*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.
בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.
הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.
הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.
הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …
