול להיות טיגרסית אכזרית, וגם המלך לואי היה יכול להיות מלכה. וכמובן שבקלות אפשר היה להפוך את מוגלי, גיבור הסרט, לילדה.
אם הייתה איזושהי כוונה לאזן מגדרית את הסרט היה אפשר להפוך כמעט כל דמות בסרט מזכר לנקבה, ואפילו את כולן - אבל דווקא קא, הנחש, נבחר לעבור שינוי מגדר. הדמות המהפנטת, המפתה, שמספרת לך סיפורים ורוצה לבלוע אותך לתוכה. כמובן.
אבל רגע. מי שזוכר את ספר הג'ונגל של דיסני מ-1967 ידע שהייתה שם דמות נשית, ואמנם גם מפתה. הילדה שבסוף הסרט מובילה את מוגלי מהוריו המאמצים (מודל של זוגיות הומוסקסואלית מקסימה) החוצה מהג'ונגל אל עבר הכפר של בני-האדם. לא משנה שאבא באלו אומר לו "שהן רק צרות". הוא רוצה לראות והולך אחרי היצר. היצר להיות אדם, להיות גבר.
כל זה לא קיים בגרסה החדשה. בהמשך לקו שעובר ברוב סרטי הילדים של שני העשורים האחרונים, הארוס הולך ונעלם. אין יצר יותר. הגדולה של "לשבור את הקרח" הייתה בבחירה בין ארוס מיושן לאהבה משפחתית (מיושנת גם היא כנראה). בצפייה ראשונה נהנתי מהבחירה שנעשתה בסופו, שביחס לסרטי הנסיכות של דיסני של פעם נראית חתרנית. אבל בדיעבד אני מבין שבדור הנוכחי עצם הדילמה בין הארוס למשפחה היא החתרנית באמת, מאחר ושתי האופציות הולכות ונעלמות מעולם של סרטי הילדים.
בביקורת על "זוטרופוליס" הרחבתי בביטולה של המשפחה אל מול התאגיד. גם ב"ספר הג'ונגל" החדש אפשר למצוא בדיוק את אותם מאפיינים. הג'ונגל כאורגניזמים. "כוחה של הלהקה בזאב, וכוחו של הזאב בלהקה". המלך לואי הוא נבל כי הוא רוצה להיות יותר ממה שהוא, לחרוג ממקומו בתאגיד - הוא רוצה אש, הוא רוצה להיות אדם. ושירחן הטיגריס… האמת שאם נבחן את זה לעומק בסרט החדש קשה להבין למה הוא נבל. הסרט בסופו אפילו מוכיח שהוא צדק בדעה הקדומה שלו נגד בני-האדם, וכל הג'ונגל ומוגלי מסכימ. רק ראקשה מספקת לנו רמז לנבלתו של שירחן, כשהיא מאשימה אותו שהוא נוהג בטרור והורג למען ההנאה ולא רק בשביל להתקיים. הוא נבל כי יש לו תשוקה, בדיוק כמו לואי. התשוקה, ולא הבטלה, היא אם כל חטאת.
וזה אולי הצד המדאיג, שהיצר מודחק לחלוטין. אפשר לראות בבחירה להפוך את קא הנחש לאישה כמשהו שוביניסטי או מיזוגני, אבל לדעתי מדובר במשהו עמוק יותר - בביטול עצם המחשבה על גברים ונשים, על משיכה. אפשר לראות את זה בדמות של בלו. בסרט הישן הוא היה יצור יצרי, חרמן, שבצפייה בוגרת בשיר המפורסם שלו על "צרכי הדוב" קשה לפספס את הרגע (2:40) שהוא מביא את עצמו לסיפוק אורגזמטי. ועכשיו? הוא מסתפק בדבש ובטלה. בלו הפך לפו, וגם על מקומו כמרדן וכמאתגר של החברה הוא מוותר עד סוף הסרט.
מילא להעלים מהעולם את המשפחה והארוס המיני ההטרוסקסואלי, אולי זה אפילו הדבר הנכון - לא לשקר לילדים לגבי העולם אליו הם הולכים לגדול. עולם בו הם יבלו יותר זמן עם העמיתים שלהם למשרד מאשר עם המשפחה והילדים (אם הם בכלל יהיו מהמעטים שבוחרים להתרבות), בו התאגיד הוא הגורם הפוליטי הקובע ולא העם או המדינה. עולם בו התא המשפחתי והזוגיות הולכים ונהיים משהו בין קונבנציה נוחה וגמישה למוצג ארכיאולוגי. בו מיניות ויצר הם דבר פלואידי וזורם, בין מיני ורב מיני, בו גר דב עם עכברה, וארנבת עם שועל (ושוב להבדיל בין "ארנסט וסלסטין" הצרפתי ל"זוטרופיה" וחבריו האמריקאים - שבאחד הארוס נחגג והמלחמה בבורגנות מנוהלת עד סופה הטוב, בעוד שבאחרים הארוס מודחק והכניעה לבורגנות היא ברירת מחדל) .
מילא שמוגלי מוותר על האישה, על בני האנוש בכלל - אבל הוא גם מוותר על האש. פרומתאוס סתם סבל כל השנים האלו, מסתבר שבעצם אנחנו בכלל לא רוצים את המתנה שלו. האש היא רעה, הרסנית, ועדיף להכנע לאלים הפילים, שמחוללים עבור מוגלי נס ומתקנים את הרע שעשה.
מוגלי מסתפק בפשרה, מרשים לו להיות אדם ולא זאב בעולם של חיות - לטפס על עצים ולעשות את ה"טריקים" שלו, להיות קוף משוכלל (והוא עצמו מזכיר לזאבים שהם צריכים לעשות דברים בדרך של זאבים, לא לחרוג מהסדר חס וחלילה). אבל לא אש, לא משהו שייחד אותו, שיוציא אותו מחברת הג'ונגל החוצה, אל חברת בני-האדם. לא משהו שחורג מה"טבעי" ל"מלאכותי", כלומר לתרבותי ולאנושי. וכאן ממשיך "ספר הג'ונגל" החדש את אותו גל פוסט-הומניסטי. פיטר פן, ולא וונדי, הפך לגיבור. מוגלי נשאר על העץ עם באלו ובגירה, אדם שאינו מכיר את חוה, ובטח שלא ידע אותה, אדם שמסרב, לטוב ולרע, לטעום מפרי עץ הדעת.
מאחורי הקלעים:
מאחורי הקלעים:
צפו בנייד ב360 מעלות. זה די מגניב:
ראליזם משכנע!
תגובות
הוסף רשומת תגובה