דלג לתוכן הראשי

איך חיות באות לעולם - אלון רותם על ספר הג'ונגל 2016

*זוהי ביקורת מספיילרת  ל"ספר הג'ונגל" החדש, סרט מדהים מבחינת היצירה הקולנועית שלו (ומהפן הזה ראוי יותר להשוות אותו ל"גרביטי" מאשר לסרטי ההנפשה של דיסני). סרט מעולה, ברצף לזוטרופיה הנהדר. ודווקא בגלל שמדובר בסרטים מוצלחים כל-כך מעניין אותי לחפור לעומקם ולגעת קצת בהקשר ההיסטורי והחברתי שלהם. להבין דרכם את העולם בו אנו חיים.



לקראת העיבוד החדש ל"ספר הג'ונגל" הבינו היוצרים שבסיפורים של קיפלינג חסר הצד השני, ושברוח התקופה הנוכחית אי-אפשר לעשות סרט שכולו עומד על המין הזכרי. אם רוצים לשמור על סטראטיפים מגדריים אפשר, כמו בגרסה הרוסית, להפוך את האבא הדאגני בגירה לאמא קשוחה. חשיבה קצת יותר מתקדמת הייתה לשנות דווקא את מינו של באלו, האבא חסר הדאגות של מוגלי. שירחן הטיגריס האכזרי גם היה יכול להיות טיגרסית אכזרית, וגם המלך לואי היה יכול להיות מלכה. וכמובן שבקלות אפשר היה להפוך את מוגלי, גיבור הסרט, לילדה.


אם הייתה איזושהי כוונה לאזן מגדרית את הסרט היה אפשר להפוך כמעט כל דמות בסרט מזכר לנקבה, ואפילו את כולן - אבל דווקא קא, הנחש, נבחר לעבור שינוי מגדר. הדמות המהפנטת, המפתה, שמספרת לך סיפורים ורוצה לבלוע אותך לתוכה. כמובן.


אבל רגע. מי שזוכר את ספר הג'ונגל של דיסני מ-1967 ידע שהייתה שם דמות נשית, ואמנם גם מפתה. הילדה שבסוף הסרט מובילה את מוגלי מהוריו המאמצים (מודל של זוגיות הומוסקסואלית מקסימה) החוצה מהג'ונגל אל עבר הכפר של בני-האדם. לא משנה שאבא באלו אומר לו "שהן רק צרות". הוא רוצה לראות והולך אחרי היצר. היצר להיות אדם, להיות גבר.


כל זה לא קיים בגרסה החדשה. בהמשך לקו שעובר ברוב סרטי הילדים של שני העשורים האחרונים, הארוס הולך ונעלם. אין יצר יותר. הגדולה של "לשבור את הקרח" הייתה בבחירה בין ארוס מיושן לאהבה משפחתית (מיושנת גם היא כנראה). בצפייה ראשונה נהנתי מהבחירה שנעשתה בסופו, שביחס לסרטי הנסיכות של דיסני של פעם נראית חתרנית. אבל בדיעבד אני מבין שבדור הנוכחי  עצם הדילמה בין הארוס למשפחה היא החתרנית באמת, מאחר ושתי האופציות הולכות ונעלמות מעולם של סרטי הילדים.


בביקורת על "זוטרופוליס" הרחבתי בביטולה של המשפחה אל מול התאגיד. גם ב"ספר הג'ונגל" החדש אפשר למצוא בדיוק את אותם מאפיינים. הג'ונגל כאורגניזמים. "כוחה של הלהקה בזאב, וכוחו של הזאב בלהקה". המלך לואי הוא נבל כי הוא רוצה להיות יותר ממה שהוא, לחרוג ממקומו בתאגיד - הוא רוצה אש, הוא רוצה להיות אדם. ושירחן הטיגריס… האמת שאם נבחן את זה לעומק בסרט החדש קשה להבין למה הוא נבל. הסרט בסופו אפילו מוכיח שהוא צדק בדעה הקדומה שלו נגד בני-האדם, וכל הג'ונגל ומוגלי מסכימ. רק ראקשה מספקת לנו רמז לנבלתו של שירחן, כשהיא מאשימה אותו שהוא נוהג בטרור והורג למען ההנאה ולא רק בשביל להתקיים. הוא נבל כי יש לו תשוקה, בדיוק כמו לואי. התשוקה, ולא הבטלה, היא אם כל חטאת.


