דלג לתוכן הראשי

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO

בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפילו צילומים שטוחים, לנהל נרטיב משלהם ולהפוך לדמויות, למדתי אנימציה במנשר, ולאחר כמה פרויקטים עצמאיים קיבלתי טלפון מחני :)

חני:
אני מגיעה מתחום העיצוב. למדתי תקשורת חזותית באסכולה וכבר אז התעניינתי בבובות, נהגתי להסתובב ולצלם בובות ראווה. פרויקט הגמר שלי היה סרט עם בובות שעסק בגבול בין האמיתי למלאכותי. במהלך השנים עבדתי גם על תפאורות להצגות וגיליתי שאני יותר אוהבת לעבוד על המקט (הדגם המוקטן של הסט) מאשר על סט בגודל אמיתי, כי במקט הצלחתי לייצר עולם בפני עצמו. באותה תקופה למדתי קורס בניית בובות תיאטרון ובסיומו החלטתי לעשות סרט עם בובות. כך הגעתי לעולם הסטופ, שבו יצירה של עולמות קטנים היא חלק מהמדיום. בסרט הראשון עוד עבדתי עם בובות תיאטרון ובהמשך למדתי טכניקות נוספות.
אחרי שכתבתי את התסריט ללילי חיפשתי אנימטור לסרט והכרתי את תום. במקביל לסרט עשינו פרוייקטים נוספים יחד וכך זה התגלגל לשותפות בינינו.

סטופמושן נחשבת לטכניקה לא נפוצה בארץ באופן יחסי לטכניקות אחרות ועם זאת יש בה קסם מיוחד ונדיר. מה החזון שלכם לגבי סטופמושן? האם עושים סטופמושן בארץ?

ממה שידוע לנו יש יוצרים בודדים של סרטי סטופ עצמאיים בארץ אבל יש סרטי סטודנטים ממש טובים וגם הרבה פרסומות בסטופ, בעיקר כאלו שעושות שימוש בחפצים מוכנים. לאחרונה נראה שיש יותר שימוש בטכניקה בעולם הפרסום, עם השפעה של יוצרים כמו PES. גם בעולם נראה שיש חזרה לטכניקה הזאת והיא הולכת ומתפתחת. סטודיואים כמו LAIKA עושים שימוש במדפסות תלת מימד ומשלבים סטופ עם CGI. עצם זה שהיום כל אחד יכול לעשות סרטון סטופ בטלפון שלו הופך את הטכניקה להרבה יותר נגישה ואנחנו מאמינים שתלך ותתפתח.
הז'אנר של אנימצית בובות עדיין פחות נפוץ כאן. יש מדינות, בעיקר במזרח אירופה, ששם יש לזה מסורת של שנים וטכניקות עבודה שהתפתחו. היום ניתן לראות בפסטיבלים בעולם הרבה סרטי בובות. אנחנו מאמינים בקסם הייחודי של הטכניקה הזאת, שבה חפצים אמיתיים מתעוררים לחיים. אף טכניקה אחרת לא יכולה להעביר חוויה כזו. והיינו רוצים לחשוף אותה יותר לקהל הישראלי.
בסרט יש שילוב של תום וקטסטרופה, כמעט עד לתחושה שזה סרט על מוות. מה מקורותיו של הסיפור ואיך הסרט התקבל על ידי הצופים?

הסרט עוסק בהתבגרות. באובדן הילדות. הליך רגשי שמרגיש כמו מוות לכל דבר. הילדה בסרט היא למעשה כבר מבוגרת אבל מתקשה להתגבר על האובדן. היא נמצאת במצב של קיפאון. זאת תחושה שליוותה אותי באופן אישי הרבה זמן. ראיתי את זה גם באנשים סביבי. ההווה שלהם הוא סוג של מוות כי הם לא מצליחים להתגבר על האובדן של הילדים שחיו בתוכם.
היה מאוד מעניין לשמוע תגובות על הסרט. הוא לקח אנשים לכל מיני מקומות רגשיים. מישהו סיפר שזה החזיר אותו לתקופת הגירושים של הוריו. מישהי ראתה בזה מצב נפשי של חרדה ואובדן שפיות. בחור אחד מיפן כתב לנו על הדואליות של שני אנשים בגוף אחד שראה בלילי.
הרבה יוצרי סטופמושן נמשכים לסיפורים שיש בהם תום ילדות ועם זאת אימה, מורבידיות וקריפיות. האם יש לכם רעיון מאיפה זה מגיע?

כנראה זה קשור לטכניקה עצמה שמפיחה חיים בחפצים "מתים". היוצר הוא סוג של בורא. עם זאת, החפצים שלרוב הם בובות וצעצועים מתקשרים לילדות ותום. העיסוק בחומר הפיזי מתחבר הרבה פעמים למקומות קצת קריפיים. כשעובדים על בובה, בעיקר בובה אנושית מסיליקון, חומר שמדמה את הטקסטורה של הגוף האנושי, לפעמים חותכים ומרטשים. זה מיד לוקח לאסוציאציות כאלה. המסתורין שאופף את הבובה שקמה לחיים מתחבר לכל מיני דברים בתרבות, כמו הגולם או בובות וודו. אבל אנחנו רואים בזה את הצדדים הרגשיים שמשיקים לנוסטלגיה ולמטען תרבותי של זיכרון או רגש שמתחבר לחומריות של הבובה או האובייקט המצולם. ובין אם הבובה היא ייצוג של אדם, חיה או רעיון מופשט היא דרך לבטא רגשות אנושיים.
מה הפרויקטים הבאים שלכם?

