דלג לתוכן הראשי

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO

בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפילו צילומים שטוחים, לנהל נרטיב משלהם ולהפוך לדמויות, למדתי אנימציה במנשר, ולאחר כמה פרויקטים עצמאיים קיבלתי טלפון מחני :)

חני:
אני מגיעה מתחום העיצוב. למדתי תקשורת חזותית באסכולה וכבר אז התעניינתי בבובות, נהגתי להסתובב ולצלם בובות ראווה. פרויקט הגמר שלי היה סרט עם בובות שעסק בגבול בין האמיתי למלאכותי. במהלך השנים עבדתי גם על תפאורות להצגות וגיליתי שאני יותר אוהבת לעבוד על המקט (הדגם המוקטן של הסט) מאשר על סט בגודל אמיתי, כי במקט הצלחתי לייצר עולם בפני עצמו. באותה תקופה למדתי קורס בניית בובות תיאטרון ובסיומו החלטתי לעשות סרט עם בובות. כך הגעתי לעולם הסטופ, שבו יצירה של עולמות קטנים היא חלק מהמדיום. בסרט הראשון עוד עבדתי עם בובות תיאטרון ובהמשך למדתי טכניקות נוספות.
אחרי שכתבתי את התסריט ללילי חיפשתי אנימטור לסרט והכרתי את תום. במקביל לסרט עשינו פרוייקטים נוספים יחד וכך זה התגלגל לשותפות בינינו.

סטופמושן נחשבת לטכניקה לא נפוצה בארץ באופן יחסי לטכניקות אחרות ועם זאת יש בה קסם מיוחד ונדיר. מה החזון שלכם לגבי סטופמושן? האם עושים סטופמושן בארץ?

ממה שידוע לנו יש יוצרים בודדים של סרטי סטופ עצמאיים בארץ אבל יש סרטי סטודנטים ממש טובים וגם הרבה פרסומות בסטופ, בעיקר כאלו שעושות שימוש בחפצים מוכנים. לאחרונה נראה שיש יותר שימוש בטכניקה בעולם הפרסום, עם השפעה של יוצרים כמו PES. גם בעולם נראה שיש חזרה לטכניקה הזאת והיא הולכת ומתפתחת. סטודיואים כמו LAIKA עושים שימוש במדפסות תלת מימד ומשלבים סטופ עם CGI. עצם זה שהיום כל אחד יכול לעשות סרטון סטופ בטלפון שלו הופך את הטכניקה להרבה יותר נגישה ואנחנו מאמינים שתלך ותתפתח.
הז'אנר של אנימצית בובות עדיין פחות נפוץ כאן. יש מדינות, בעיקר במזרח אירופה, ששם יש לזה מסורת של שנים וטכניקות עבודה שהתפתחו. היום ניתן לראות בפסטיבלים בעולם הרבה סרטי בובות. אנחנו מאמינים בקסם הייחודי של הטכניקה הזאת, שבה חפצים אמיתיים מתעוררים לחיים. אף טכניקה אחרת לא יכולה להעביר חוויה כזו. והיינו רוצים לחשוף אותה יותר לקהל הישראלי.
בסרט יש שילוב של תום וקטסטרופה, כמעט עד לתחושה שזה סרט על מוות. מה מקורותיו של הסיפור ואיך הסרט התקבל על ידי הצופים?

הסרט עוסק בהתבגרות. באובדן הילדות. הליך רגשי שמרגיש כמו מוות לכל דבר. הילדה בסרט היא למעשה כבר מבוגרת אבל מתקשה להתגבר על האובדן. היא נמצאת במצב של קיפאון. זאת תחושה שליוותה אותי באופן אישי הרבה זמן. ראיתי את זה גם באנשים סביבי. ההווה שלהם הוא סוג של מוות כי הם לא מצליחים להתגבר על האובדן של הילדים שחיו בתוכם.
היה מאוד מעניין לשמוע תגובות על הסרט. הוא לקח אנשים לכל מיני מקומות רגשיים. מישהו סיפר שזה החזיר אותו לתקופת הגירושים של הוריו. מישהי ראתה בזה מצב נפשי של חרדה ואובדן שפיות. בחור אחד מיפן כתב לנו על הדואליות של שני אנשים בגוף אחד שראה בלילי.
הרבה יוצרי סטופמושן נמשכים לסיפורים שיש בהם תום ילדות ועם זאת אימה, מורבידיות וקריפיות. האם יש לכם רעיון מאיפה זה מגיע?

כנראה זה קשור לטכניקה עצמה שמפיחה חיים בחפצים "מתים". היוצר הוא סוג של בורא. עם זאת, החפצים שלרוב הם בובות וצעצועים מתקשרים לילדות ותום. העיסוק בחומר הפיזי מתחבר הרבה פעמים למקומות קצת קריפיים. כשעובדים על בובה, בעיקר בובה אנושית מסיליקון, חומר שמדמה את הטקסטורה של הגוף האנושי, לפעמים חותכים ומרטשים. זה מיד לוקח לאסוציאציות כאלה. המסתורין שאופף את הבובה שקמה לחיים מתחבר לכל מיני דברים בתרבות, כמו הגולם או בובות וודו. אבל אנחנו רואים בזה את הצדדים הרגשיים שמשיקים לנוסטלגיה ולמטען תרבותי של זיכרון או רגש שמתחבר לחומריות של הבובה או האובייקט המצולם. ובין אם הבובה היא ייצוג של אדם, חיה או רעיון מופשט היא דרך לבטא רגשות אנושיים.
מה הפרויקטים הבאים שלכם?

כרגע עובדים על סרט קצר נוסף. גם הוא עוסק בהתבגרות אבל יותר בהיבט של עיסוק בגוף וקבלה עצמית. הסרט הולך להיות יותר נרטיבי ויכלול דיאלוגים. כבר יש תסריט וארט, ועכשיו אנחנו נמצאים לפני תחילת הפקה. עוד דבר שאנחנו מפתחים כרגע זאת סדרה של סרטונים קצרצרים מבוססים על אנימציית דמות.

---------------------------------------------------------

בור BORE
סרט שנה ג' במנשר של תום קוריס ורוני רשקס
















תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)



ספינת הקיטור ווילי REDUX

כחלק מתערוכה לכבודו של מיקי מאוס הופק פרוייקט שיתופי בעקבות "ספינת הקיטור ווילי". הרבה אנימטורים מוכשרים חלקו בינהם שוטים מתוך הסרט הראשון של מיקי מאוס וכאן תוכלו לראות את התוצאה בהשוואה למקור:






אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):