וזה אולי הצד המדאיג, שהיצר מודחק לחלוטין. אפשר לראות בבחירה להפוך את קא הנחש לאישה כמשהו שוביניסטי או מיזוגני, אבל לדעתי מדובר במשהו עמוק יותר - בביטול עצם המחשבה על גברים ונשים, על משיכה. אפשר לראות את זה בדמות של בלו. בסרט הישן הוא היה יצור יצרי, חרמן, שבצפייה בוגרת בשיר המפורסם שלו על "צרכי הדוב" קשה לפספס את הרגע (2:40) שהוא מביא את עצמו לסיפוק אורגזמטי. ועכשיו? הוא מסתפק בדבש ובטלה. בלו הפך לפו, וגם על מקומו כמרדן וכמאתגר של החברה הוא מוותר עד סוף הסרט.


מילא להעלים מהעולם את המשפחה והארוס המיני ההטרוסקסואלי, אולי זה אפילו הדבר הנכון - לא לשקר לילדים לגבי העולם אליו הם הולכים לגדול. עולם בו הם יבלו יותר זמן עם העמיתים שלהם למשרד מאשר עם המשפחה והילדים (אם הם בכלל יהיו מהמעטים שבוחרים להתרבות), בו התאגיד הוא הגורם הפוליטי הקובע ולא העם או המדינה. עולם בו התא המשפחתי והזוגיות הולכים ונהיים משהו בין קונבנציה נוחה וגמישה למוצג ארכיאולוגי. בו מיניות ויצר הם דבר פלואידי וזורם, בין מיני ורב מיני, בו גר דב עם עכברה, וארנבת עם שועל (ושוב להבדיל בין "ארנסט וסלסטין" הצרפתי  ל"זוטרופיה" וחבריו האמריקאים - שבאחד הארוס נחגג והמלחמה בבורגנות מנוהלת עד סופה הטוב, בעוד שבאחרים הארוס מודחק והכניעה לבורגנות היא ברירת מחדל) .


מילא שמוגלי מוותר על האישה, על בני האנוש בכלל - אבל הוא גם מוותר על האש. פרומתאוס סתם סבל כל השנים האלו, מסתבר שבעצם אנחנו בכלל לא רוצים את המתנה שלו. האש היא רעה, הרסנית, ועדיף להכנע לאלים הפילים, שמחוללים עבור מוגלי נס ומתקנים את הרע שעשה.

מוגלי מסתפק בפשרה, מרשים לו להיות אדם ולא זאב בעולם של חיות -  לטפס על עצים ולעשות את ה"טריקים" שלו, להיות קוף משוכלל (והוא עצמו מזכיר לזאבים שהם צריכים לעשות דברים בדרך של זאבים, לא לחרוג מהסדר חס וחלילה). אבל לא אש, לא משהו שייחד אותו, שיוציא אותו מחברת הג'ונגל החוצה, אל חברת בני-האדם. לא משהו שחורג מה"טבעי" ל"מלאכותי", כלומר לתרבותי ולאנושי. וכאן ממשיך "ספר הג'ונגל" החדש את אותו גל פוסט-הומניסטי.  פיטר פן, ולא וונדי, הפך לגיבור. מוגלי נשאר על העץ עם באלו ובגירה, אדם שאינו מכיר את חוה, ובטח שלא ידע אותה, אדם  שמסרב, לטוב ולרע, לטעום מפרי עץ הדעת.

מאחורי הקלעים:




צפו בנייד ב360 מעלות. זה די מגניב:


ראליזם  משכנע!

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)