כרגע עובדים על סרט קצר נוסף. גם הוא עוסק בהתבגרות אבל יותר בהיבט של עיסוק בגוף וקבלה עצמית. הסרט הולך להיות יותר נרטיבי ויכלול דיאלוגים. כבר יש תסריט וארט, ועכשיו אנחנו נמצאים לפני תחילת הפקה. עוד דבר שאנחנו מפתחים כרגע זאת סדרה של סרטונים קצרצרים מבוססים על אנימציית דמות.

---------------------------------------------------------

בור BORE
סרט שנה ג' במנשר של תום קוריס ורוני רשקס
















פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

זדיינו. פרויקט אנימציה מאת וליה רוזנצוייג, מנשר 2018

פרוייקט טרי וחזק ממחלקת תקשורת חזותית ממנשר. וליה רוזנצוייג הנפישה בציורי טושים שירה מדוברת (ספוקן וורד) שעוסק בדור ה1.5 של העליה מרוסיה. על זהות חצויה, גזענות והמבט על כור ההיתוך:



מתוך אתר הבוגרים https://www.minsharbogrim.com (התערוכה מוצגת במנשר עד ל9.8.18)

זדיינו אני אומרת לכם ״כילדים בברית המועצות הסתכלנו על ההורים שלנו כדמויות כל־יכולות. אחרי העלייה לארץ הפכנו להיות חזקים מהם: דיברנו עברית שוטפת, שחינו במנטליות הצברית ובפועל תיווכנו להורים את העולם הישראלי. הורינו, מן הצד השני, התרכזו בהישרדות ובמקרים רבים עבדו בעבודות שירותים למרות השכלתם הגבוהה. במרוצת השנים צמחנו להיות צעירים עצמאיים, התופסים תפקידי מפתח בחברה, אלא שהצורך התמידי להוכיח שאנחנו חלק גורם לכך שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות עצמנו. אנחנו תמיד צריכים להיות משהו אחר, טוב יותר, כדי להתקבל״. - אלקס ריף
הפרויקט מתעסק בחוויותיו של דור 1.5 שעלה מברית המועצות לשעבר. דור 1.5 הוא ילדי העולים שהגיעו עם ההורים בגיל הילדות או התבגרות המוקדם וגדלו בארץ. אנחנו לא בדיוק דור ראשון, שכן הורינו היו אלה שחוו את העליה במלואה על תופעותיה…

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






המלצות אנימיקס 2018

אנימיקס, הפסטיבל הישראלי הגדול והותיק בישראל נמצא ממש מעבר לפינה. כמדי שנה אני מנסה להמליץ על כמה מתוכניות האנימציה בדגש על אלו שמתאימות לקהל בוגר. וכמדי שנה אני גם מזהיר מכמה דברים ואתחיל בהם: התוכניות שמרכזות סרטי אנימציה על פי נושא הוא אחד הדברים הפחות מוצלחים בפסטיבל. על סמך הכרות משנים עברו מדובר לא פעם באוסף של סרטים שאין בינהם קשר אוצרותי מעבר לנושא שחוזר. מעבר לכך בעבר גם איכות ההקרנה לא היתה טובה כיוון שהסרטים השונים הודבקו זה לזה לרצף אחד שדרש ייצוא מחודש של קבצים שפוגע באיכות הקובץ המקורי. אני סוקר פה רק אירועי אנימציה למרות שהפסטיבל הוא גם פסטיבל קומיקס וקריקטורה.

לכל המלצה יש לינקים לדף הסרט המומלץ באתר אנימיקס.
קוראי הבלוג מקבלים הנחה. כרטיס ב35 שקלים (לא כולל סדנאות). בהזמנת כרטיס ציינו קוד מצויירים ותהנו!

התוכניה המלאה להורדה
https://drive.google.com/file/d/1V-jZm1n-57_tHdKOHxiD-IYqafCIiQwS/view?usp=sharing המלצות לאנימיקס הפסטיבל יימשך חמישה ימים משלישי עד שבת. חלק מההקרנות חוזרות מספר פעמים כך שתוכלו לרכז את האירועים החשובים לכם. ההמלצות שלי מבוססות על ציפיותיי שלי על …

השועל הגדול הרע - באנימיקס 2018

אחד הסרטים שאני הכי מצפה להם כבר שנים הוא "השועל הגדול הרע" של בנימין רנר. רנר הוא אנימטור צעיר שעשה דרך מהירה מאוד לבימוי סרטים ארוכים. סרטו הראשון "ארנסט וסלסטין" המבוסס על סדרת ספרים בשם זה, הוא סרט צנוע וחכם שנעשה באנימציה קלאסית בתוכנת פלאש. סרטו החדש "השועל הגדול הרע" מבוסס על ספר קומיקס שרנר כתב ואייר ובו סיטואציות מצחיקות של שועל ביש מזל. הסרט יוקרן בפסטיבל אנימיקס 2018.

לרכישת כרטיסים: "השועל הגדול הרע" אנימיקס 2018





הרצאה יפה של רנר על הפקת הסרט:

עבודת אנימציה:




רנר מאייר: